עמדת הנתבע – המשיב 1
7. ביום 20.12.21 הגיש הנתבע (המשיב 1) את תגובתו לבקשה. בפתח תגובתו ציין כי מהבקשה עולה שלתובעים אין כל ידיעה או ראיה הקושרות את הנתבע לטענות כתב התביעה, וכי הבקשה כאן היא חלק מ"מסע דיג ארוך ומתיש". לגופה של בקשה טען המשיב 1 בתגובתו כי הוא אינו "...", והוסיף: "לטעמנו, שוב מדובר במסע דיג, אך מאחר והנתבע אינו ... כאמור, הרי שעל פניו, נותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט", אך הבהיר כי הנתבע אינו מוכן שבקשה זו תפתח פתח למגוון בקשות חדשות שתכליתן "דיג ועוד דיג".
במאמר מוסגר אציין כבר עתה כי לנוכח עמדתו זו של המשיב 1, התייתר לטעמי הדיון בשאלה האם הניחו המבקשים בסיס עובדתי מספק לקבלת הצו, בכל הנוגע לקיומן של אינדיקציות לכך שהמשיב 1 הוא-הוא "...", ובעניין זה שמורות לצדדים להליך טענותיהם, כמובן.
עמדת המשיבות 2-4
8. ביום 21.12.21 הגישו המשיבות 2-4 את תגובתן-התנגדותן לבקשה. בפתח התגובה צוין כי המשיבה 2 המכונה כיום (בקיצור): Meta, היא הגורם היחידי שיכול לספק מידע בנוגע לשירות Facebook עבור משתמשים המתגוררים בישראל.
9. המשיבה 2 טענה כי על פי הלכת רמי מור אין כל מנגנון משפטי באמצעותו יכול צד לתביעה לדרוש מצד שלישי לחשוף בפניו פרטים של משתמש אינטרנט, ולכן בית המשפט אינו יכול לחייבה לספק את המידע המבוקש "ביחס למשתמשים", שכן המשיבה 2 אינה צד לתביעה.
המשיבה 2 הפנתה לפסיקה בה אושררה הלכת רמי מור (למשל, ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חברת ברוקרטוב (פורסם בנבו, 1.7.10)). לטענתה, בהלכת רמי מור נקבע בברור כי "פלטפורמות אינטרנט" לא תידרשנה לחשוף את זהות המשתמשים בהן, ללא קשר לשאלה האם המשתמש הרלוונטי זוהה על ידי התובע, והוסיפה כי קבלת עמדתם של המבקשים "תאפשר לכל תובע לעקוף בקלות את הלכת מור בטענה הפשוטה כי מי שנגדו הוגשה התביעה הוא משתמש אנונימי אשר התובע מאמין כי הוא המשתמש הרלוונטי".
10. המשיבה 2 טענה כי פסקי הדין עליהם מבקשים התובעים להסתמך אינם תומכים בטענותיהם, שכן בעניין פאי, התבקשה רק חשיפת כתובת הדוא"ל ממנה פורסמה הדיבה הנטענת על מנת שניתן יהיה להשוותה לכתובות הדוא"ל של הנתבע שם, כי ממילא בית המשפט בעניין פאי הסתמך על חוות דעתו של שופט המיעוט בפסק הדין בעניין רמי מור, וכי פסק דין זה לא אושרר על ידי ערכאה גבוהה יותר.
כן טענה כי ההחלטות השיפוטיות בעניין לנקרי ו-דראל, אינן רלבנטיות, לנוכח העובדה כי בעניין לנקרי בוטל הצו שהוצא נגד חברת "פייסבוק", ואילו בעניין דראל, אך הורה בית המשפט לספקית שירותי אינטרנט להעמיד עד שיעיד אך ורק האם התובע בהליך שם (ולא הנתבע) עשה שימוש בכתובת IP מסויימת.
אעיר, כי הצו בעניין לנקרי לא "בוטל", אלא שבהחלטת בית המשפט בתיק שם מיום 29.9.16 (שצורפה לתגובת המשיבה 2) צוין כי הסתבר מהודעתה של חברת "פייסבוק" שאין ביכולתה הטכנית למלא אחר הצו שניתן, ולכן הוא התייתר.
11. כן טענה המשיבה 2 שלא ראוי לערבה בהליך כאן ולדרוש ממנה "לעשות הכנות מיוחדות" ולהכין חומר ראיות עבור הצדדים העיקריים לתיק.
