בית משפט השלום בתל אביב – יפו
ת"פ 14763-04-15 מדינת ישראל נ' אברהם מאיר טריגר
לפני כבוד השופט שמאי בקר
בעניין:
המאשימה
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד בועז ביטון, לה"ב 433
נגד
הנאשם
אברהם מאיר טריגר
ע"י ב"כ עו"ד אביגדור פלדמן
ה כ ר ע ת ד י ן
תוכן
המסגרת העובדתית
כתב האישום
המענה לכתב האישום
המשפט
סיכומי הצדדים
הקדמה - מסגרת הדיון – מה שעל התביעה להוכיח
הטרדה באמצעות מתקן בזק
קשירת קשר לביצוע הטרדה באמצעות מתקן בזק
שידול להטרדה באמצעות מתקן בזק
סיוע להטרדה באמצעות מתקן בזק
מסקנה משפטית מקדימה
דיון והכרעה
קביעות עובדתיות מקדימות
מאזיני קו המאבק – האם היו קבוצה מוגדרת אותה ניתן לשדל ועמה ניתן לקשור קשר?
עדויות המוטרדים (המתלוננים)
עדויות המטרידים (המתקשרים)
שיחות בנות שנייה אחת או שיחות "ל.ח"
האישומים
החלק הכללי של כתב האישום: הפילוג והמחלוקת בין יתד נאמן לבין הפלס, וחלקו של טריגר בקו המאבק
אישום 1
כתב האישום וטענות הצדדים
התביעה לא הוכיחה את מועד פרסום דברי העידוד להטריד את כץ בקו המאבק
הטעמים להטרדתו של כץ – סכסוך אישי ו"צינתוקים"
אליהו פישר
חיים זינגר
אליהו ריזי
ישראל דושינסקי
יהושע כהנא
יצחק שלמה גינסברג
יעקב אופנהיימר
אברהם יונגרייז
משה הרשלר
אלקנה ויסנשטרן
תוצאה
אישום 2
כתב האישום
--- סוף עמוד 3 ---
דברי העידוד שפורסמו בקו המאבק להטריד את לשכת הפרסום הממשלתית
אליהו ריזי
אברהם יוגנרייז
חיים זינגר
תוצאה
אישום 3
כתב האישום
דברי העידוד להטריד את טרה לא כללו את פדר, וממילא לא הוכיחה התביעה את מועד פרסומם בקו המאבק
אליהו ריזי
יעקב ויסנשטרן
חיים זינגר
עדותו של פדר
תוצאה
אישום 4
אישום 5
אישום 6
אישום 7
אישום 8
אישום 9
אישום 10
אישום 11
אישום 12
אישום 13
אישום 14
מעצרו של הנאשם
סוף דבר
בהתאם להוראת סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982, אני מורה על זיכוי הנאשם מביצוע כל העבירות המיוחסות לו.
1. הערה טכנית: כל הדגשה בהכרעת הדין היא שלי, זולת אם נאמר אחרת.
2. המסגרת העובדתית
3.
4. כתב האישום
--- סוף עמוד 4 ---
1. נגד הנאשם, אברהם טריגר, (להלן: טריגר, או הנאשם), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון לפי סעיף 499 (א) (2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי עבירות), ושידול להטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב – 1982, יחד עם סעיף 30 לחוק העונשין (ריבוי עבירות).
2. כתב האישום, בחלק הכללי שלו, סיפר על הרקע לעבירות המנויות בו, ותאר את המתח שהיה בין קוראי עיתון "יתד נאמן" (להלן: יתד נאמן) לבין קוראי עיתון "הפלס" (להלן: הפלס), עיתונים שהופצו בחינם לקהל הציבור הליטאי-חרדי.
כתב האישום תאר כי ביתד נאמן פורסמו מודעות בתשלום מטעם גופים שונים, לרבות לשכת הפרסום הממשלתית, חברת החשמל, וחברות מסחריות כגון: "קוקה קולה", "אסם", "טמפו", "טרה", "אופטיקה הלפרין" ועוד.
על פי כתב האישום, בשנת 2012 הוקם עיתון הפלס, שגם בו התפרסמו מודעות פרסומת כאמור, שגילמו "חלק מהכנסות העיתון". כתב האישום מספר כי "הרקע לאירועים המפורטים... הוא טענה של הנאשם ונאשמים אחרים בפרשה, כי החברות, בהן עובדים המתלוננים, נמנעות מלפרסם עצמן בעיתון הפלס. בהמשך לטענה המתוארת, בהנחיית הנאשם, החלה מסכת הטרדות ואיומים נגד עובדי החברות, וזאת באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים למכשירי הטלפון הפרטיים של עובדי החברות במהלך כל שעות היממה, שיחות לטלפונים המשרדיים שלהם, פקסים והודעות דואר אלקטרוני, שמטרתם להניע את החברות לפרסם עצמן בעיתון הפלס".
על פי כתב האישום - "בהמשך למתואר לעיל, ועל מנת להגביר ולהרחיב את מסכת ההטרדות, הקים הנאשם מרכזייה טלפונית שכונתה 'קו המאבק' ו/או 'מוקד המאבק'" (להלן: קו המאבק); קו המאבק כלל כ-3,700 "מנויים" ועל מנת "לגשת" אליו היה על המתקשר להצטייד ב"קוד סודי שאותו סיפק הנאשם". לאחר הקשת הקוד הסודי, "שומע המתקשר הקלטה של הנאשם, כשהוא קורא למאזינים להטריד ללא הרף את החברות, וזאת באמצעות שיחות טלפון בלתי פוסקות לטלפונים הניידים השייכים לבעלי התפקידים באותן חברות, וכן לטלפונים המשרדיים שלהם". על פי כתב האישום, המתקשר לקו המאבק ומזין את הקוד הסודי "מקבל הנחיות, אותן הקליט הנאשם מראש, ביחס לזהות עובדי החברות שאותם יש להטריד"; קו המאבק "חשף" את מספרי הטלפונים של עובדי החברות, "ואף אפשר הפניית שיחות ישירות אל מספרי הטלפון של עובדי החברות".
כתב האישום מתאר כי אדם המתקשר לקו המאבק מבלי להזין את הקוד הסודי, שומע שם "דברי רבנים" (כך שבכל מקרה לא יצא שהשחית זמנו לשווא, חלילה).
לסיכום החלק הכללי מתאר כתב האישום כי: "הנאשם שידל את המתקשרים, תוך שהוא משכנע, מעודד, דורש ומפציר בהם בדרך שיש בה משום הפעלת לחץ, להטריד את עובדי
--- סוף עמוד 5 ---
החברות, וכתוצאה מכך החלה מסכת הטרדות כנגד עובדי החברות, כפי שיפורט בכתב אישום זה".
3. כתב האישום אוחז לא פחות מ - 14 אישומים שונים, המפרטים הטרדות שונות כלפי מתלוננים שונים, על רקע האמור לעיל ביחס לקו המאבק, כפי שיפורט להלן.
4. על פי אישום 1, סמוך לתאריך 25.1.2015 הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את עקיבא כץ (להלן: כץ), שהיה פעיל במפלגת יהדות התורה.
לפי האמור בכתב האישום, בין התאריכים 25.1.2015 ועד 30.1.2015, "פתחו חלק מהמנויים במסכת הטרדות נגד המתלונן (כץ) במהלכה בוצעו מאות שיחות טלפון למכשיר הטלפון הסלולרי של המתלונן וכן לטלפון בביתו, וזאת במהלך כל שעות היממה. על פי כתב האישום, "ההטרדות הובילו לכך שהמתלונן (כץ) נאלץ לנתק את קו הטלפון".
כתב האישום מפרט בנוסף את המתקשרים השונים אל כץ, באמצעות מכשירי הטלפון הנייד שלהם, כך:
אליהו פישר, התקשר 37 פעמים לכץ; חיים זינגר (להלן: זינגר) - 11; אליהו ריזי (להלן: ריזי) -28; ישראל דושינסקי (להלן: דושינסקי) - 15; יהושע כהנא (להלן: כהנא) - 38; אלזס שלמה -132; שלמה גינסברגר - 66 (3 לאחר השעה 23:00); יעקב אופנייהמר - 19; אברהם יונגרייז (להלן: יונגרייז) - 40; משה הרשלר - 70; אלקנה וייסנשטרן (להלן: וייסנשטרן) - 13 ויעקב קרנוסבקי -34[1].
5. על פי אישום 2, סמוך לתאריך 3.3.2015 הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את חנה בירנבאום (להלן: בירנבאום), שהיתה במועד הרלוונטי לכתב האישום מזכירת מנהל לשכת הפרסום הממשלתית, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלה.
כתב האישום מתאר את השיחות שבוצעו אל בירנבאום, בין התאריכים 3.3.2015 ועד 4.3.2015, באמצעות מכשירי הטלפון הנייד של המתקשרים, כך: ריזי התקשר אל בירנבאום 3 פעמים; אברהם יונגרייז (להלן: יונגרייז) - 10, וזינגר התקשר אל בירנבאום 81 פעמים (שיחותיו של זינגר בוצעו ביום 3.3.2015 בין השעות 10:16 ל- 10:31).
6. אישום 3 מספר כי "סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה" (דצמבר 2014 – ינואר 2015), הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את בן ציון פדר (להלן: פדר), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהל שיווק בחברת טרה.
--- סוף עמוד 6 ---
באישום זה פורטו השיחות שבוצעו באמצעות מכשירי הטלפון הניידים של המתקשרים אל פדר, כדלקמן: ריזי התקשר על פדר פעמיים; וייסנשטרן - 25, וזינגר התקשר אל פדר 10 פעמים.
7. אישום 4 מספר כי סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (נובמבר 2014 - פברואר 2015), הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את יעקב חיים הלפרין (להלן: הלפרין), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום בעליה של חברת אופטיקה הלפרין, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלו.
כתב האישום מפרט את המתקשרים השונים ושיחות הטלפון שביצעו אל הלפרין, באמצעות הטלפונים הניידים שלהם, כך: ריזי התקשר אל הלפרין 8 פעמים; וייסנשטרן - 70; דושינסקי - 23 וזינגר התקשר אל הלפרין 17 פעמים.
