עוד טוענות המבקשות, שקביעת בית המשפט המחוזי מתעלמת מהוראות ההסכמים שבין הצדדים, שלפיהן הצדדים רואים את עצמם כמי שמנהלים יחסים מסחריים. משכך, סבורות המבקשות שבכל מקרה אין צורך להידרש לשאלה אם המפרסמים הם צרכנים. לטענתן, פעילות המהווה "שימוש מסחרי" בשירותי פייסבוק מוגדרת מפורשות הן בהסכם תנאי השירות האירי הן בהסכם תנאי השירות האמריקאי. כך, למשל, המבקשות מפנות לסעיף 10 בהסכם תנאי השירות האירי שכותרתו "סעיפים מיוחדים שחלים על מפרסמים" (Special Provisions Applicable to Advertisers), שממנו עולה לשיטתן שכוונת הצדדים הייתה שהשימוש בשירותי הפרסום בפייסבוק הוא בגדר פעילות מסחרית. המבקשות אף מפנות להוראה בהסכם תנאי השירות האמריקאי, הקובעת שבעת שימוש במוצרי פייסבוק למטרה עסקית או מסחרית חל גם מסמך ה-Commercial Terms (להלן: התנאים המסחריים). בהמשך לכך, מדגישות המבקשות שבמסמך התנאים המסחריים ישנו סעיף נוסף שנועד להסדיר "מחלוקות", הקובע כי המשתמש בשירותי פייסבוק לעסקים מסכים לתניית סמכות שיפוט זר בלעדית בקליפורניה, ולתניית ברירת דין זר המחילה את הדין הקליפורני על המחלוקת. לדברי המבקשות, פרשנות בית המשפט למונח צרכן מרוקנת מתוכן את ההבחנה החוזית שבאה לידי ביטוי בהסכם תנאי השירות האמריקאי ובתנאים המסחריים בנוגע ליחס בין צרכנים ובין מי שאינם כאלה, כך שבפועל יוצא שכל המפרסמים הם צרכנים.
לעמדת המבקשות, שגיאתו של בית המשפט בפרשנות המונח צרכן הובילה לכך שלא נאכפה תניית סמכות השיפוט ביחס לפייסבוק-אירלנד ושלא נאכפו תניות סמכות השיפוט וברירת הדין ביחס לפייסבוק-ארה"ב. בכל הנוגע לפייסבוק-אירלנד, המבקשות סבורות שלא היה מקום להחיל את הלכת בן חמו על המפרסמים; זאת משום היותם משתמשים מסחריים-עסקיים בשירותי פייסבוק. לטענתן, בהתאם להלכת בן חמו יש להעניק הגנה מוגברת לצרכנים, זאת בשונה ממשתמשים מסחריים-עסקיים המוחזקים כמתוחכמים. בכל הנוגע לפייסבוק-ארה"ב, המבקשות טוענות שלנוכח סיווג המפרסמים בתור צרכנים נמנע בית המשפט מלאכוף את תניות ברירת הדין וסמכות השיפוט הקבועות בהסכם תנאי השירות האמריקאי ובתנאים המסחריים של פייסבוק. המבקשות מוסיפות בעניין זה וטוענות שאף אם נקבל את המסקנה השגויה כי המפרסמים הם צרכנים, אזי לכל הפחות יש להורות על אכיפת תניית ברירת הדין ביחס לעילות נגד פייסבוק-ארה"ב. זאת לטענתן בשל הקביעה בעניין בן חמו שתניית ברירת דין היא אכיפה בהקשר של תובענות ייצוגיות צרכניות. לבסוף, המבקשות טוענות שחוו"ד פרקש אינה עומדת באמות המידה הנדרשות לצורך הכרה בה כחוות דעת מומחה לדין הזר. לטענתן, עורך הדין פרקש הוא עו"ד ישראלי העוסק בניירות ערך והוא נעדר ניסיון שמצדיק הכרה בו כמומחה לדיני מדינת קליפורניה. המבקשות מדגישות שעו"ד פרקש אינו מורשה לעסוק בעריכת דין במדינת קליפורניה, לא למד בבית ספר למשפטים במדינה זו וגם לא הועסק שם באקדמיה. משכך סבורות המבקשות שחוו"ד פרש אינה מהווה ראיה להוכחת הדין הזר, ובהיעדר חוות דעת תקפה יש להורות על סילוק בקשת האישור.