--- סוף עמוד 108 ---
האישום השני
רקע
152. על פי המתואר בעובדות האישום השני, במהלך השנים 2016-2009, קיבל הנאשם סך של 591,500 ₪. הנאשם לא דיווח על תקבולים אלו לרשות המיסים ולא שילם את המיסים הנובעים מהפעילות המוזכרת לעיל. הנאשם עשה שימוש בערמה ותחבולה שעה שקיבל את התקבולים ועשה בהם שימוש פרטי במסווה של תווי קנייה עבור נזקקי העיר, זאת בכוונה להתחמק ממס, ביחס לשמונה שנות מס.
הנאשם הואשם באישום זה ב-8 עבירות של מרמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].
153. תשובת הנאשם לאישום השני היא שהנאשם לא דיווח לשלטונות המס על הכספים המפורטים באישום הראשון, מכיוון שאין המדובר בהכנסה ומשכך אין עליו חובת דיווח.
הראיות
154. הראיות המרכזיות באישום זה נגזרות בעיקרן מהראיות ומהממצאים שנקבעו באישום הראשון. בנוסף לכך, הסכימו הצדדים, שבמהלך השנים הרלוונטיות, הנאשם לא דיווח על הכנסות, לא פתח תיק במס הכנסה, ולא שילם מקדמות. כלומר, הנאשם לא דיווח על התלושים כהכנסה (פרו' 24.9.20, עמ' 1265).
155. ת/13 – חקירת הנאשם מיום 19.9.17. הנאשם אישר שלא פתח תיק במס הכנסה (עמ' 4), וכי שילם מס הכנסה רק כחלק מניכוי המס במשכורתו (עמ' 5). לדבריו, לא הייתה לו הכנסה נוספת מעבר למשכורתו (עמ' 7-8).
156. הנאשם בעדותו, בחקירה הראשית (פרו' 11.2.21 עמ' 1291-1292), טען שמכיוון שלא קיבל תלושים, הרי שלא היה חייב לדווח עליהם כהכנסה. גם העירייה לא קיבלה תלושים. בחקירתו הנגדית של הנאשם (פרו' 17.2.21, עמ' 1404 ואילך), הוטח בו שהתלושים בסך מאות אלפי שקלים שנכנסו ללשכתו במהלך השנים מהתורמים, מהווים בעצם הכנסה נוספת, שהנאשם יצר לעצמו. מתוך ההכנסה הזאת, הנאשם החליט לחלק למקורבים, למכרים, ולמי שהנאשם קבע כראויים בעיניו, וכן עשה בהם שימוש אישי, ולפיכך מדובר בהכנסה חייבת במס. הנאשם השיב שהוא לא קיבל תלושים, וגם העירייה לא קיבלה, אלא הביאו את התלושים וחילקו אותם (עמ' 1404).
סיכומי הצדדים
157. לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד אורלי שרגנהיים, אישום זה עוסק בעבירות המס הנגזרות מהעבירות שבאישום הראשון. כאשר עסקינן בעבירת מס, שאלת היקף העבירה אינה נגזרת מן הסכום שאותו שלשל בפועל לכיסו, אלא מן הסכומים שאותם קיבל ושלט בהם אף אם לא הגיעו בסופו של יום לארנקו או לחשבון הבנק שלו. בית המשפט העליון עמד לא אחת על האבחנה בין חבות המס האזרחית לבין ההכנסה לצורך המשפט הפלילי. המאשימה הפנתה לע"פ 5783/12 גלם נ' מדינת ישראל (11.9.14) (להלן: "עניין גלם") שם נקבע: