החלטת בית המשפט המחוזי
7. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת הסילוק בהחלטה מיום 16.9.2020. ראשית נדחו טענות המבקשות בנוגע לחוו"ד פרקש, ולהיעדר עילה נגד פייסבוק-ארה"ב, תוך שהובהר שדינן של טענות אלה להתברר במסגרת הדיון בבקשת האישור. בכל הנוגע לטענות המבקשות ביחס לתחולת תניות סמכות השיפוט וברירת הדין, בית המשפט הבהיר שלצורך הכרעה בשאלות אלה יש להקדים ולהכריע אם המפרסמים הם בגדר "צרכנים" של פייסבוק כלשון סעיף 4(4) להסכם תנאי השירות האמריקאי. לצורך הכרעה בשאלה זו, בית המשפט עמד על יחסי הכוחות בין המפרסמים ובין פייסבוק, תוך שדחה את הטענה שהמפרסמים זקוקים להגנה פחותה מזו של משתמשים שאינם משלמים לפייסבוק עבור שירותיה (להלן: המשתמשים הרגילים). בית המשפט עמד על כך שפייסבוק מנסחת ומשנה כראות עיניה את תנאי השירות וכללי הפרסום, בו בזמן שלמפרסמים אין אפשרות להשפיע על תנאי ההתקשרות. עוד צוין שפייסבוק מחליטה לבדה מי יישאר משתמש שלה ומי ייחסם על ידה. בהמשך לכך נקבע שאין הבדל בין משתמשים רגילים ובין המפרסמים שמשתמשים בפייסבוק תמורת תשלום. הודגש ששני סוגי המשתמשים הללו מצויים בעמדת נחיתות מול פייסבוק, כך ששניהם זקוקים להגנת דיני הגנת הצרכן. נוסף על כך, בית המשפט העיר שלנוכח העובדה שהמפרסמים משלמים עבור השירות שהם מקבלים, ניתן להניח שהם אף זקוקים להגנה משמעותית יותר מהמשתמשים הרגילים. בתוך כך נקבע שעצם העובדה שהמפרסמים משלמים עבור שירותי הפרסום אינה הופכת אותם ללא-צרכנים, אלא להפך. לבסוף, נקבע שהמפרסמים עונים להגדרת "צרכן" שבחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 שלפיה "צרכן" מוגדר כ"מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי" (להלן: חוק הגנת הצרכן). הודגש שאמנם הגדרת חוק הגנת הצרכן נוגעת ל"שימוש שעיקרו אישי", אולם בית המשפט סבר שלנוכח פערי הכוחות בין הצדדים ושינויי העיתים, ניתן לראות במשתמשים המפרסמים כמי שרכשו שירות מפייסבוק במהלך עיסוקם לשימוש שעיקרו אישי.
סופו של דבר, לנוכח סיווג המפרסמים כצרכנים דחה בית המשפט המחוזי את בקשת הסילוק וקבע שעל מערכת היחסים שבין המפרסמים ובין פייסבוק-אירלנד חלה הלכת בן חמו, ועל יחסיהם עם פייסבוק-ארה"ב חל סעיף 4(4) להסכם תנאי השירות האמריקאי.
בקשת רשות הערעור
8. בגין החלטת בית המשפט המחוזי הגישו המבקשות את בקשת רשות הערעור הנדונה, ובגדרה הן חוזרות על כל אותן טענות שנטענו על ידן בבקשת הסילוק. לעמדתן בית המשפט המחוזי שגה בעת שסיווג את המפרסמים כצרכנים כמשמעותו של מונח זה בחוק הגנת הצרכן. לגישתן, הפרשנות שניתנה על ידי בית משפט סותרת את לשון חוק הגנת הצרכן ומתעלמת מההגבלה שלפיה צרכן הוא רק מי שרוכש נכס או מקבל שירות "לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". לטענת המבקשות, על פי משמעותו הרגילה, "צרכן" הוא מי ש"צורך", כך שההגדרה נובעת מעצם הפעולה שבה אדם נוקט, ולא מזהותו או מטיב היחסים בינו ובין אחר. לשיטת המבקשות, אופי הפעילות שמקיימים המפרסמים בשירותי פייסבוק שולל את המסקנה שהם צרכנים כמשמעות מונח זה בחוק הגנת הצרכן. המבקשות מוסיפות וטוענות שהעובדה שבקרב הקבוצה המיוצגת הנטענת מנויים גם העסקים הגדולים ביותר בישראל, מדגישה את הקושי שבקביעת בית המשפט שהמפרסמים הם צרכנים.