15. כזה הוא העניין שלפנינו. במרבית פסקי הדין שנסקרו, נבחרה האפשרות הראשונה, והדעת לא ניתנה על פסקי דין אחרים, שבהם ננקטה גישה שונה. כך נוצרה עמימות, נעדרת ודאות, וקשה לנסח כהלכה, אקס-אנטה – לטובת החפצים, הזקוקים לכך – את תניית השיפוט הזר, ולוודא כי בהגיע 'רגע האמת' היא תמומש כדבעי. בפסקי דין אחרים, נבחרה האפשרות השנייה, בניסיון להלך בין הטיפות מבלי להרטב. דא עקא, הניסיון לא עלה יפה. לדוגמה, אפנה לעניין De Neef, שבו בחר בית המשפט לשלב את שני הפתרונות גם יחד:
"לתניות שיפוט זר נקבעו כללי פרשנות שונים מהותית מכללי הפרשנות הכלליים של דיני החוזים. בפסיקה נקבע כי תניית שיפוט זר תפורש באופן לשוני-דווקני, וכי על לשונה להיות חד-משמעית, מפורשת וברורה בנוסח ההסכם. זאת בשל הדרישה כי 'מי שמבקש לשלול מן הצד השני זכות של התדיינות בפורום מוסמך, מן הנכון שיבטא זאת מפורשות וברורות בנוסחו של החוזה' (ראו: [עניין מנו]; [עניין הראל]; [עניין דורון]). במרוצת השנים חל ריכוך מסוים בדרישה זו ונקבע כי על אף שבשלב הראשון יש לפרש את תניית השיפוט הזר באופן דווקני, הרי שכאשר ישנה אי-בהירות מסוימת בלשון התניה, רשאי בית המשפט בשלב השני לפרשה לאור תכליתה ולהיעזר באמצעי פרשנות מקובלים אחרים ([עניין אדרת שומרון]; [עניין אינטרדקו]). ברם, סטייה מכללי פרשנות דווקניים של תניית שיפוט זר היא החריג לכלל (ראו: [עניין מדובר])".
כבר במבט ראשון, ניכר כי בית המשפט בחר להתעלם מפסקי דין שבהם הובעו גישות אחרות, שלפיהן יש להחיל על תניית שיפוט זר את כללי הפרשנות הרגילים, או כי לתניית שיפוט זר "יש ליתן מובן עסקי" (למשל: עניין דונאר, עניין הרמטיק, עניין ציון, עניין אוטו גרובר, עניין סנקרי ועניין ראדא). כל אלו רחוקים, כאמור, ת"ק פרסה מעניין מנו, והסתירה ביניהם גלויה לעין. אך גם אם נתעלם מכך, ונתמקד באותם פסקי דין שצוטטו בעניין De Neef בחדא מחתא, תוך ניסיון לטשטש את חוסר האחידות ביניהם, נתקשה להכתיר את הניסיון כהצלחה. ההבחנה הלכאורית, בין 'פסיקה מוקדמת', שבה נקבע, כי "תניית שיפוט זר תפורש באופן לשוני-דווקני", לבין פסיקה שניתנה "במרוצת השנים" שבמסגרתה "חל ריכוך מסויים בדרישה זו" – אינה יכולה לעמוד. שלושה פסקי דין הובאו כמייצגים את 'הדור הישן' בפסיקה: עניין מנו, עניין הראל ועניין דורון. מנגד, הובאו שלושה פסקי דין כאסמכתא לאותו 'ריכוך' שחל בפסיקה: עניין אדרת שומרון, עניין אינטרדקו, ועניין מדובר. פסק הדין בעניין אדרת שומרון, שהוא הראשון שאליו מיוחס ה"ריכוך", ניתן עוד בשנת 1990. למעלה מ-20 שנה עובר למתן פסקי הדין בעניין הראל ובעניין דורון, אשר משתייכים לפי הנטען ל'פסיקה המוקדמת'. פסק הדין בעניין אינטרדקו, ניתן כעשור לפני פסקי הדין הללו. כך גם עניין מדובר, קדם אף הוא לעניין הראל ו-דורון, שיישׂמו את הלכת מנו ככתבה וכלשונה, ללא 'ריכוך'. אין מדובר אפוא בקו אחיד בפסיקה החדשה, בבחינת "ישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו, י). עסקינן בשתי אסכולות שונות, שתיהן הכו שורש בפסיקה, זו לצד זו; לעתים ידה של הראשונה על העליונה, לעיתים גברה דווקא ידה של השנייה, ללא הכרעה ברורה. דומה אפוא, שלא כפי שנקבע בעניין De Neef, כי 'אין מוקדם ומאוחר בפסיקה'; למצער לא ניתן למצוא תימוכין לכך בפסקי הדין האמורים.