בהקשר זה הפנתה המשיבה 2 לפסיקת בית המשפט העליון הקובעת כי אך במקרים חריגים יש ליתן צו גילוי מסמכים נגד צד שלישי להליך, וטענה כי בהתאם לתקנה 83(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ניתן לזמן צד שלישי להציג מסמך "רק כאשר אותו צד אינו נדרש לעשות הכנות מיוחדות לשם כך, ובתוך כך להכין את המסמכים המבוקשים לצורך העדות" (ההדגשה והקו התחתי במקור, הח"מ), תוך הפנייה להחלטת בית המשפט העליון ברע"א 4028/97 הלסקו ישראל בע"מ נ' גלאון (פורסם בנבו, 29.9.97), שם נקבע כי לא היה מקום לחייב את העד לערוך "שיעורי בית", ולהכין מסמך מיוחד המפרט את העניינים שבגינם נדרש להעיד.
מכאן טענה המשיבה 2 כי "על מנת לאתר ולהפיק את המידע המבוקש ביחס למשתמשים..." היא תידרש לערוך "הכנות מיוחדות ולהכין חומר ראיות עבור המבקשים".
בעניין זה אעיר כי לאחר שהוגשה תגובת המשיבה 2, ביקשו התובעים לחייב את המשיבה לתמוך את טענתה זו בתצהיר. לא מצאתי לנכון להורות כן, אך כן אציין כבר עתה, כי טענה זו אכן הייתה צריכה להיתמך בתצהיר, ולמצער היה מקום לפרט מהן אותן "הכנות מיוחדות", מהו היקפן ומהי עלותן.
12. עוד טענה המשיבה 2 כי ממילא היא יכולה להפיק BSI בלבד עבור חשבון, ככל שהוא "קיים ונגיש באופן סביר", ואף זאת רק לאחר המצאה כדין של צו שיפוטי תקף, ופרטה מהן הקטגוריות הכלולות ב-BSI. על כן, טענה, גם בהליכים בהם נתבעה המשיבה 2 כבעלת דין בתביעות למתן צו עשה, היא הסכימה לתביעות או השאירה אותן לשיקול דעת בית המשפט, רק לאחר שהצו נוסח כך שהיא נדרשה להפיק את ה-BSI על פי אותן קטיגוריות בלבד.
13. לאחר הגשת התגובה, ביקשו התובעים להשיב לתגובת המשיבה 2, אך לא מצאתי להתיר להם לעשות כן. אציין רק כי לא בכדי מוסד "התשובה" עבר מן העולם בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, וכל עוד מונחת לפני בית המשפט התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת לשם הכרעה בבקשה מעין זו, אין מקום להתיר מתן תשובה שאך תסרבל את הדיון בבקשה ובהליך בכללותו.
דיון והכרעה
14. נקודת המוצא לדיון בבקשה מעין זו היא עמדת הדין ביחס לחיובו של צד שלישי להליך לגלות מסמכים וראיות לבעלי דין בהליך, אף שאינו צד לו.
הכלל הוא שגילוי מסמכים נעשה בין הצדדים להליך בלבד, ונקבעו לו בפסיקה מספר חריגים.
כך למשל נקבע כי אחד המקרים החריגים המצדיקים הצגת מידע פרטי של צד שלישי הוא מקום שבית המשפט שוכנע כי אפשר וקיימת קנוניה בין בעל הדין לבין הצד השלישי וזיקה קרובה בין השניים באופן שניתן לראות את הצד השלישי כמעורב, ולו בעקיפין, בהתדיינות (בע"מ 3542/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 20.6.05) וכן ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן, פ"ד מב(1) 563 (1988)).
בהקשר זה צוין בבע"מ 3542/04, בין היתר:
"במסגרת מלאכת האיזונים בין הערכים המתנגשים יש להבחין בין מידע כלכלי מוגן השייך לבעל דין במשפט, לבין מידע כזה הנדרש מצד שלישי שאינו מעורב בהליך השיפוטי כבעל דין... שונה הדבר כאשר המידע המוגן שייך לצד שלישי שהינו זר להתדיינות. במקרה זה, אין מדובר בבעל דין שיש לו ענין בהליך. לעומת זאת, הפגיעה הכרוכה בהצגת חומר פרטי השייך לו עלולה להיות קשה ומזיקה. לפיכך, מצבים המתירים פגיעה בפרטיות של צד שלישי על דרך הצגת מידע מוגן הנוגע אליו במשפט-לא-לו הם נדירים ויוצאי דופן ביותר. דרישה לגילוי מידע מוגן של אדם שאין לו ענין במשפט תחייב מידת שכנוע רבה בדבר נחיצותו וחיוניותו".
