--- סוף עמוד 29 ---
רשאי לתקנה באמצעות שינוי נוסח החקיקה, אולם עליו "לעשות כל מאמץ סביר" להימנע מכך "וחלף זאת, למצוא את הפתרון לאתגר שמציב נוסח החקיקה בגדר פרשנותו של הנוסח כפי שנחקק"[46], וזאת כנגזרת מעקרון הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית. וכך נאמר בהקשר זה בעניין פריד[47]:
"מלאכת החקיקה, לרבות הכנסת תיקונים בדברי חיקוק, מופקדת בידי הרשות המחוקקת, ותפקידה של הרשות השיפוטית היא לפרש חוקים ולא לשנותם. תפקידו של פרשן הוא לגלות את דעת המחוקק, ואותה הוא חייב למצוא, בראש ובראשונה, בדברי החיקוק שהוא מפרשו. אין הפרשן רשאי להוסיף על דברי המחוקק או לגרוע מהם אלא באותם מקרים יוצאי דופן שבהם מביא הנוסח לתוצאה אבסורדית שאין הדעת סובלתה" (הדגשה הוספה – א.א.).
על פי הפסיקה, "טעות בולטת" העשויה להצדיק תיקון של דבר חקיקה על ידי בית המשפט כוללת גם מצב שבו "ניתן להוציא משמעות לשונית מהטכסט החקיקתי, אולם משמעות זו סותרת באופן ברור את תכלית החקיקה". מכל מקום, תיקון טעות כאמור ייעשה רק כמוצא אחרון.
57. האמנם נפלה בסעיף 9(ה)(3) לחוק טעות המביאה לתוצאה אבסורדית העשויה להצדיק התערבות של בית הדין לתיקונה? אנו סבורים כי בחינת לשון הסעיף על רקע ההיסטוריה החקיקתית שלו, כפי שפורטה לעיל בהרחבה, מובילה בלי היסוס למסקנה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה, שכן המשמעות העולה מהסעיף כפי שקבענו לעיל, שלפיה ההגנה לעובדים שאינם נעדרים חלה הן בתקופת הטיפולים והן בתקופת 150 הימים, לא זו בלבד שאינה "סותרת באופן ברור את תכלית החקיקה"[48], אלא שהיא מתיישבת איתה היטב.
58. יחד עם זאת, אפשר להבין את תחושת חוסר הנוחות המתעוררת למקרא הסעיף כנוסחו כיום, לאחר תיקון 45. זאת כתוצאה מהשוני בהיקף ההגנה הנתונה כיום לעובדים נעדרים לעומת היקף ההגנה לעובדים שאינם נעדרים. בעוד שהליך החקיקה של תיקון 45 נועד להשוות, מבחינת מהותית, את מצבם של האחרונים למצבם של הראשונים, נמצא כי התוצאה התהפכה, ועתה שוב יש שוני אך לכיוון ההפוך. חוסר שוויון זה, חרף השוני בין קבוצות ההשוואה, וודאי בשים לב לפער המשמעותי בהיקף ההגנה, מעורר קושי שכן לא ברור אם יש לו הצדקה עניינית. מעבר לכך, עלולה תוצאה זו לתמרץ עובדים בהליך טיפולי להימנע מלממש את זכותם להיעדר מעבודתם כדי לזכות בהגנה הרחבה יותר, ובכך לפגוע בבריאותם. חוסר הנוחות בא לידי ביטוי גם כלפי מעסיקים, שהפררוגטיבה הניהולית שלהם