8. על פי אישום 5, סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (ינואר 2015) הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את אסף קידר (להלן: קידר), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהל מרחב בחברת אסם, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלו.
במסגרת אישום זה מתואר כי וייסנשטרן התקשר אל קידר 23 שיחות פעמים, באמצעות טלפון הנייד שלו.
9. אישום 6 מתאר כי סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (דצמבר 2014 – פברואר 2015) הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את אסתר יעיש לוגסי (להלן: לוגסי), שהיתה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהלת לשכת הדוברות של חברת החשמל, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלה.
על פי אישום זה, וייסנשטרן התקשר אל לוגסי 95 פעמים מהטלפון הנייד שלו, ושלח לה 26 מסרונים, בהם כתב, בין היתר: "עד מתי", "חרם", "למה אתם משתפים פעולה עם הרשעים מיתד לא נאמן", "למה אתה שותף להסתה", "שבוע רע לרשע רע", "לא מפסיק להחרים גם אנחנו לא נפסיק למחות", "מי שמחרים יוחרם", ועוד[2].
10. על פי אישום 7, "סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה" (דצמבר 2014 – ינואר 2015) הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את אליעזר מרום (להלן: מרום), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהל יחידת המודיעין בחברת החשמל, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלו.
במסגרת אישום זה מתואר כי וייסנשטרן התקשר אל מרום 96 פעמים, באמצעות טלפון הנייד שלו.
--- סוף עמוד 7 ---
11. אישום 8 מספר כי סמוך לתאריך 20.2.2015 הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את אלון זמר (להלן: זמר), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום סמנכ"ל שיווק בחברת קוקה קולה, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלו.
אישום זה מתאר כי בתאריך 20.2.2015 שלח וייסנשטרן אל זמר מספר מסרונים, בהם כתב, בין היתר: "עד מתי לא מצאתם עם מי לעשות עסקים רק עם הלא נאמן תגיד לא נמאס לך? מי שמחרים יוחרם זה תלוי רק בכם אתם משלמים למשרד פרסום כדי שיפרסם אתכם אם אתם מבינים שהוא רק מזיק לכם תגידו לו שיפסיק למה אתה שותף להסתה למה אתם משתפים פעולה עם הרשעים מיתד לא נאמן".
על פי כתב האישום, "חרף בקשתו של זמר שוייסנשטרן יפסיק להטרידו", הוא לא חדל מכך, והמשיך לשלוח לזמר מסרונים בהם כתב, בין היתר: "אנא הפסיקו לפגוע בנו בשיתוף פעולה עם רודפנו. אתה כן אשם בהמשך המחלוקת ורדיפת ציבור בני התורה".
12. על פי אישום 9, סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (דצמבר 2014 – ינואר 2015) הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את ניצן אריה גולדברג (להלן: גולדברג), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנכ"ל חברת אסם, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלו.
אישום זה מספר כי וייסנשטרן התקשר אל גולדברג 46 פעמים מהטלפון הנייד שלו.
13. אישום 10 מספר כי סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (דצמבר 2014- ינואר 2015), הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את אברהם חייבי (להלן: חייבי), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהל מכירות בחברת אסם.
אישום זה מספר כי וייסנשטרן התקשר אל חייבי 37 פעמים מהטלפון הנייד שלו.
14. אישום 11 מתאר כי סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (ינואר 2015), הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את יניב פיינשניידר (להלן: פיינשניידר), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהל שיווק בחברת טרה, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הנייד שלו.
על פי אישום זה, וייסנשטרן התקשר אל פיינשניידר 27 פעמים מהטלפון הנייד שלו.
15. אישום 12 מספר כי סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (דצמבר 2014 – ינואר 2015[3]), הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את בן עזרא רשתי (להלן:
--- סוף עמוד 8 ---
בן עזרא), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהל מכירות בחברת אסם, באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הסלולרי שלו.
אישום זה מתאר כי זינגר התקשר 3 פעמים אל בן עזרא מהטלפון הסלולרי שלו, ווייסנשטרן התקשר אליו 62 פעמים.
16. באישום 13 מתואר כי סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (דצמבר 2014 – ינואר 2015) הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את יפה ורטהיימר (להלן: ורטהיימר), שהיתה במועד הרלוונטי לכתב האישום מנהלת לקוחות במשרד פרסום "מימד", באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הסלולרי שלה.
על פי אישום זה, שלח וייסנשטרן אל ורטהיימר, באמצעות הטלפון הסלולרי שלו, 4 הודעות בהן כתב, בין היתר: "למה אתה מתערב במחלוקת? למה אתם ממשיכים לרדוף את עולם התורה?"; בהמשך, התקשר אליה וייסנשטרן 46 פעמים.
17. על פי אישום 14, סמוך לתאריכים המפורטים באישום זה (דצמבר 2014 – ינואר 2015) הנחה הנאשם את המנויים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את יעקב אהרון ביבלה (להלן: ביבלה), שהיה במועד הרלוונטי לכתב האישום בעלים של רשת חנויות ספרים "אור ספרים" (מטעמה התפרסמו מודעות בעיתון יתד נאמן), באמצעות שיחות טלפון רבות ומסרונים לטלפון הסלולרי שלו.
באישום זה מתואר כי זינגר התקשר 10 פעמים אל ביבלה מהטלפון הסלולרי שלו.
5. המענה לכתב האישום
18. לאחר שנדחו טענות מקדמיות מעם ההגנה (הוחלט כי יוכרעו במסגרת הכרעת הדין), הגישה ההגנה, ביום 13.12.2015, את תגובתה בכתב לכתב האישום.
19. אשר לחלק הכללי, הנאשם אישר את הפרטים המופיעים בסעיפים 1-2 לכתב האישום ביחס לעיתונים יתד נאמן ו- הפלס, והוסיף כי "שני העיתונים מופצים בחינם יום אחד בשבוע ובשאר השבוע מופצים למנויי העיתון".
הנאשם אישר גם את הרקע לכתב האישום, שתואר בסעיף 3, והדגיש כי "טענת הנאשם ואחרים נוספים הינה כי החברות בהן עובדים המתלוננים מחרימות את עיתון הפלס, וזאת לאור הנחיות ואף איומים שמקבלות החברות הרלוונטיות מטעם תומכי עיתון יתד נאמן שלא לפרסם בעיתון הפלס".
--- סוף עמוד 9 ---
הנאשם כפר באמור בסעיף 4 לכתב האישום, המדבר, כאמור, על כך שבהנחייתו החלה מסכת הטרדות ואיומים נגד עובדי החברות. הנאשם הוסיף כי הוא "מודה שציבור תומכי הפלס ביקשו ליצור קשר עם אותן החברות אשר להבנתם החליטו להחרים את עיתון הפלס, אך הוא כופר בכל תוקף כי המחאה כללה הטרדות ו/או איומים, כאשר טענת הנאשם הינה כי מדובר במחאה חוקית ולגיטימית, וכי הקריאה היתה לטלפן אך ורק בשעות מקובלות ולהביע מחאה במסגרת חופש הביטוי".
אשר להקמת קו המאבק (סעיף 5), הודה הנאשם שהוא הקים את הקו, אך כפר בכך שהקמתו נעשתה על מנת "לבצע ו/או להרחיב מסכת הטרדות כזו או אחרת. הנאשם ידגיש ויטען כי ההקלטות שנשמעו בקו המאבק חזרו והסבירו כי על שיחות הטלפון להיעשות בצורה מנומסת ובשעות עבודה הגיוניות".
עוד ביחס לקו המאבק (סעיף 6) השיב הנאשם, כי "למיטב ידיעתו לקו המאבק היו 3,700 מנויים, ואף מודה כי בתחילת הדרך הוא זה שקבע את קוד הגישה הסודי. עם זאת, יש להדגיש וכפי שעולה מחומר הראיות בתיק, כי אנשים שונים השיגו את אותו קוד סודי שלא באמצעות הנאשם".
ביחס לתוכן הדברים שנשמעו מפיו בקו המאבק (סעיפים 7-8), כפר הנאשם במיוחס לו. הנאשם הוסיף: "הנאשם מודה כי אכן המתקשר לקו המאבק אשר מקיש את הקוד הסודי יכול להגיע להקלטות אותם הקליט הנאשם מראש. כמו כן הנאשם מודה כי בהקלטות אלה נתנו מספרי טלפון של עובדים בחברות שונות אשר ביקשו להחרים את עיתון הפלס, וכן מודה כי במקרים מסוימים קו המאבק כלל אפשרות הפניית שיחות למספרי הטלפון של אותם עובדים. עם זאת הנאשם כאמור מכחיש כי ביקש או הנחה את המתקשרים להטריד מי מעובדי החברות".
הנאשם כפר בסעיפים 9-10 העוסקים בשידול וקשירת קשר בין הנאשם למתקשרים לקו המאבק.
20. הנאשם כפר באישום 1, אך טען כי "הנאשם מודה כי היתה בקשה מנומסת להתקשר למר עקיבא כץ ולבקש שיפסיק לרדוף את ציבור בני התורה".
21. אשר לאישומים 2-14, כפר הנאשם בכך שהנחה את המתקשרים בקו המאבק וקשר עמם קשר להטריד את המתלוננים המפורטים שם, וכפר "מחוסר ידיעה" בשאר פרטי האישומים; הנאשם גם כפר בכל הוראות החיקוק שיוחסו לו בכתב האישום, ביחס לכל האישומים.
6. המשפט
--- סוף עמוד 10 ---
22. במסגרת פרשת התביעה העידו 33 עדים, אותם ניתן לחלק לשלוש קבוצות: המוטרדים (המתלוננים), המתקשרים (או המטרידים[4]), ושוטרים.
23. במסגרת הקבוצה הראשונה, המתלוננים (שנטען בכתב האישום כי הוטרדו) העידו: יעיש לוגסי, אלון זמיר, חנה בירנבאום, גיל מרום, יעקב הלפרין, שניידר יניב פיין, בן ציון פדר, יעקב ביבלה, יפה ורטהיימר, אסף קידר, עזרא רשתי, ניצן גולדברג, אברהם חייבי, גדליה סלימן, יעקב שטרן, בן משולם ועקיבא כץ.