חריג נוסף לכלל זה מתקיים כאשר הצד השלישי מצוי בשליטה ממש של אחד מבעל הדין (רע"א 7264/95 ראש קש נסיר בע"מ נ' רוכביץ ישראל, פ"ד מט (5) 793 (1998)).
ברע"א 621/13 ליזרוביץ נ' בנק איגוד בע"מ (פורסם בנבו, 17.4.13) ציין בית המשפט העליון בהקשר של מסירת מסמכים בנקאיים:
"גילוי מידע הנוגע לחשבונות הבנק של אדם שאינו צד להליך המשפטי אכן יותר רק במקרים נדירים ויוצאי דופן ... אך חיסיון המידע הוא חיסיון יחסי ובהקשר זה נקבע כי בנסיבות מסוימות, בהן הועברו כספים לחשבונו של צד שלישי שלא בתום-לב, ניתן יהיה לגלות מידע על אודות חשבון זה לאחר שניתנה לצד השלישי, העלול להיפגע, הזדמנות להשמיע טענותיו והסתייגויותיו לגילוי ... על כן, ככל שבית המשפט ימצא כי גילוי המסמכים שנתבקשו ואשר חלקם קשורים לצדדים שלישיים שאינם צד להליך הוא אכן מהותי להוכחת התביעה דנן, איני רואה מניעה לכך שבית המשפט ישוב וישקול לגלותם לאחר שתתבקש ותתקבל עמדתם של הצדדים השלישיים הנ"ל".
15. אם כך, ככלל, אין לחייב צדדים שלישיים להליך לגלות מידע המצוי ברשותם, ונדרשת מידה שכנוע רבה בדבר "נחיצותו וחיוניותו" של המידע המבוקש, או להראות שהוא "מהותי להוכחת התביעה", ובמקביל יש גם להגן היטב על האינטרסים המוגנים של הצד השלישי, הבלתי מעורב בהליך, המתבקש למסור מידע, שחשיפתו עלולה לפגוע באינטרסים מוגנים של צד רביעי לכאורה.
16. מכאן מתבקש הדיון בהלכת רמי מור ותחום התפרסותה. בפרשה זו קבע בית המשפט העליון, בדעת רוב, שאין מקום ליתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי במרשתת, ואין ל"המציא" הליך מעין זה בדרך של "חקיקה שיפוטית", וכפי שצוין שם מדובר:
"בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת".
17. בעניין רמי מור, התבקשה חשיפת זהותו של הגולש האנונימי עוד טרם הגשת תביעה נגדו, ולשם הגשת תביעה נגדו. סוגיה דומה אך לא זהה נבחנה בפסק הדין בע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני והיועץ המשפטי לממשלה (פורסם בנבו, 13.5.12), שם הוגשה כבר תביעה נגד פלוני בטענה להפרת זכויות יוצרים, ובין היתר התבקשו ספקיות האינטרנט לחשוף את זהותו של אותו "פלוני". גם בפסק דין זה, בית המשפט העליון בדעת רוב, קבע כי אין לחייב את ספקיות האינטרנט לחשוף את זהותו של אותו פלוני, אף שמדובר היה בהפרת זכויות יוצרים שאינה חוסה תחת חופש הביטוי, ובהקשר זה הובהר בדעת הרוב, כי במקרים בהם מדובר בפרסום החוסה תחת חופש הביטוי, למשל בתביעות לשון הרע, יש להגן הגנה יתרה על האנונימיות של המפרסם.
אם כך, לפי גישת הפסיקה, אין לחייב ספקית אינטרנט לחשוף את פרטיו של גולש אנונימי המיוחסת לו עוולה של לשון הרע.
18. אך אין בכך לטעמי כדי ללמד כי לא ניתן ליתן צו כלפי ספקית אינטרנט או במקרה זה חברה המפעילה רשת חברתית במרשתת, דוגמת המשיבה 2, לספק מידע המצוי ברשותה, כאשר היא אינה צד להליך.
בהקשר זה יש להבחין בין מקרה בו הצו המבוקש נועד לחשוף את פרטיו של גולש אנונימי, לבין מקרה בו הצו נדרש לשם אישור כי פרטיו של הגולש הינם פרטיו של בעל הדין, בפרט כאשר בעל הדין עצמו אינו מתנגד למתן הצו.
