מכל מקום, ברי כי הגבלת אפשרות המעסיק לפטר מי מעובדיו – בין אם הוא נעדר מעבודתו ובין אם לאו – באמצעות הפנייתו לקבלת היתר פיטורים מהממונה, פוגעת בפררוגטיבה הניהולית שלו.
מן הכלל אל הפרט
69. לאור המסקנה האמורה, שלפיה ההגנה הנתונה לעובדים שאינם נעדרים חלה הן בתקופת הטיפולים והן בתקופת 150 הימים, לפי המאוחר, ומאחר שבמועד הגשת בקשת ההיתר ובמועד החלטת המרכזת היתה העובדת מצויה בהליך טיפולי, כלומר "בתקופת הטיפולים", הרי שחלות עליה ההוראות הקבועות בסעיף 9(ה)(1) לחוק לגבי עובדים נעדרים, לרבות הצורך בקבלת היתר הממונה לפיטורים. לפיכך, שגתה המרכזת בקבעה כי בנסיבות העניין לא נדרש היתר לפיטורי העובדת ובדין נקבע כי החלטתה מבוטלת.
70. בנסיבות העניין ולאור שינוי הנסיבות, מובן כי מבחינה אופרטיבית אין עוד מקום שעניינה של העובדת יוחזר למרכזת לקבלת החלטה חדשה בעניינה, והסעד שנקבע בפסק דינו של בית הדין האזורי לעניין זה התייתר.
--- סוף עמוד 34 ---
סוף דבר
71. ערעור המדינה על תוצאת פסק דינו של בית הדין האזורי נדחה. המדינה תישא בהוצאות העובדת ובשכ"ט עו"ד בגין הליך זה בשיעור של 8,000 ₪.
ניתן היום, ד' ניסן תש"פ (29 מרץ 2020) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
ורדה וירט-ליבנה,
נשיאה, אב"ד
אילן איטח,
סגן נשיאה
רועי פוליאק,
שופט
מר יוסי רחמים,
נציג ציבור (עובדים)
מר עצמון ליפשיץ,
נציג ציבור (מעסיקים)
[1] סקירה מקיפה על תכלית החוק (בהקשר לעובדת בהריון, אך יפים הדברים גם לגבי עובדים ועובדות בטיפולי פוריות), ועל הנתונים המלמדים כי "מצבים של הריון, לידה והורות מזמנים לנשים עובדות התמודדויות עם תחושות של הפלייה ושל חוסר ביטחון בתחום התעסוקתי", ראו: ע"ע (ארצי) 44776-05-16 סירטו - הפניקס קרנות פנסיה מאוזנות וותיקות בע"מ [פורסם בנבו] (19.2.2018) (להלן – עניין סירטו) וההפניות הרבות שם. הציטוט בהערת שוליים זו הוא מתוך סעיף 23 לפסק הדין בעניין סירטו.
[2] השוו: דברי השופט א' רובינשטיין בעניין אשכנזי (בג"ץ 554/05 אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד ס(2) 299, 321 (2005) (להלן – בג"ץ אשכנזי), ביחס לחוק עבודת נשים: "בהחלט ראויה חקיקת חוקים הבאים למנוע אפליה וגם ליצור העדפה מתקנת".
[3] ראו דברי ההסבר להצעת חוק עבודת נשים, התשי"ב-1952 (ה"ח תשי"ב, 127).
[4] ראו למשל דברי ההסבר לחוק עבודת נשים (תיקון מס' 10), התש"ן-1990 (ה"ח תש"ן, 1999).
[5] בג"ץ 554/05 אשכנזי נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד ס(2) 299, 309 (2005) (להלן – בג"ץ אשכנזי).