המתלוננים שיתפו את בית המשפט בפגיעה שנגרמה להם עקב הטרדתם באמצעות שיחות טלפון רבות, ולעיתים גם מסרונים; הם סיפרו כי ההטרדות שיבשו את שגרת חייהם, וגרמו להם לסבל רב.
24. בקבוצת המתקשרים העידו: אופנהיימר יעקב, אליהו ריזי, אברהם יונגרייז, חיים זינגר, משה הרשלר, יהושע כהנא, שלמה גינסברג, אליהו פיטר, יעקב ישראל פרנק, יעקב ויסנשטרן, אלקנה וייסנשטרן ויעקב קרנובסקי.
המתקשרים העידו אודות המתח שהיה בין קוראי עיתון הפלס, עליהם הם נמנו, לבין קוראי יתד נאמן, וסיפרו אודות הטעמים שהביאו אותם לביצוע שיחות הטלפון; המתקשרים סיפרו, כל אחד על פי עדותו, אודות הפגיעה שחשו כתוצאה מההתנהלות, לטענתם, של אנשי יתד נאמן כלפיהם.
25. מטעם המשטרה העידו השוטרים אייזיק סימון, דוד כהן, אריאל אסולין ומיכאל גולדשמידט. השוטרים סיפרו אודות הליכי החקירה בתיק, וכן השיבו בעדויותיהם על שאלות ביחס למעצרו של הנאשם.
26. כמו כן העידו מטעם התביעה העדים מרדכי קרויס ואורלנסקי שלמה זליג.
27. במסגרת פרשת ההגנה העיד הנאשם, וכן העדים משה וייס, שמואל הרשלר ואברהם שיר. הנאשם ועדי ההגנה סיפרו אף הם על המתח והסכסוך שהיה בין קוראי עיתון הפלס לבין קוראי יתד נאמן.
הנאשם מצידו שיתף את בית המשפט בטעמים שנלוו להקמת קו המאבק על ידו, בתכנים שהוא פרסם שם, ומנגד שלל כי שידל או עודד את המאזינים לבצע עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק.
28. הצדדים הגישו לבית המשפט שני קלסרים עבי-כרס של מוצגים מוסכמים, בהם היו פלטי שיחות טלפון, מחקרי תקשורת, האזנות סתר מקו המאבק, הקלטות שביצעו מאזינים שונים
--- סוף עמוד 11 ---
לקו המאבק, דוחות פעולה של שוטרים, ועוד. בנוסף, הגישו הצדדים מוצגים רבים מטעמם, שעל חלקם אעמוד בהמשך הכרעת הדין.
7.
8. סיכומי הצדדים
סיכומי התביעה
29. ביום 1.11.2020 הגישה התביעה את סיכומיה, שהוגשו בכתב.
30. אשר לעבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, הפנתה התביעה את בית המשפט אל "רשימת המוצגים המוסכמת" (שכללה רשומות מוסדיות מחברות הסלולר הרלוונטיות, פלטי בעלות של מכשירי הטלפון הניידים, פלט מחקר תקשורת ביחס למכשירי הנייד של המתקשרים, וכן של המוטרדים, תמלילי שיחות, הקלטת קולו של הנאשם שהוקלטו בקו המאבק, ומזכר השוואת קולו "בעמדת להאזנת סתר")[5]. כמו כן הפנתה התביעה את בית המשפט אל "מסדר של עדים" מטעמה "אשר העידו באופן ברור וגילוי על מסכת ההטרדות שחוו מטעמם של המטרידים"; כן פירטה התביעה את "ההשפעה של ההטרדה" על "חייהם הפרטיים והן לחברות שבהם הם עובדים והן לחייהם המקצועיים".
31. ביחס לחלקו של הנאשם בקו המאבק הפנתה התביעה, בין היתר, אל הקלטה שערך עקיבא כץ מקו המאבק "אשר הנאשם אישר שמדובר בקולו הן במשטרה והן בבית המשפט". בנוסף הפנתה התביעה להקלטה מאת יעקב ישראל פרנק "שהקליט את הנאשם מקו המאבק והעביר למשטרה". כמו כן הפנתה התביעה את בית המשפט אל גרסתו של הנאשם בחקירתו במשטרה וכן בבית המשפט לפיה הוא הקים את קו המאבק, וכן אל עדותו של מרדכי קרויס אשר "העיד כיצד הנאשם כרת עמו הסכם להפעלת הקו... ולנאשם הוקנתה את כל השליטה והאופציות שהקן מאפשר ברמה הטכנולוגית".
32. התביעה ביקשה להוכיח את הקשר שבין קו המאבק לבין ביצוע עבירות ההטרדה בכך שהמרכזיה הכילה מנגנון במסגרתו "מטריד שרצה להטריד, היה מתקשר לקו המאבק לאחר הקשת הקוד ובתוך הקו היתה לו, למטריד, יכולת להקיש מספר שלוחה וממנה היתה יוצאת שיחה למוטרד ללא כל קושי. המספר שהיה מופיע על גבי הטלפון היה של המטריד".
המאשימה טענה כי "המטרידים מסרו (בעדויותיהם) כי התקשרו לקו המאבק לאחר שהצטיידו בקוד סודי על מנת להיכנס למערכת קו המאבק, כאשר בקו המאבק מצאו דרכם דרך הפניות ושלוחות לחברה אליה ביקשו לחייג... המטרידים מסרו בעדותם שאכן חלק מן המספרים אליהם התקשרו לוקטו במקומות שונים אך מרבית מספרי הטלפונים הגיעו דרך קו המאבק".
--- סוף עמוד 12 ---
עוד ציינה תביעה בעניין זה כי עדויות המוטרדים "תואמים הפלא ופלא לתוכן הנמסר בקו המאבק".
בנוסף, התביעה הפנתה בעניין זה לכך ש"בפועל בכל בפעם שהתבצעה פעולת השידול בקו המאבק החל גואה גל הטרדות טלפוניות התואמות לחלוטין להוראותיו של הנאשם שנמסרו בתכוף. העובדה שלמטרידים היתה כוונה כלשהי... לבצע את העבירות לולא קו המאבק... העובדה כי למטרידים היה יסוד נפשי לביצוע העבירות אינה סותרת ומפחיתה כהוא זה מחלקו של הנאשם...".
33. ביחס ליסוד הנפשי, הפנתה התביעה את בית המשפט בסיכומיה אל עדותו של הנאשם, לפיה, בין היתר, מעשיו לוו ב"מניע כלכלי", וכן: "הנאשם לא כיוון להפגנה חוקית או לעתירה משפטית או אף לנטישה המונית וכד' – הנאשם כיוון 'לשכנוע מסיבי'", ובהמשך: "הנאשם סבר... שההגנה הטובה היא מתקפה, מתקפת התקשרויות בהנחייתו ובשידולו היום יומי". עוד טענה התביעה כי : "הנאשם מוסר בעדותו בבית המשפט שבוודאי שעניינה של המחאה ליצור לחץ 'אף אחד לא בא לפגישה קפה על קפה לשכנע אותו – הנה'".
על היסוד הנפשי של הנאשם ביקשה התביעה ללמוד גם מתוכן דבריו בקו המאבק (והפנתה בעניין זה אל המוצגים המוסכמים שכותרתם "קובץ 1",ו – "קובץ 12"), וכן מתמלולי האזנות סתר בהן נשמע הנאשם משוחח עם אלמוני שזהותו אינה ידועה. התביעה הוסיפה כי העובדה שהנאשם רצה לשמור על "סודיות" הקוד הסודי מלמדת על כך שהוא "היה מודע לניהול של מאבק חרמות שאינו בהכרח כשר".
34. להשלמת התמונה יוער, כי ההגנה הפנתה את בית המשפט בסיכומיה אל תפ"ח (ת"א) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי (ניתן ביום 20.5.2004) (להלן: עניין ברגותי), שם קבע בית המשפט, בין היתר, כי "לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה גורפת של שידול... בשל מה שניתן לכנות 'שידול המופנה אל הכלל'". בהתאם לכך טענה ההגנה, כי במקרה דנא, עבירת השידול לא התקיימה, שכן דבריו של טריגר הופנו כלפי קהל, ולא אל אדם ספציפי.
35. התביעה ניסתה איפוא לאבחן בסיכומיה את ענין ברגותי, ובהתאם טענה בסיכומיה כי: "במקרה דנן הנאשם פנה לאנשים מסוימים תוך התקהלות חסויה לבצע התקשרויות לאנשים מסוימים תוך מתן מספרים מסוימים, פרסונליים ובעתים ספציפיים. הקריאה היתה ממוקדת למשודל ובתוכן והמועד שנמסר לו מתי לבצע את העבירה".
עוד נטען, במגמה לאבחן את ענין ברגותי - כי "במקרה דנן, אין מדובר בציבור אנונימי, עלום זהות, אקראי ורנדומלי. מדובר בקהל בני אדם מוגדר וספציפי שהנאשם ידע למנות את כמותו... אותו קהל, המטרידים אשר קיבלו את הקוד הסודי זיהו את הדובר כנאשם וגם ידעו כי הנאשם הוא שמנהל את הקו ומספק אותו אותו קוד סודי, ואילו מצד הנאשם, העידוד וההפצרה לבצע את גל השיחות המטרידות, בוצע כלפי אותו קהל ספציפי ומוגדר (שניתן לו הקוד) – של המתקשרים לקו".
--- סוף עמוד 13 ---
36. התביעה טענה כי ניתן לבצע עבירות שידול וקשירת קשר לביצוע עבירה גם ללא פגישה פיזית בין המעורבים, וזאת לנוכח "התפתחות הטכנולוגיה". ביחס לעבירת הקשר, טענה המאשימה כי: "אף אם לא היתה היכרות פרסונלית בין הנאשם לבין כל אחד ואחד מהמנויים המתקשרים, הרי כעולה מחומר הראיות – היתה לכלל קבוצת המטרידים מטרה משותפת בלתי כשרה...".
