לטענת פינס, הוא לא ידע על דבר הצווים לפחות עד חודש 9/08 והסטטוס שלו כפושט רגל בוטל על ידי בית-המשפט בחודש 11/09. לכן, הכנסותיו לפני ואחרי תקופה זו לא היו כפופות לדיווח לכנ"ר.
296. המאשימה הגישה ביום 12.4.21, מסמך משלים בו פירטה את הסכומים שקיבל פינס לשיטתה, מגן-רווה, כדלקמן: משכורות בסכום כולל של 1,496,791 ש"ח, סך 235,000 ₪ שהועברו מגן-רווה לב. יאיר עבור דירה שרכש עם אשתו, ונרשם כהלוואה בחו"ז, מזומן שנטל לעצמו במסגרת ההסדר עם הפועלים הסינים בסכום כולל של 470,000 ₪ (15% מסכום החשבוניות) וסך 33,000 ₪ מחוות הסוסים. כן קיבל פינס, ביחד עם אחרים, את יתרת החו"ז, שיקים בסכום כולל של 2,694,982 ₪ וכספי הקזינו בסך 6 מיליון ₪.
דיון
297. בשנת 2019 נכנס לתוקף חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח – 2018 (להלן: "חוק חדלות פירעון"). על פי הוראת המעבר שלו, על הליכי פשיטת רגל לפי פקודת פשיטת הרגל שהיו תלויים ועומדים ערב יום התחילה, ימשיכו לחול הוראות הדין שחלו עליהם ערב יום התחילה (סעיף 373(ב) לחוק חדלות פירעון). לצד זאת, סעיף 346 לחוק חדלות פירעון - סעיף העונשין, מקל על מבצע העבירה, לעומת סעיף 216 לפקודת פשיטת הרגל. הדין המקל בא לידי ביטוי בשני מישורים. האחד, העונש הקבוע לצדו הוא שלוש שנות מאסר, בעוד העונש הקבוע לצדו של סעיף 216 לפקודת פשיטת הרגל הוא ארבע שנות מאסר. השני, נטל ההוכחה. עתה על התביעה להוכיח כי מחדלו של החייב באי מסירת המידע היה: "במטרה לפגוע בהליכי חדלות הפירעון". זאת בניגוד להוראת סעיף 216 לפקודה, אז היה עליה רק להוכיח את אי גילוי המידע. על הנאשם הוטל הנטל להראות כי לא הייתה לו כוונה לרמות (סעיף 217 לפקודת פשיטת הרגל).
ב"כ המאשימה הודיע בישיבה מיום 21.1.21, כי נוכח הוראת סעיף 5(א) לחוק העונשין, מקובל עליו כי האישום השני יבחן על פי החוק החדש, המקל עם הנאשמים. על כן, יבחן עניינם של הנאשמים על פי סעיף 346(א)(1) לחוק חדלות פירעון.
המועד בו נודע לפינס על דבר הכרזתו כפושט רגל
298. בהעדר אישורי מסירה בתיק הפש"ר, מבקשת המאשימה ללמוד על ידיעתו של פינס אודות הליכי הפש"ר נגדו, מהראיות הבאות:
א. רישום גן-רווה על שם בלולו בלבד - לטענת המאשימה, נוכח האיסור מכח סעיף 42א(ג) לפקודה על פושט רגל לייסד תאגיד או להיות בעל ענין בו, נרשמה גן-רווה על שם בלולו כבעל מניות יחיד, למרות היותו של פינס בעלים במשותף בחברה. קבעתי לעיל, באישום הראשון, כי לא הוכח שפינס היה בעלים של גן-רווה. לכן אני דוחה טענה זו בהקשר בו עסקינן.