19. כאמור לעיל, למשיבה 2, כצד שלישי להליך יש אינטרסים מוגנים באי חשיפתו, והיא גם אמורה להגן על אינטרסים מוגנים של צד רביעי פוטנציאלי, שאת פרטיו מבקשים לחשוף, שפרטיותו כמו גם זכותו החוקתית לחופש הביטוי עלולות להיפגע קשות, אם וכאשר תיחשף זהותו.
במקרה כאן, הצד "הרביעי" להליך, יכול ויהיה הנתבע עצמו, שהוא הצד "השני" להליך, וכאשר הצד השני, קרי הנתבע, אינו מתנגד למתן הצו, אלא אך מבקש להבהיר כי אין באי התנגדותו משום הסכמה למסע דיג ראייתי בלתי פוסק, האינטרסים המוגנים עליהם מתיימרת המשיבה 2 להגן, ולמצער חלקם העיקרי, אינם מתקיימים עוד.
20. במקרה כאן, התובעים אינם מבקשים לקבל מידע מהתובעים בדבר זהותו של המפרסם האנונימי, על מנת להגיש נגדו תביעה, או אף לשם הגשת כתב תביעה חדש נגד נתבע אחר, וממילא אין הצדקה וטעם משפטי לחיוב המשיבה 2 לחשיפת המידע באופן שיביא לחשיפת פרטיו של גולש אחר.
אך ככל שניתן לספק את המידע המצוי בידי המשיבה 2, באופן שמספק תשובה לשאלה האם ניתן להצביע על זיקה קרובה בין הנתבע לבין המשתמש בפרופיל הפייסבוק הקרוי "...", יש מקום למתן הצו.
21. צו מעין זה אינו סותר את הלכת רמי מור או את הכלל שנקבע בפסיקה בעניין חיוב צד שלישי, זר להליך המשפטי, לגלות מידע המצוי ברשותו לבעלי הדין.
לנוכח נחיצותו של המידע המבוקש, והעובדה כי הוא "מהותי להוכחת התביעה", הרי שחשיפתו תתרום לגילוי האמת ועשיית הצדק, ובמקרה כאן גם ללא פגיעה בפרטיותו של הנתבע או של אדם פלוני, שכן הנתבע אינו מתנגד למתן הצו, וממילא המשיבה 2 אינה נדרשת לכאורה לפגוע בפרטיותו של אחר.
22. ברוח זו ניתנה החלטת בית משפט השלום בפ"ת (כבוד השופטת ר' שרון) בעניין פאי, שהבחינה בין המקרה שלפניה לבין המקרה שנדון בהלכת רמי מור, ואף ציינה זאת מפורשות בהחלטתה. עוד אוסיף כי בעניין פאי הסכים הנתבע שם, במספר הסתייגויות, למתן הצו המבוקש, ולאחר שזה גם נוסח מחדש.
23. אכן, יש למשיבה 2 אף אינטרסים מוגנים משל עצמה. בתגובתה נתנה משקל להכבדה שעלולה להיווצר עליה באיסוף המידע והכנתו, והפנתה לפסיקה רלוונטית, לפיה אין לחייב צד שלישי לערוך "שיעורי בית", אך טענותיה בדבר "הכנות מיוחדות" שתידרש להן לשם הכנת "חומר ראיות" עבור התובעים-המבקשים, נטענו בכלליות, ללא פירוט והבהרה בדבר היקף העבודה והמשאבים הנחוצים לשם גילוי המידע המבוקש.
עם זאת, ככל שמימוש הצו כרוך בעלויות כספיות, הרי שהתובעים-המבקשים יישאו בעלויות אלו.
24. המשיבה 2 לא טענה בתגובה לחשש מפני "אפקט מצנן" שעלול לגרום לה לפגיעה מסחרית, אם תחשוף פרטיהם של גולשים אנונימיים. יתרה מזאת, המשיבה 2 אף ציינה בתגובתה כי היא אכן הסכימה (או הותירה לשיקול דעת בית המשפט) שתתקבלנה תביעות שהוגשו נגדה במישרין לחשיפת פרטיהם של גולשים. עובדה זו כשלעצמה מלמדת כי אף המשיבה 2 עצמה סבורה כי האינטרסים המוגנים שלה אינם מצדיקים שתשמש עבור גולשים אנונימיים כ"עיר מקלט" מפני הגשת תביעות, לרבות תביעות לשון הרע.
על כן, יש מקום ליתן הצו, בתנאים מסוימים, שיגבילו גם הפגיעה בפרטיותם בצדדים שאינם מעורבים בהליך כאן.