סיכומי ההגנה
37. ההגנה עתרה בסיכומיה להורות על זיכויו של הנאשם. לשיטתה, מבחינה משפטית, העבירות שיוחסו לנאשם אינן מתקיימות כאשר דברי השידול הופנו כלפי כולי עלמא, וכאשר לא היתה בהן כוונה לעבירה מסוימת על ידי אדם מסוים או אנשים מסוימים. ההגנה הוסיפה כי עצם פרסום הדברים בקו המאבק אינו מגלם עבירה, ו - "אין עבירה האוסרת לקרא חרם צרכנים או אפילו להתקשר פעמים רבות או אפילו להטריד בעלי תפקידים בחברות המחרימות ציבור לקוחות קוראי הפלס. עבירת השידול היא עבירה קונקרטית המתרחשת בין משדל ידוע למשודל לביצוע עבירה מסוימת".
לתמיכה בטענה זו הפנתה ההגנה אל עניין ברגותי, שם נקבע, בין היתר, כי "לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה גורפת של שידול... בשל מה שניתן לכנות 'שידול המופנה אל הכלל'". ההגנה הוסיפה כי "מנויי קו המאבק" לאו "מנויים" הם, "ואין לנאשם מושג מי אלה שנכנסו לקו המאבק".
לאור האמור לעיל, טענה ההגנה כי היה על התביעה להוכיח כי כל אחד ממעשי ההטרדה המנויים בכתב האישום התקיים, וכי הנאשם שידל את המטריד המסוים להטריד את המוטרד המסוים לבצע את מעשה ההטרדה המסוים.
38. ועוד: לשיטת ההגנה, התביעה לא הוכיחה דבר; "לא הוכח קשר קונקרטי בין הנאשם וקריאתו בקו המאבק עם מטריד פלוני, לא הוכח כי הנאשם הנחה להטריד דווקא את פלוני מ-אסם או פלמוני מקוקה קולה. לא הוכח כי הנאשם הנחה אותם לצלצל אין סוף פעמים לכל אלה ולנתק לאחר שנייה את השיחה... התביעה אפילו לא הוכיחה כי התקיימו שיחות כאלה, לא הוכיחה כי המטרידים קיבלו מקו המאבק את מספר הטלפון של המוטרד, או שהשתמשו במערכת ניתוב השיחות של קו המאבק".
39. ההגנה הדגישה כי היא אינה חולקת על מהימנות עדותם של המוטרדים, אך לא הוכח כי שיחות הטלפון שבוצעו אליהם התקיימו דרך או בשל האמור בקו המאבק. לשיטת ההגנה "אף אחד מן המוטרדים לא יכול היה להצביע על זהות המטריד... התובע לא הציג בפני אף אחד מן המוטרדים את השיחות לכאורה, הנכללות בכתב האישום, לא הציג בפניהם את המועדים הנקובים בכתב האישום והסתפק לגבי כל מוטרד ומוטרד באמירה הכללית כי הוא
--- סוף עמוד 14 ---
הוטרד פעמים רבות על ידי מטלפנים ששאלו אותו מדוע החברה המסחרית או הציבורית או הממשלתית לא מפרסמת בעיתון הפלס...". ההגנה הוסיפה כי גם ביחס למטרידים, איש מהם לא אישר בעדותו בבית המשפט כי שודל על ידי הנאשם, "היפוכו של דבר, אם נזקקו לקו המאבק זה היה כדי להשיג מספר טלפון בו חפצו ולא היו זקוקים להטפה ושידול".
ביחס לפלטי שיחות הטלפון שהוגשו על ידי התביעה טענה ההגנה כי "כל הפלטים מתעדים שיחה ישירה בין המתקשר לבין הנמען שאינה עוברת דרך מרכזיית קו המאבק ושיחות אלה בדרך כלל חסומות ולא מייצרות צלצול או הפרעה... התביעה לא הביאה את פלטי קבלת שיחות מן המתלוננים ונמנעה מלהסביר באמצעות מומחה את טיבן של השיחות בנות שנייה אחת".
ההגנה פירטה בסיכומיה, ביחס לכל אחד מן האישומים המפורטים בכתב האישום, כי לא הוכח "החוט המשולש": הנאשם בקו המאבק קרא ושידל להטריד את המוטרד המסוים ומסר את מספר הטלפון של המוטרד; המטריד שמע את הקריאה ופעל על פיה; המטריד התקשר למטריד אותו כפי ששודל או כפי הקשר שנקשר עמו".
אשר לאישום הראשון, טענה ההגנה כי הוא "כנטע זר" ו"דומה כי המחאה שהתגבשה נגד כץ, התגבשה באופן ספונטני לחלוטין, ולנאשם לא היתה יד ורגל בשידול המוטרדים שהפכו ל'מטרידים' רק כי ביקשו להגן על שמם הטוב, וכי התנהגותו של כץ עצמו היא היא אשר היתה לדלק מחאתם של מטרידיו... כץ לא הכחיש בדל מטענות אלה".
ההגנה הוסיפה כי נוכח אופן מעצרו של הנאשם, שלא עלה בקנה אחד עם הדין, יש לזכותו, אף מטעמים של צדק.
השלמת סיכומי הצדדים
40. בדיון שהתקיים ביום 10.2.2021 השלימו הצדדים סיכומיהם בעל-פה, והתביעה הגישה אף השלמה בכתב (תס/1).
התביעה חזרה על עיקר הטיעונים שכתבה בסיכומיה, והוסיפה, בין היתר, כי "קו המאבק היה המקור המשמעותי ביותר להשגת מספרים בזמן אמת, והוא היה "היחיד שפעל בתקופה ובכלל שהתייחס לקו המאבק מול החברות בהיבט של איסור הפרסום".
התביעה, בהשלמת סיכומיה בעל פה, טענה כי גרסתם של המטרידים ביחס למקור מספרי הטלפון שאליהם התקשרו הייתה "מצג שווא", והם "ניסו להסתיר ולצמצם את גודל משקלו ופועלו של הנאשם"; עם זאת טענה התביעה כי: "גם אם המטרידים אמרו כי השיגו מספרים בדרכים שונות אין הדבר שולל או משמיט את פעולותיו של הנאשם כמשדל". בסיכומיה בכתב הוסיפה המאשימה בעניין זה כי "נשאלת השאלה מהי המשמעות אם היו דרכים נוספות להשגת המספרים, האם זה שולל את פעולותיו של הנאשם כמשדל? המאשימה סבורה שלא".
--- סוף עמוד 15 ---
במסגרת השלמת סיכומיה בכתב הוסיפה התביעה, בין היתר, כי הנאשם שינה את הקוד הסודי שאיפשר האזנה לקו המאבק באופן תדיר, ו"הדבר היה חי, דינמי וסוחף" (הכוונה לקוד, יש להניח – ש.ב.).
ביחס לקשר העובדתי שבין אמרות הנאשם בקו המאבק לבין ההטרדות נשוא כתב האישום התייחסה התביעה לאישומים בודדים, והפנתה לראיות התומכות בקיומו, לשיטתה.
41. ההגנה חזרה אף היא על הטיעונים שעלו בסיכומיה, והדגישה כי על בית המשפט לקבוע באופן ברור וחד משמעי לגבי כל אישום ואישום את העובדות המגלמות את העבירה. ההגנה הטעימה כי "אין אף מקרה אחד שבו אפשר להוכיח שמתקשר התקשר אכן כתוצאה מפניה לקו המאבק ומשם קיבל את המספר לכאורה, ומשם הוא עבר לטלפון של המוטרד"; ההגנה הוסיפה כי השיחות נשוא פלטי הטלפון "96 אחוז מהן" הן בנות שנייה עד שלוש שניות, ועל כן אינן מגלמות את האמור בכתב האישום. ההגנה הוסיפה כי "אכן בשלב כלשהו שלא מופיע בכתב האישום, שאין לנו עליו ראיות, אכן הוטרד אותו מוטרד על ידי מספר טלפון שהופיע אצלו, מספר טלפון מזוהה, והוא עשה את הדבר הפשוט, וחסם".
9. הקדמה - מסגרת הדיון – מה שעל התביעה להוכיח
42. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת משפטית – ראייתית ביחס לשאלה מה היה על התביעה להוכיח על מנת לבסס את האמור בכתב האישום אשר לחלקו של טריגר כמשדל, וכקושר קשר לביצוע עבירה.
43. להלן אדון בטענות המשפטיות שעלו מסיכומי הצדדים, תוך פירוט היסודות אותן צריכה היתה התביעה להוכיח.
למותר לציין, כי מטענות התביעה עלה שהיא לא חלקה, רעיונית, על העובדה כי ביחס לשידול, לכל הפחות, יש להראות כי קיים "אחר", שביחסי הגומלין עמו שודל לבצע העבירה.
10. הטרדה באמצעות מתקן בזק
44. נקבע בפסיקת בית המשפט העליון ביחס למאפייני ההטרדה באמצעות מתקן בזק כי - "... יבדוק בית המשפט כל מקרה לגופו, הן במדד כמות ההטרדות והן במדד תוכנן – האם זה או זה או שניהם יחדיו 'מפחידים', 'יוצרים חרדה', 'פוגעים', 'מטרידים', כלשון סעיף 30..." (ראו את רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 30.6.2005) (להלן: הלכת הראר).
--- סוף עמוד 16 ---
45. עולה מהאמור, כי עבירת ההטרדה באמצעות מתקן בזק יכולה להתגבש בין אם נתקיימו מספר רב של שיחות, ובין אם תוכן השיחה הצביע על קיומה של הטרדה (ראו לעניין זה גם את רע"פ 2472/14 חליל נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 24.6.2014]).
46. על מנת ששיחות הטלפון שביצעו המטרידים אל המפרסמים במקרה דנא יתגבשו לכדי הטרדה פלילית, על התביעה להוכיח כי היה בהן כדי ליצור "אי נוחות המסיחה את דעתו של אדם מעניינו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול והתעסקות במושא ההטרדה".
11. קשירת קשר לביצוע הטרדה באמצעות מתקן בזק
47. סעיף 499 לחוק העונשין קובע:
"קשר לפשע או לעוון
499. (א) הקושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, או לעשות במקום שמחוץ לישראל מעשה שהיה בגדר פשע או עוון אילו נעשה בישראל והוא עבירה גם לפי דיני אותו מקום, דינו...".
