55. המדינה סבורה כי תוצאה זו היא בלתי סבירה, ולעניין זה נסמכת, בין היתר על הנפסק בעניין מלכה. באותו עניין עלתה השאלה מאימתי יש למנות את תקופת 150 הימים הקבועה בסעיף 9(ה)(3) לחוק – מהיום הראשון של סדרת הטיפולים האחרונה שעברה העובדת שם, או שמא ממועד תחילת טיפולי הפוריות, כלומר מהיום הראשון של סדרת הטיפולים הראשונה, כטענת המדינה שם. בית הדין ציין כי יש ממש בעמדת המדינה והסביר ש"ככל שייקבע כי תחילתו של מניין הימים הוא הטיפול האחרון, עשויה תקופת ההגנה להשתרע על פני תקופה
--- סוף עמוד 28 ---
ממושכת מאד...". לטעמנו, אין המדינה יכולה להבנות מהנפסק בעניין מלכה. ראשית, הסוגיה שעלתה בעניין מלכה אמנם נוגעת לחוק עבודת נשים ואפילו לסעיף 9(ה)(3) הניצב אף במוקד ההליך דנן, אך היא נפרדת ונבדלת מהסוגיה שלפנינו כפי שהוגדרה בפסק דין זה. שנית, קביעת בית הדין בעניין מלכה היתה לכאורית בלבד, על רקע הסכמת הצדדים, בין היתר, "כי בית דין זה יתייחס לשאלות השנויות במחלוקת כפי שהוצגו מבלי לקבוע עמדה נחרצת לגביהם [כך במקור – א.א.]". בהתאם לכך נקבע כי "איננו רואים מקום לקבוע מסמרות בכל הנוגע לפרשנות סעיף 9(ה)(3) לחוק עבודת נשים", והקביעה המצוטטת לעיל נכתבה "על פני הדברים". כלומר, לא יכול להיות ספק כי הדברים בעניין מלכה נכתבו לא כעמדה מבוררת ומנומקת שנועדה לקבוע הלכה, אלא כ"התייחסות" ראשונית בלבד, לא ממצה ולא מחייבת.
56. כך או כך, המדינה סבורה כי ההגנה לעובדים שאינם נעדרים אינה חלה "בתקופת הטיפולים" ומוסיפה כי כל פירוש אחר הוא בלתי סביר, מאחר שהוא מעניק לעובדים שאינם נעדרים הגנה שאינה מוגבלת בזמן. למעשה, והגם שהמדינה אינה טוענת זאת במפורש, בעמדתה מובלע הטיעון שלפיו המילים "בתקופת הטיפולים כאמור באותה פסקה" (או הפסיק וה"או" – לפי קריאה אפשרית אחרת) הן מיותרות. זהו טיעון מוקשה משהוא עומד בניגוד לחזקה הפרשנית שלפיה המחוקק אינו משחית מילותיו לריק ומשהוא מבקש כי בית דין זה יגרע מדברי המחוקק. נראה כי לא בכדי התקשה בא כוח המדינה להשיב לשאלת בית הדין בעניין זה, ביקש להתמקד בתכלית הסעיף ואך הפטיר כי "כנראה יש סרבול בסעיף".
עמדה זו מוקשית משום שגלומה בתוכה הטענה כי בחקיקת סעיף 9(ה)(3) נפלה טעות. הקושי אינו בעצם הטענה שנפלה טעות בדבר חקיקה, שהרי המחוקק, הפועל באמצעות בשר ודם, עשוי לטעות. הקושי הוא בכך שהמדינה מבקשת כי בית הדין הוא שיכריז על טעות זו ואף יתקן אותה. ברם, החזקה שהמחוקק אינו משחית את מילותיו לריק מנחה את בית הדין בעשותו במלאכת הפרשנות "לשאוף לפירוש המוצא לכל הוראה והוראה שבחוק את מקומה ותכליתה הראויים לה, ויש להימנע מפירוש המביא לידי מסקנה שהמחוקק הכניס לתוך החוק דבר שהיה מיותר ושאין לו תכלית משלו... וכל עוד קיימת אפשרות של פרשנות סבירה אחרת, לא יניח בית-המשפט שהמחוקק הוציא דברו לשוא"[45]. אמנם, אם בית המשפט מגיע בלית ברירה למסקנה שנפלה טעות בחקיקה, הוא