31. ככלל, הן המדינה והן העובדת חזרו על הטענות שהעלו לפני בית הדין האזורי, תוך שכל אחת מהן סבורה שלשון סעיף 9(ה)(3) לחוק עבודת נשים ותכליתו, הנלמדת בין היתר מההיסטוריה החקיקתית שלו, תומכות בפירוש שהיא נותנת לסעיף. נביא בקצרה את עיקרי הדברים.
32. המדינה חוזרת על עמדתה כי "פרשנות תכליתית ונכונה של סעיף 9(ה)(3) היא שתקופת ההגנה על מי שלא נעדר מעבודתו מוגבלת אף היא וניתנת למשך של 150 ימים ממועד תחילת הטיפולים". לדידה, שגה בית הדין האזורי בכך שלא התייחס לדברים שנאמרו בוועדה, הנדרשים להבנת הפירוש הנכון שיש ליתן לתיבה "לפי המאוחר" שבסעיף, ובקבעו כי דברי ההסבר תומכים בעמדת
--- סוף עמוד 15 ---
העובדת. המדינה מדגישה כי הן מדברי ההסבר והן מהדיונים שהתקיימו בוועדה בעניין תיקון 45 עולה שלא היתה כוונה לתת לעובדת שאינה נעדרת הגנה בלתי מוגבלת וכי לפיכך נקבע הסעיף עם מגבלת זמן – 150 יום ממועד תחילת הטיפול. עוד נטען כי דווקא תקופת הגנה ממושכת מאד "עלולה להוביל לניצול זכות שלא בתום לב ולהתערבות שאינה סבירה ביחסי עבודה"; במקרה של עובדת שאינה נעדרת, המעסיק לא יודע על כך ומתאיין החשש לפיטוריה בשל הטיפולים – בניגוד לחשש הקיים במצב של עובדת נעדרת, ו"משכך נקבעה תקופת הגנה קצרה יותר במקרה של עובדים שלא נעדרו מעבודתם"; אין לנתק את הזיקה בין סעיף 9(ה)(1) ובין סעיף 9(ה)(3), לרבות לעניין התכלית; בית הדין קמא דחה ללא נימוק את טענות המדינה ביחס לצורך בהגבלת תקופת ההגנה על עובדים שאינם נעדרים; ההנחה היא שהיעדרות של עובדת המצויה בהליך טיפולי עלולה לפגום בעבודתה ולדרבן את המעסיק לפטרה, ועל כן ההגנה הניתנת לעובדים נעדרים היא מיוחדת ורחבה יותר; מתן הגנה בלתי מוגבלת בזמן אינה מתיישבת גם עם העובדה שהליכים טיפוליים יכולים להימשך זמן רב ואף שנים רבות; ההגנות הקבועות בחוק עבודת נשים מהוות סעד קיצוני משהן כוללות אכיפה של יחסי עבודה ולכן יש לתחום אותן בזמן; יחסי עבודה מבוססים על אמון הדדי ואין מקום להנחה שפירוש המדינה יוצר תמריץ להיעדר מהעבודה; פירוש העובדת נותן עדיפות בלתי מידתית לעובדים שאינם נעדרים ביחס לעובדים נעדרים והוא בלתי סביר; מנגנון היתר הפיטורים, מעבר לכך שהוא כרוך בהשקעת משאבים שאף אותם יש לקחת בחשבון, מהווה התערבות ביחסי העבודה ומצמצם את היכולת הניהולית של המעסיק ואין לקבל את הטענה שהוא מבטא את האיזון בין האינטרסים השונים; עובדת המצויה בהליך טיפולי ופוטרה בשל כך, יכולה, במצב שבו חוק עבודת נשים לא חל עליה, לתבוע סעדים שונים מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988 (להלן – חוק השוויון), שקבועה בו גם סנקציה פלילית; פסיקת בית הדין הארצי בעניין מלכה משליכה ישירות גם על העניין דנן ובית הדין קמא לא הסביר את קביעתו שלפיה הרציונאל שנקבע שם לא משליך לעניין דנן; בית הדין קמא תמך את מסקנתו בפסיקה של בתי דין אזוריים שאינם בגדר הלכה מחייבת; הותרת פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו היא למעשה שינוי מדיניות רוחבי שיצריך הקצאת משאבים נוספים ובחינה של עמדות הצדדים ליחסי העבודה דוגמת ארגוני מעסיקים וארגוני עובדים, אשר יושפעו משינוי המדיניות האמור.