48. על יסודותיה של עבירת הקשר, ראו לדוגמא את קביעת בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 2681/15 בן שטרית נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.2.2016):
"היסוד העובדתי בעבירת קשירת הקשר עניינו ב'כריתת הברית', היינו, בהסכמה שהתגבשה בין שני אנשים או יותר, לביצוע עבירה פלילית. היסוד הנפשי של עבירת קשירת הקשר מתגבש בד בבד עם ההסכמה לפעול יחדיו, למען הגשמת המטרה הפלילית, תוך הוכחת כוונתו של הקושר לממש את המטרה הפסולה, שלשמה נוצר הקשר (ע"פ 4770/14 אגייב נ' מדינת ישראל (5.11.2015)[פורסם בנבו] ; ע"פ 11068/08 סנקר נ' מדינת ישראל (12.7.2010)[פורסם בנבו] ; ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 85 (1981)). נאמר לא אחת, כי הקשר הפלילי דומה במהותו לחוזה אזרחי, שלגביו נקבע כי אין די בשלב המשא ומתן לצורך השתכללות החוזה, אלא שיש צורך בהסכמה ממשית לביצועו של החוזה. עם זאת, מידת המסוימות הדרושה לצורך השתכללותו של הקשר הפלילי, אינה זהה לזו הדרושה בחוזה אזרחי, ואין צורך להגיע להסכמה מפורטת ומדוקדקת לגבי פרטי העבירה. נפסק, בהקשר זה, כי די בהסכמה עקרונית לגבי ביצוע העבירה הפלילית שלשמה נוצר הקשר, מבלי שיש צורך ברמת פירוט ומסויימות, כנדרש במשפט האזרחי (ע"פ 1272/13 אכתילאת נ' מדינת ישראל (11.11.2013)[פורסם בנבו] ; ע"פ 5927/11 הררי נ' מדינת ישראל (23.8.2012)[פורסם בנבו] ; ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25 (2002))".
49. עוד נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, במסגרת ע"פ 59277/11 הררי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 23.8.2012) (להלן: עניין הררי) כי לצורך ביסוס עבירת הקשר על התביעה להוכיח שני תנאים, מצטברים, כדלקמן:
--- סוף עמוד 17 ---
"לביסוס עבירת הקשר נדרש להוכיח קיומם של שני מרכיבים מצטברים: ראשית, כי נקשר קשר בין שניים או יותר למען מטרה מסוימת; ושנית, נדרש (בענייננו) שהמטרה תהא ביצועו של פשע (ראו: ע"פ 388/78 ווזווז נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 372, 376-375 (1979) להלן: עניין ווזווז). המרכיב השני, לפיו נדרש שמטרת ההתקשרות תהיה ביצועה של עבירה "יוצר את הצורך בקיומה של זיקה - Linkage בלע"ז - בין עבירת הקשר לבין עבירה פלילית אחרת" (עניין ווזווז, בעמ' 376 - השופט (כתארו אז) א' אלון). עם זאת, נקבע גם כי לצורך הוכחת עבירת הקשר די להוכיח שבין הקושרים התגבשה הסכמה לביצוע עבירה מסוג מסויים:
'עבירת קשירת הקשר משתכללת מרגע ההסכמה בין הצדדים לפעול למען אותה מטרה בלתי כשרה, למרות שדבר אינו נעשה עדיין על מנת לקדם מטרה זו (פלר, עמ' 241-240 ; ע"פ 129/54 גולדשטיין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י(1) 505, 515 (1956)). לצורך עבירת הקשר, די להוכיח רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסוים, לאו דווקא עבירה קונקרטית במועד מוגדר' (השופט י' עמית בע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר, פסקה 21 ([פורסם בנבו], 12.7.2010) - להלן: עניין סנקר)".
50. ביחס לפן הראייתי, קבע בית המשפט העליון, כי על מנת להוכיח קיומה של הסכמה נשוא קשירת הקשר, ניתן להסתפק גם בראיות נסיבתיות, מקום שאין בנמצא ראיות ישירות על מה שאירע במעמד קשירת הקשר; נקבע, בין היתר כי: "אין מניעה לכך שבית המשפט יסיק את דבר היווצרותו של הקשר ממערכת נתונים נסיבתית, לרבות ממעשים שארעו אחרי קשירתו של הקשר ואשר להם השלכה אחורה, מאחר והם מעידים לפי טיבם ומהותם על מה שקדם להם" (ראו ע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 18.3.1986]).
51. עוד נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, כי העדר היכרות בין הקושרים אינה שוללת, מיניה וביה, את התקיימות עבירת הקשר, אם קיימות ראיות המוכיחות "ציר מחבר" בין הקושרים.
52. ראו לדוגמא בעניין זה את פסיקת בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 14/60 שוקרון ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה (ניתן ביום 8.6.1960), שם נקבע, בין היתר, כך:
"יכולים אנו לקבל את הטענות של בא־כוח הנאשם מס׳ 3 שלא הוכח שהוא בכלל הכיר את הנאשם מם׳ 1, אולם אפילו כך אין בזה מניעה למצוא אותו אשם בקשר אם קיימות הוכחות לכך, כי יכול אדם להימצא אשם בעשיית קשר עם אנשים אחרים אף־על־פי שלא כל אחד מהאחרים מוכר לו וידוע לו, ביחוד כשנערכת חלוקת תפקידים בביצוע העבירות שלמענו בעשה הקשר".
53. דוגמא נוספת בנושא זה ניתן למצוא בעניין הררי, שם קבע בית המשפט, בין היתר, כי: "... לשם ביסוס עבירת הקשר לא נדרשת היכרות עם כלל הקושרים ונראה כי די בהיכרותם עם הררי, שהוא הציר המחבר בין כל הנאשמים".
--- סוף עמוד 18 ---
54. גם במסגרת ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש (ניתן ביום 9.6.2010) יישם בית המשפט העליון הלכה זו, וקבע, בין היתר, כך: "גם אם נניח לצורך הדיון כי יש ממש בדברי הנאשמים שחלקם לא הכיר האחד את השני, אין בכך לבדו כדי לשלול את היותם חלק מקשר לביצוע עבירה בהימצא ציר משותף אשר שלח את זרועותיו דרך גורמים שונים...".
55. התביעה מצידה, הפנתה את בית המשפט בסוגיה זו אל ע"פ 685/81 אהרוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 21.3.1983) שם היה מדובר על נאשמים בעבירות סמים, ובין היתר, בקשירת קשר לייבוא סם; בית המשפט המחוזי קבע כי על פי הראיות שם, הוכחה עבירת קשירת הקשר, כך:
"לפי חומר הראיות אשר הוגש לי, ובעיקר בהסתמך על עדותו של בהרם, המדובר בהברחת כמות של הירואין אשר ערכה מגיע לסכומי עתק. זוהי עסקה מסחרית בקנה-מידה ענקי אשר מספר רב של אנשים מעורבים בה ללא ספק, והמתבצעת בכמה ארצות בעת ובעונה אחת. ההגיון מחייב כי עסקה כזו דורשת תכנון בקנית הסם, הברחתו דרך הגבולות וקבלתו במקום היעד. לא יתכן כי גורלה של עסקה כה גדולה, יקרה, מסובכת ומסוכנת יהיה נתון בידיו של אלמוני אליו פונים באקראי רגעים מספר לפני השלב המכריע של קבלת הסם לידי הכנופיה המקומית".
בית המשפט העליון אימץ קביעת זו של בית המשפט המחוזי, וקבע, בין היתר, כך:
"בית המשפט המחוזי למד על היווצרותו של קשר לייבא סם מסוכן לישראל ממכלול הראיות וממשקלן המצטבר, ואין בטענות שהושמעו לפנינו כדי לשלול ממסקנה זו את ביסוסה. אמנם, לא הובאו ראיות ישירות על התכנסותם יחד של הקושרים ועל מה שתוכנן וסוכם ביניהם עובר לתחילת הביצוע של העבירה או בשלב מתקדם יותר של הגשמת מטרתו הפלילית של הקשר, אך בכך בלבד אין כדי לשלול מבית המשפט את האפשרות להגיע למסקנות בדבר קיומו של הקשר ובדבר מהות יעדיו הבלתי חוקיים. אחד ממאפייניה של עבירת הקשר הוא, כי היא נרקמת בדרך כלל בסתר ובהיחבא, ולכן רבים יחסית המקרים, בהם נלמד על היווצרותו של הקשר ועל השותפים לו ועל זהות הקושרים מתוך מערכת הראיות בדבר ביצועו של הקשר, כפי שהיא נגולה לפני בית המשפט, היינו מתוך ראיות נסיבתיות. יתרה מזו, בית המשפט רשאי להסיק מסקנות כאמור מפעולות, שהן אליבא דכולי עלמא בגדר שלב מתקדם בביצוע מטרתו של הקשר, ואשר ייתכן שיש בהן כבר משום הגשמתו הסופית, ובלבד שהמאוחר מלמד על המוקדם. היינו, בתנאי שהביצוע או חלק ממנו, כמוכח בבית המשפט, ישקף לפי מהותו והגיונו את אשר קדם לו והוליך אליו. במה דברים אמורים, כאשר פלוני הבלדר נוטל עמו סם כדי לייבאו לארץ פלמונית ופועל בכך לפי מצוותם של אנשים, אשר מורים לו איך לנהוג ואיפה להתמקם, ואשר מודיעים לו מראש, כי במקום פלוני יבואו לקבל מידיו את הסם, שאותו הוא נושא עמו, ולאחר מכן אכן באים ומתייצבים מקבלי הסם במקום שנועד לכך, אחרי שהתקשרו עם הבלדר במקום שהותו, עליו הוסכם עם שולחיו, ונותנים סימנים, המראים על בקיאותם בהדרכה ובהנחיות, שניתנו לו בחוץ-לארץ - הרי אין אלא להסיק, שמדובר על פעולה מאורגנת ומתואמת מראש, שהוסכמה בין מתכנניה, וכי הן
--- סוף עמוד 19 ---
השולחים והן המקבלים הם חוליות של מערכת אחת, שנדברו מראש איך לפעול למען ביצועו של הייבוא האסור. כפי שלכאורה אין לראות בשולחים ובנותני ההוראות אלא שותפים מדעת לקשר, שמטרתו משלוח הסם, הפועלים מתוך כוונה לקיים מטרת הקשר, שטיבו עולה מביצוע המשימה המוכח בבית המשפט, כך אין אלא להסיק, בהעדר ראיה אחרת כלשהי ותהיה זו הדלה ביותר, כי גם מי שאוחז בקצהו השני של החבל, היינו, מי שמקבל את פניו של הבלדר עם תום מסעו ומבקש לקבל מידיו את הסם, לפי הסימנים שניתנו מראש, אף הוא חלק מאותו קשר.
