מדוע יש אפוא צורך בקביעת דיון? סביר להניח שהסנגור יתנגד למתן צו החיפוש ולא יתרום מידע נוסף שיסייע למדינה, ואף אין לצפות לכך ממנו. אפשרות אחרת היא כי בעקבות הדיון, ותוך נסיון להשפיע על התוצאה, הסנגור ימסור מידע או יבהיר נקודות שדווקא יחזקו את הבקשה למתן צו חיפוש, למרות שאין זה מתפקידו לבסס את בקשת הרשות החוקרת. אם בית המשפט מצוי בספק, עליו להחליט בהתאם למידע שהוצג או לבקש השלמות, ולא לקיים דיון ולשמוע את עמדת הנחקר, מתוך תקווה שאולי יוביל הדבר ל"התרת הספקות", במקום להטיל את הנטל אך ורק על הרשות החוקרת. ומזווית נוספת, קיים חשש שעצם האפשרות לקיים דיון, ולו כחריג, "תנתב" לעיתים את בית המשפט לקבוע דיון "למען הזהירות" או כדי לקבל החלטה מבוססת יותר. כאמור, הדבר אינו עולה בקנה אחד עם דיני החקירה ותכליותיה. כמובן, וכפי שציינתי, חשוב שבית המשפט ידחה את הבקשה למתן צו חיפוש אם היא אינה עומדת באמות המידה של הדין, בהתאם לשיקול הדעת שניתן לו בחוק.
- והערה לפני סיום. בחוות דעתי בעניין שמעון התייחסתי לגישת המשפט העברי כלפי ההליך הפלילי. כפי שציינתי, ישנו מתח בין שני עקרונות מכוננים. מן הצד האחד, ישנה גישה מחמירה כלפי הצורך למנוע את הרשעתם של חפים מפשע ולתור אחר הספק: "ונקי וצדיק אל תהרוג" (שמות כג, ז). מן הצד השני, יש הכרה בהכרח להגן על החברה מפני הפשיעה: "וביערת הרע מקרבך" (דברים יז, ז). אחת התולדות של המפגש בין שני הכללים הוא גישת הדין העברי כלפי שלב החקירה: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (דברים טז, יח). השוטר והשופט - גורם גורם לפי תפקידו - מממשים את עקרונות המשפט העברי ביחס למשפט הפלילי במובנו הרחב: חקירה ומשפט. האחריות לראשונה היא בעיקר על השוטר, והשני הוא מלאכתו של השופט. הייתי מוסיף כי בשלב החקירה על המשטרה ליצור יש מאין. היא נדרשת להפוך, בסיומו של ההליך המשפטי, סימן שאלה גרידא לסימן קריאה מובהק. מעשה כזה אינו פשוט ויש בו מן הבריאה. לכן, הגם שאין לאפשר לשוטר לפעול כרצונו וישנה דרישה להליך הוגן - בשלב החקירה נוטה המטוטלת לטובת מתן אפשרות למשטרה לחקור, לעבוד ביעילות, ולהגיע להחלטה אם לסגור את התיק או להתקדם. לכן הספק הסביר - שחשיבותו אינה מוטלת בספק - מקבל עוצמה רבה יותר בשלב המשפט וההכרעה. בשלב החקירה הצורך ב"ביעור הרע" ובמתן כלי עבודה למשטרה חזק יותר.
בהחלטתי בפסק הדין התייחסתי לצורך האנושי הבסיסי בעריכת חקירות, ולשם כך פניתי לסיפור הראשון במקרא - חטא האדם הראשון, חקירתו ועונשו. סיפורים נוספים בספר בראשית מדגימים גם הם את אתגרי החקירה האנושית, ואת הצורך במתן כלים לרשות החוקרת. בסיפורי המקרא הראשונים החקירה היא מלאכתו של האל, למשל ביחס לחטא האדם הראשון או חטאו של קין (ראו בראשית ד, ג-י). ואילו כאשר נעשה נסיון מצד האדם לחקור, הוא אינו "יודע כל", לא בהכרח מצליח, ולעיתים אף נכשל באופן חרוץ. לדוגמא, יעקב מנסה לחקור מי גנב את התרפים - פסלי האליל - שלהם סגד חמיו, לבן הארמי. רחל, אשתו, שגנבה את התרפים, מוליכה אותו שולל ויעקב נכשל במציאת הגנב. בעקבות כך אף מאשים - לשווא - את לבן הארמי כי האחרון טופל עליו ועל בני ביתו האשמות שווא... (בראשית לא, יט-נג). עוד דוגמא נוגעת גם היא ליעקב, שאינו מצליח לחשוף את השקר שסיפרו לו בניו, כי חיה רעה טרפה את בנו יוסף, תוך הצגת בגדי יוסף המוכתמים בדם של שעיר עיזים (בראשית לז, כג-לה). בפרשה נוספת לא מצליחים בניו של יעקב לרדת לחקר האמת בעת שיוסף "מפליל" אחד מהם בגניבת הגביע שלו (בראשית מד, א-לד). נראה שהדוגמא המובהקת הראשונה לחקירה מוצלחת שנעשית באמצעות התבונה האנושית היא הסיפור המפורסם על שלמה המלך ושתי הנשים, שכל אחת מהן טענה כי "בני החי ובנך המת" (מלכים א' ג, טז-כח). וראו הקדמתי לספרו של חיים ויסמונסקי חקירה פלילית במרחב הסייבר 16 (2015). וכן ראו דניאל פרידמן הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא 47-21 (2000). אך החכם באדם מצויד ב"ארגז כלים" שאינו נחלת הכלל.