"לוועדת השופטים נתון שיקול דעת רחב ביותר, בהיותה גוף המונחה בשיקולים מקצועיים ובידיו הידע והנתונים לקבל החלטה [...] מקום שהחלטתה של ועדת השופטים להעניק את פרס ישראל למאן-דהוא התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים, אין ככלל עילה להתערבות בית משפט זה בתוכן ההחלטה" (עניין שטרנהל, פסקה 6 וההפניות שם).
14. הנה כי כן, בניגוד להחלטות מינהליות רגילות של הרשות המבצעת, אישורו של שר החינוך את המלצת ועדת השופטים לא נועד לקיים ביקורת לגופה של החלטה, אלא בחינה אם החלטת ועדת השופטים התקבלה בהתאם למבחני המשפט המינהלי, כגון, אם מי מחברי הוועדה לא נגוע בניגוד עניינים וכיו"ב.
זאת ועוד. על אף שלסעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 אין תחולה ישירה על החלטות ועדות השופטים לעניין פרס ישראל, הרי שסעיף זה מקרין על מדיניות בית המשפט שלא להתערב בהחלטות ועדות השופטים, ובדומה, ראוי להחיל מדיניות מרוסנת זו גם על שר החינוך. הפרס ניתן בשל הישגים מקצועיים ולחברי הוועדה יש את המומחיות הנדרשת להחליט מי ראוי לקבל את הפרס. השיקולים שעל ועדות הפרס לשקול הם אפוא שיקולים מקצועיים טהורים. כך עולה מסעיף א' לתקנון פרס ישראל הקובע כי הפרס יוענק ל"אזרחי ישראל יחידים, שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות והתחומים המפורטים להלן, ושנבחרו על-ידי ועדת שופטים ציבורית".
מקצועיות ומצוינות – זו נקודת המוצא וזו גם נקודת הסיום.
15. לצד ההפרדה העניינית בין שיקולים מקצועיים לבין התבטאויות שאינן נוגעות לתחום המקצועי, ניתן בפסיקה משקל לחופש הביטוי.
במדינות דמוקרטיות, חופש הביטוי והחופש האקדמי הולכים שלובי זרוע. הכל כבר נאמר בעניין שטרנהל ואחזור ואביא דברים בשם אומרם:
"בעוד פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על פי רוב נעשות מחוץ למסגרת המקצועית בגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנמצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי, ולו באופן עקיף. תוצאה שכזו יש לה אפקט של 'סתימת פיות' שאין לה מקום במשטר דמוקרטי, שהלוא מהו המסר המתקבל אם לא מסר של השתקה? עצם הידיעה כי הבעת דעה שאינה פופולרית עשויה לשאת כעבור זמן תוצאות במישור שיש לו היבט מקצועי, גם אם על דרך של הענקת פרס, אינה מתיישבת עם תרבות של חופש ביטוי במשטר דמוקרטי" (שם, פסקה 10).