סיכומו של דבר, כדי להסיק על קיומו של קשר, די בנסיבות כמתואר, שמתקבלת תמונה של פעולה משולבת, המצביעה לפי אופיה על כך שהיא תולדה של הסכמתם מראש של מספר אנשים, הפועלים על-פי תוכנית מוכנה, עליה החליטו, ככל הנחזה, כל אלו שנדברו ביניהם לבצע את הייבוא. זאת ועוד, כדי שיוסק על קיומו של קשר אין כאמור הכרח בכך שיונח יסוד ראייתי להנחה, שכל הקושרים הקדימו והתכנסו פיסית בצוותא במקום פלוני כדי לטכס עצה איך לבצע זממם. גם התקשרות טלפונית או אחרת בין אנשים, הנמצאים מבחינה גיאוגרפית רחוקים זה מזה, יכולה לשמש כאמצעי להיווצרותו של קשר, ובלבד שנתקיים העיקר, היינו הסכמה הדדית לבצע מטרה בלתי כשרה (ע"פ 129/54 [1], בעמ' 515)...".
56. מהאמור לעיל עולה, כי על מנת להוכיח קיום עבירה של קשירת קשר לביצוע עוון (או פשע) אין התביעה חייבת להוכיח, כראיות בלעדיהן-אין, כי בין כל הקושרים היתה היכרות מוקדמת, או כי התקיימה פגישה "פיזית" ביניהם על מנת לגבש את ההסכמה לביצוע העבירה.
ודוק: המדובר בעניין ראייתי גרידא, ופשיטא כי כל מקרה ייבחן לגופו, על פי הנתונים הרלוונטיים בתיק.
57. פשיטא בעיני, כי אין די בהוכחת "מטרה משותפת" של טריגר והמטרידים לבצע עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק כלפי מפרסמי יתד נאמן, כטענת התביעה; על האחרונה היה להוכיח כי בין המטריד לבין טריגר היתה הסכמה לביצוע העבירה – בין אם בדרך פיזית, וירטואלית, ישירה או עקיפה, הלא היא קשירת הקשר.
12. שידול להטרדה באמצעות מתקן בזק
58. סעיף 30 לחוק העונשין מגדיר "משדל" כך:
"המביא אחר לידי עשיית עבירה בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ, הוא משדל לדבר עבירה".
--- סוף עמוד 20 ---
59. פרופ' ש"ז פלר, בספרו (יסודות בדיני עונשין [כרך ב] (להלן – פלר יסודות בדיני עונשין, בעמ' 225-237) (להלן: יסודות בדיני עונשין) הטעים בעניין זה כי:
"... מושג השידול, כצורת שותפות לדבר עבירה, הוא בעל משמעות שאינה תמיד הולמת את המשמעות הרגילה של מטבע לשון זה. המדובר במשמעות הנותנת ביטוי ליחס בין פרט לפרט, משדל למשודל, ולא ליחס בין פרט לבין קהל מקום שהפרט מסית, מדיח, מתסיס, קהל מסוים או קהל בלתי מוגדר, ללא הבדל הזהות הפרטית של הנמנים על אותו קהל, לבצע עבירה פלילית. פעולות כאלה עשויות להצמיח עבירות ספציפיות, ואפילו משתמשים בתבה 'שדל' לשם הגדרתן, אין זה אותו 'שידול', כצורה של שותפות לדבר עבירה...".
ובהמשך:
"כמובן כבר מאליו, נסיבה רלוואנטית נוספת היא שהיחס משדל – משודל הוא יחס מפרט לפרט, ולא בין פרט, המשדל, לקהל או ציבור אנשים, מוסת להפר חובה זו או אחרת על פי חוק, אפילו מקום שהסתה כאמור מוגדרת כעבירה פלילית...".
60. בית המשפט המחוזי, בעניין ברגותי, יישם את הכלל האמור לעיל, וקבע כי אין עבירת שידול אלא בין משדל למשודל ספציפי, ופרסום דברי הסתה, הנחייה או הפצה כלפי קבוצת אנשים – אינה מקיימת את הרכיב הנסיבתי שבעבירת השידול.
61. במקרה שם, ברגותי הואשם, בין היתר, בשידול לביצוע פיגועים נגד ישראל, שבוצעו על ידי חוליות טרור; על פי העובדות בין היתר, הוא היה מנהיגם ומפקדם של אנשי חוליות הטרור, והיה אחראי על פעילותן.
לענייננו רלוונטי כי אותו ברגותי הופיע באמצעי התקשורת ועודד פלונים לבצע פיגועים; על כך קבע בית המשפט, בין היתר, כך: "... באה לידי ביטוי גם בהופעותיו באמצעי התקשורת, בהן עודד את פעילי הפת"ח לבצע פיגועים נגד ישראל, ואף שיבח את מבצעי הפיגועים...". עוד נקבע שם, כי "הנאשם הסתפק בנטילת אחריות באמצעי התקשורת בצורה עקיפה וכוללנית, מבלי להתייחס לפיגוע ספציפי, וזאת על ידי הבעת תמיכה בפיגועים שבוצעו".
62. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי לא ניתן להרשיע את ברגותי בסיוע או שידול לביצוע פיגועים על בסיס העובדות המתוארות לעיל, כך:
"... אך על פי הראיות שהובאו, הסיוע שהגיש הנאשם למקורביו בעניין זה היה כללי, ולא התייחס לפיגוע זה או אחר, או למפגע זה או אחר: הנאשם דאג באופן כללי לכך שאנשי השטח יהיו מצוידים באמצעי לחימה ובכספים, וזאת באמצעות מקורביו ומפקדי השטח שסרו למרותו, וביודעו שאמצעי הלחימה והכספים משמשים אותם למטרות פיגועים. ואולם על פי ההלכות שבוארו לעיל, אין די בכל אלו על מנת להרשיע את הנאשם בסיוע לכל אחת מעבירות הרצח שבוצעו על ידי אנשים שנעזרו בסיוע כללי זה, באמצעות מקורביו של הנאשם, לצורך ביצוע פיגועים.
--- סוף עמוד 21 ---
...
המסקנות דלעיל הנוגעות לעבירת הסיוע, ישימות גם לגבי העבירה של שידול למעשי רצח המיוחסת לנאשם. כשם שלא ניתן להרשיע אדם בישראל בעבירה כללית של סיוע למעשי רצח, כך גם לא ניתן להרשיעו בעבירה כללית של שידול למעשי רצח. כשם שהסיוע חייב להתייחס לעבירה מסוימת בעלת יעוד מוחשי, כך גם חייב השידול להיות בין פרט לפרט, ולהתייחס לשידול לבצע עבירה מסוימת בעלת יעוד מוחשי. מסקנה זו מתבקשת לגבי שידול מקל וחומר, שהרי עונשו של המשדל, שלא כמו המסייע, זהה לעונשו של העבריין העיקרי. כאשר נאשם איננו מודע כלל לכוונה לבצע עבירה מסוימת, לא ניתן להוכיח את גורם הקשר הסיבתי, דהיינו: שהמבצע העיקרי שודל על ידו לבצע את העבירה".
ובהמשך:
"...כמו כן, לא ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה גורפת של שידול למעשי הרצח נשוא כתב האישום בשל מה שניתן לכנות 'שידול המופנה אל הכלל', קרי: דברי ההסתה של הנאשם באמצעי התקשורת, בהם קרא לאנשים שתחת הנהגתו, ולאחרים, לבצע פיגועים כנגד ישראל. לשם כך קיימות העבירות הכלליות של הסתה לאלימות או לטרור, פעילות בארגון טרור, וכו'...".
ועוד בהמשך:
"... הנאשם נושא אמנם באחריות הכבדה והנוראית לפיגועים נשוא כתב האישום, בהם קפדו את חייהם אנשים רבים, בהיותו מנהיג ומפקד חוליות הטרור שביצעו את הפיגועים. אך זוהי אחריות פיקודית "מעין מיניסטריאלית", ולא אחריות שניתן לבססה מבחינת דיני העונשין. אל לנו למתוח את הוראות חוק העונשין אל מעבר לגבולותיו הטבעיים, הגם שבמקרה זה ניצבת בפנינו בעיה שקשה לפתרה באמצעות הוראות החוק הקיימות".
63. במקרה דנא, בענין טריגר, טענה התביעה כי הנאשם הוא שסיפק את הקוד הסודי למאזיני קו המאבק, ועל כן יצר עמם קשר ספציפי ומוגדר, והפכם ל-"קבוצה ספציפית".
64. ההגנה השיבה כי אכן "בתחילת הדרך" קבע הנאשם את הקוד הסודי, אך בהמשך לא היה לו מושג מי אלה שנכנסו לקו המאבק, ואנשים שונים השיגו את אותו קוד סודי שלא באמצעותו.
65. זה המקום להזכיר, כי מעבר לרכיב הנסיבתי, מונה עבירה השידול יסוד עובדתי ונפשי; ראו לדוגמא, בעניין זה, קביעת בית המשפט העליון בעניין ע"פ 8469/99 אסקין נ' מדינת ישראל, (בעמ' 78, ניתן ביום 1.1.2001):
--- סוף עמוד 22 ---
"תמצית השידול הפלילי היא בהבאת אחר לידי ביצוע העבירה, קרי בתרומת המשדל ליצירת ההחלטה או לגיבושה לבצע את העבירה (ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב) [18], בעמ' 228). השידול עשוי לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים והתנהגויות, כפי שעולה מהפירוט שבסעיף 30 הנ"ל: "...בשכנוע, בעידוד, בדרישה, בהפצרה או בכל דרך שיש בה משום הפעלת לחץ...". אציין בהקשר זה כי לדעתי, המאפיין של "הפעלת לחץ" מתייחס רק לחלופה האחרונה בסעיף 30, שהיא על-פי טיבה "חלופת סל", ואין בו כדי להשליך על פרשנות החלופות האחרות הקבועות בסעיף. העיקר הוא כי התנהגות המשדל תהיה בעלת "אפקטיביות פוטנציאלית" העשויה להשפיע על המשודל לבצע את העבירה נושא השידול, כך שמתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות המשדלת לתחילת ביצוע העבירה (ראו פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [18], בעמ' 229. ראו גם דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב-1992 (להלן – הצעת החוק), בעמ' 130)".
ובהמשך:
"כלל, לצורך התקיימות היסוד הנפשי במסגרת פעולת השידול יש להוכיח התקיימותן של שתי דרישות: ראשית, על המשדל להיות מודע לכך שיש בהתנהגותו כדי להביא את האחר (ה"משודל") לידי ביצוע העבירה נושא השידול. דרישה זו עניינה מודעות לטיב ההתנהגות המשדלת וכן מודעות לקיומו של אחר הזקוק להנעה מנטלית על-מנת לבצע את העבירה נושא השידול. שנית, על המשדל להתכוון להביא את המשודל לידי ביצוע העבירה יעד השידול. לשון אחר, השידול צריך להיות מלווה בשאיפה – מטרה – מצד המשדל כי העבירה נושא השידול אכן תבוצע, על כל יסודותיה, על-ידי ה"משודל" (ראו פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [18], בעמ' 234). ...
אולם אף אם נצדד בעמדה כי המסייע אינו צריך לשאוף לביצוע העבירה העיקרית – ולכך אני נוטה – שונים הדברים ביחס למשדל. ראיית המשדל – להבדיל מן המסייע – כשותף עקיף-ראשי לעבירה נושא השידול, כפי שהיא משתקפת ברמת העונש, מצדיקה כי נחמיר ברמת היסוד הנפשי של המשדל ונדרוש הוכחת שאיפה מצדו כי תבוצע העבירה יעד השידול. ודאי שעמדה כזו מתבקשת לגישת אלה הסבורים כי מסייע, על-אף היותו שותף עקיף-משני, צריך אף הוא לשאוף לביצוע העבירה העיקרית".
66. נסכם איפוא: על מנת להוכיח את חלקו של טריגר כמשדל, מבחינת היסוד העובדתי והנפשי, לביצוע עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, על התביעה להוכיח, ביחס לכל עבירה בנפרד – כי היתה בהתנהגותו אפקטיביות פוטנציאלית שהיתה עשויה להשפיע על המטריד (גם אם כבר עלה במוחו "הרעיון העברייני") לבצע את העבירה, שהוא שאף לכך שהיא תבוצע, וכי התקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות המשדלת (אם היתה) לתחילת ביצוע העבירה – ביחס לכל מטריד בנפרד, ולא ביחס לכל המטרידים כקבוצה.
--- סוף עמוד 23 ---
67. גם אם נצא מתוך נקודת ההנחה העובדתית של התביעה (מבלי לקבוע מסמרות בשלב זה[6]) לפיה בקו המאבק השמיע טריגר דברי עידוד לביצוע עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק, והמאזינים אכן שמעו את הדברים והטרידו – אין די בכך כדי להרשיע את טריגר בשידול; על התביעה להוכיח גם את הרכיב הנסיבתי – "אחר", והקשר בינו לבין טריגר– בין אם על ידי סיפוק קוד סודי לשמיעת דברי העידוד, שיחה, או כל אמצעי אחר, שמוכיח את הקשר בין המשדל, למשודל; והדברים יפים גם לעבירת קשירת הקשר לביצוע עוון.
סיוע להטרדה באמצעות מתקן בזק[7]
68. סעיף 31 לחוק העונשין קובע כי ה"מסייע" הוא זה -
"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע".
69. כמפורט לעיל, קבעתי כי על התביעה לעמוד בנטל הראיה עבור כל עבירה בנפרד אשר לחלקו של טריגר כמשדל; כך אני קובע גם ביחס להיותו מסייע, דהיינו, עליה להוכיח שטריגר סייע למטריד ספציפי לבצע עבירה מסוימת של הטרדה באמצעות מתקן בזק.
בהתאם לכך, על בית המשפט לבחון, בהתאם לעניין ברגותי, האם טריגר סייע למטרידים לבצע עבירה ספציפית, במועד מסוים, באופן מסוים, או שמא היתה לו רק מודעות כללית לכך שמאזיני קו המאבק מבצעים עבירות של הטרדה באמצעות מתקן בזק, על ידי היעזרות במספרי הטלפון שפורסמו שם.
70. ודוק: הגם שקבעתי כי גם ביחס לחלקו של טריגר כמסייע על התביעה להוכיח את רכיבי הסיוע ביחס לכל עבירת הטרדה ומטריד בנפרד (ואין להסתפק ב"מעשה המאפשר עבירה" כלפי הכלל), קיימים הבדלים מהותיים בין המשדל לבין המסייע, שיש בהם כדי להשפיע על אופן ניתוח העבירות.
71. אחד ההבדלים הרלוונטיים לענייננו בין המסייע לבין המשדל הוא בחלקם היחסי בביצוע העבירה – הן ביחס ליסוד הפיזי, והן באשר ליסוד הנפשי; כך קבע בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 9.7.1997):
--- סוף עמוד 24 ---
"... אשר להבחנה בין המשדל למסייע, זו מבוססת על כך שהמשדל הוא שותף ראשי, שהרי הוא השפיע על העבריינים (העיקריים או בצוותא) לבצע העבירה. לעומתו, המסייע הוא שותף עקיף. הוא אינו אבי הרעיון. תרומתו היא באמצעי עזר (שאינם בהכרח חיוניים). כמובן, שני שותפים אלה – המשדל והמסייע – עשויים להתקרב זה לזה, באופן שהמסייע ייהפך למשדל. בעיקר כך במקום שהסיוע הוא "רוחני". קו הגבול עובר בהבחנה בין עזרה למי שכבר גיבש לעצמו מחשבה פלילית (המסייע) לבין תרומה לגיבוש עצם המחשבה הפלילית (המשדל). מידת ה"התקרבות" החוצה את הגבול תצטרך להיבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה...".
72. בית המשפט העליון עמד על יסודות הסיוע במסגרת עניין פלונית, בין היתר, כך:
"...הסיוע הוא, כמובן, עבירה בפני עצמה. המאפיין את ההתנהגות המסייעת הוא שהיא מהווה תרומה עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית (ראו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 251; ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך ב) [20], בעמ' 237). התרומה של המסייע היא עקיפה, שכן הוא אינו נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של המסייע היא משנית, שכן אין הוא אלא שותף זוטר למבצע העיקרי.
... כמו בכל עבירה אחרת, גם בעבירת הסיוע קיים יסוד עובדתי ויסוד נפשי. היסוד העובדתי של עבירת הסיוע – שהיא עבירת התנהגות – הוא ה"מעשה" וה"נסיבה" (ראו סעיף 18 לחוק העונשין). ה"מעשה" מהווה את המרכיב ההתנהגותי. המאפיין התנהגות זו הוא שיש בה כדי ליצור את התנאים להגשמתו של היסוד העובדתי בעבירה על-ידי המבצע העיקרי (ראו פלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [20], בעמ' 240). ההתנהגות המסייעת – בין שהיא מעשה ובין שהיא מחדל – מתאפיינת בכך שיש בה לאפשר את ביצוע היסוד העובדתי של העבירה העיקרית, להקל אותו או לאבטחו. מעצם מהותה של עבירת הסיוע כתורמת באופן עקיף ומשני להגשמתה של העבירה העיקרית, מתבקשת המסקנה כי מעשה הסיוע צריך להיות "מסוגל" לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית (ראו ע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל (להלן – פרשת פוליאקוב [2]), בעמ' 307). עם זאת אין נדרש כי ההתנהגות המסייעת תהיה אפקטיבית או כי הסיוע יהיה תנאי בלעדיו לא הייתה מתגבשת העבירה. כך היה הדין על-פי חוק העונשין בטרם שונה על-ידי חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן – תיקון 39) (ראו ע"פ 325/64 היועץ המשפטי לממשלה נ' ירקוני [3], בעמ' 56), ודין זה ממשיך לחול גם לאור תיקון 39. אכן, סעיף 31 מדגיש כי ההתנהגות המסייעת צריכה "לתרום... ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". ודוק, בהגיעי למסקנה כי ליסוד ההתנהגותי צריכה להיות התכונה שהוא "מסוגל" לסייע להגשמתה של העבירה העיקרית, לא נזקקתי להוראת סעיף 31 לחוק העונשין, שלפיה הסיוע מהווה מעשה "כדי לאפשר את ביצוע העבירה". הוראה זו נוגעת לדעתי ליסוד הנפשי שבעבירת הסיוע, ואין לה השלכה על שאלת היסוד ההתנהגותי. אין לנו צורך לעמוד על היבטים נוספים של היסוד ההתנהגותי, שכן אין הם מתעוררים בגדריו של הערעור שלפנינו".
ובהמשך:
--- סוף עמוד 25 ---
"על רקע גישה פרשנית-תכליתית זו, הנני סבור כי בצד המודעות לכך שהתנהגותו של המסייע תורמת ליצירת התנאים לביצוע העבירה ובצד המודעות לכך כי המבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה, קיימת הדרישה המחשבתית הנוספת כי המסייע עושה כן מתוך מטרה לסייע. זהו מצב נפשי של מטרה או תכלית. נדרש כי המסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי (ראו גם: ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 440; ע"פ 7085/93 הנ"ל [5], בעמ' 238; בש"פ 3237/96 סולימאני נ' מדינת ישראל [12]; ע"פ 628/97 ליזרוביץ נ' מדינת ישראל [13]; ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן [14]).
... לעתים המסייע מודע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלוונטיות, אך אינו מעמיד לנגד עיניו את מטרת הסיוע אף שמטרה זו מתבקשת, ברמת הסתברות של ודאות קרובה, ממודעותו של המסייע לטיב התנהגותו המסייעת ולקיום הנסיבות הרלוונטיות. במצב דברים זה יש מקום להחיל את הילכת הצפיות אשר פותחה בפסיקה (ראו: ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל [15], בעמ' 302 ופלר בספרו הנ"ל (כרך ב) [20], בעמ' 264; השופט אנגלרד בפרשת פוליאקוב [2]; ע"פ 2910/94 הנ"ל [11], בעמ' 440). אכן, מודעות שהתנהגותו של המסייע עשויה, קרוב לוודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי, שקולה כנגד המטרה לסייע לו, הנדרשת בהוראת הסיוע".
73. אמור מעתה: על מנת להוכיח כי טריגר אכן סייע, באמצעות קו המאבק, לביצוען של עבירות הטרדה באמצעות מתקן בזק, על התביעה להוכיח כי לא רק שבוצע מעשה כמפורט לעיל, אלא כי היתה לו שאיפה לכך שהמטריד יבצע את העבירה, או למצער – שהיה מודע באפשרות קרובה לוודאי שסיועו אכן יתרום לביצוע העבירה על ידי המבצע העיקרי.
13. מסקנה משפטית מקדימה
74. מילה נוספת לענין ההקדמה המושגית: קיבלתי את טענת ההגנה, שלמעשה קבועה כבר בדין, לפיה על התביעה היה להוכיח, ראייתית, את הרכיב הנסיבתי ביחס לחלקו של טריגר כמשדל, מסייע או קושר קשר, ואין להסתפק בשידול או קשירת קשר עם קהל אנונימי; מנגד, מקובלת עליי עמדת התביעה לפיה הוכחה עובדתית של ניפוק הקוד הסודי על ידי הנאשם[8] אל מטריד ספציפי, מקיים את הרכיב הנסיבתי של העבירות.
75. ראיתי לנגד עיני גם את פסיקת בית המשפט העליון, אליה הפנתה התביעה, לפיה, מבחינת ראייתית, ניתן לקבוע התקיימות עבירה של קשירת קשר על פי ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה אחת ויחידה, ובנסיבות מסוימות ניתן ללמוד עליה גם ממעשים שבוצעו לאחר קשירת הקשר. עוד קבעה הפסיקה כי אין הכרח בקיום קשר פיזי בין המעורבים, או בהיכרות ביניהם על מנת לגבש יסודותיה של עבירת הקשר.
14.
15. --- סוף עמוד 26 ---
16.
17. דיון והכרעה
18. קביעות עובדתיות מקדימות
19. מאזיני קו המאבק – האם היו קבוצה מוגדרת אותה ניתן לשדל ועמה ניתן לקשור קשר?
76. השאלה העובדתית הנמצאת בבסיס המחלוקת בין הצדדים היא האם "מנויי" קו המאבק היו קבוצה "מוגדרת", בעלת הבדל הזהות הפרטית של הנמנים עליה, אותה ניתן לשדל, ועמה ניתן לקשור קשר, או שמא, המדובר על קבוצה אנונימית, בלתי מוגדרת, ועל כן הרכיב הנסיבתי שביסודות העבירה לא מתקיים.
77. התביעה טענה, בעניין זה, בין היתר, כי: "במקרה דנן אין מדובר בציבור אנונימי, עלום זהות, אקראי ורנדומלי. מדובר בקהל בני אדם מוגדר וספציפי שהנאשם ידע למנות את כמותו (3700 מנויים שנמסר להם הקוד הסודי המאפשר רק להם להאזין לו בקו).
אותו קהל, המטרידים אשר קיבלו את הקוד הסודי, זיהו את הדובר ... ידעו כי הנאשם הוא שמנהל את הקו ומספק את אותו קוד סודי, ואילו מצד הנאשם, העידוד וההפצרה לבצע את גל השיחות המטרידות, בוצע כלפי אותו קהל ספציפי ומוגדר (שניתן לו הקוד) – של המתקשרים לקו". ובהמשך: "... אף אם לא היתה היכרות פרסונלית בין הנאשם לבין כל אחד ואחד מהמנויים המתקשרים... היתה לכלל קבוצת המטרידים מטרה משותפת בלתי כשרה – והיא הרצון לכפות על המתלוננים לפרסם את החברות בהן הם מועסקים בעיתון מסוים, בניגוד לרצונן. כל מתקשר הנמנה עם האמונה והכוונה במימוש הרעיון המרכזי בהתקשרויות, ושקיבל מהנאשם או ממיופה כוחו, קוד שהנאשם הגה אותו, ושהקשיב לתוכן המשלהב לבצע את ההתקשרויות, ולאחר מכן, התקשר בדבקות לאותו המספר שהנאשם הורה / פרסם/ יצר שלוחה/ עודד – לכל הפחות קשר קשר עם הנאשם".
78. ההגנה מצידה טענה, בין היתר, כך:
"האם הנאשם יודע בכל זמן נתון מי הם מנויי קו המאבק ואליהם הוא מכוון את דבריו... הרואים בנאשם מנהיג אשר להוראותיו הם נשמעים ולשידוליו הם משתדלים. מאליו מובן כי השערות אלה מגוחכות, כל מי שמשיג קוד סודי מן הנאשם או מאחרים ושמענו רבות מעידים כי הקוד הסודי שבזכותו אתה הופך חבר בקו המאבק, הסתובב ברחובות בבתי הכנסת בכוללים ואיש מעולם לא העמיד דרישה מיוחדת כדי להפוך 'מנוי' לקו המאבק, עצם המושג מנוי בהקשר זה הוא בכבוד הראוי שטות גמורה.
מדוע מתעקש התובע בכתב האישום ובסיכומיו להתייחס ל' מנויים' על קו המאבק כעין חבורה מאוגדת באמצעות קו המאבק והם קהל המשודלים של הנאשם... מדגיש זאת התובע כי היטב הוא יודע, שעבירת השידול או עבירת הקשר אינם מתממשים לעבירה, כאשר דברי
--- סוף עמוד 27 ---
השידול מופנים לכולי עלמא וכאשר אינם מכוונים לעבירה מסוימת על ידי אדם מסוים או אנשים מסוימים".
ובהמשך:
"...אין לקו המאבק מנויים, כל המשיג את הקוד נכנס ואין לנאשם מושג מי אלה שנכנסו לקו המאבק. מכאן כי על התביעה להוכיח לגבי כל אחד ממעשי ההטרדה המנויים בכתב האישום, כי הנאשם שידל את המטריד המסוים להטריד את המוטרד המסוים לבצע את מעשה ההטרדה המסוים האמור בכתב האישום". ובהמשך: "... הוא הדין בעבירת הקשר, הקשר הוא עם אדם, קונקרטי שיש לו גוף ופנים, אין קשר עם מנויי קו המאבק, כי אין גוף כזה, אין קבוצה קונקרטית כזו של מנויי קו המאבק. הקשר, כמו הסיוע, כמו השידול, נקשר עם אדם או אנשים קונקרטיים לביצוע עבירה קונקרטית. אין תיאור רחוק יותר מהמציאות לתאר את הנאשם כמפקדם של מנויי קו המאבק, כאילו כל מי שבאמצעות הקוד נכנס לקו המאבק, מבלי שלנאשם תהיה ידיעה כלשהי על כך, הופך מניה וביה למשודל ... והנאשם נושא באחריות פלילית לשידול זה הנעשה שלא בידיעתו...".
79. לטעמי, צודקת התביעה מבחינה רעיונית-משפטית: אם היא היתה מוכיחה שמאזין פלוני קיבל את הקוד הסודי מאת הנאשם, התקשר לקו המאבק ושמע דברי עידוד או הפצרה לבצע עבירה, ולאחר מכן – ביצעה, או ניסה לבצע אותה, הרי שבהחלט ניתן היה להרשיע את הנאשם בחלקו כמשדל או קושר קשר לעבירות נשוא כתב האישום; זאת, גם אם הנאשם לא ידע בדיוק מה עשה המאזין, אלא היה רק מודע לכך שהוא עתיד לבצע עבירה מסוימת בעלת יעוד מוחשי.
80. דא עקא, שמבחינה עובדתית – אין יסוד להנחות אלה.
81. ראשית, אמנם שוכנעתי כי טריגר אכן השמיע בקו המאבק דברים אשר ניתן היה לפרשם כעידוד לבצע עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק.
כך, למשל, קרא טריגר בקו המאבק: "... היום כולם, גם מחר וגם מחרתיים בשעות הבוקר, הערב והצהריים מתקשרים כולם... תרשמו את המספר אצלכם..." (קובץ מספר 7); "... רצופה בלי שום הפסקה, שוב ושוב מתקשרים, לא מתייאשים... כל החברות כולם כולם" (קובץ מספר 12); "טלפונים כולם, כל אחד ואחד..." (קובץ מספר 13); "... שכל אחד יעשה מה שנוח לו, לפחות כמה טלפונים הוא מרים.." (קובץ מספר 14); "... מוקד המאבק... ציבור בני התורה אייכם? היכן אתם? אני מתקשר... לא תפוס ולא כלום, זה נראה כאילו כולם נרדמו בשינה עמוקה. הציבור בני התורה אייכם, אייכם, היכן אתם? תתעוררו. תתחילו להתקשר לחברות, תתחילו להתקשר... אם לא המאבק, מתי שיש הפגנות... אבל בנתיים... כולם מתקשרים... הם משנים גישה וזה חשוב ללחוץ הלאה והלאה אבל חשוב לטלפונים, יום ולילה ולא ישבותו, טלפונים כל הזמן וכל הזמן..." (קובץ מספר 15).
--- סוף עמוד 28 ---
82. ברם, מעבר לדברי עידוד אלה, לא הוכחו העובדות שעמדו בבסיס טענות התביעה. כאשר מתבוננים ממעל, ממעוף הציפור, על הפרשה, אכן נראה לכאורה שידו של טריגר היתה במעל, וכי "ברור" (במרכאות כפולות) כי אכן עבר את העבירות המיוחסות לו, או לפחות את חלקן.
אבל, כאשר מנמיכה הציפור-המשפטית טוס, והיא נוחתת ממש על הראיות, נוברת ומפשפשת במקורה הדק בקלאסרים, ביסודיות, אזי נגלית – במבט קרוב ובוחן – כי לא כצעקתה, או כציוצה.