על חזקת התקינות המיוחסת לממשלת ירדן עמד הנשיא לנדוי בעניין אל איובי כפי שצוטט על ידי חברתי: "מדינת ירדן ידועה לנו כמדינה בעלת מערכת משפט מסודרת, ואין סיבה שלא לזכות רשות מרשויותיה הציבוריות בחזקה הרגילה, שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית, בלי שהוסמכה לכך על-פי הדין, שבמסגרתו היא פועלת", ואחזור גם על הציטוט שהובא על ידי חברתי מע"א 805/79 אל-גול נ' כולל חב"ד בירושלים, פ"ד לח(1) 57, 65 (1984):
"אכן נקבע בפסקי-דין של בית-משפט זה שקיימת חזקה - הניתנת לסתירה - שרשות ציבורית במדינת ירדן אינה עושה פעולה, שאינה מוסמכת לעשותה על-פי הדין, ושלפי הוראות חוק הסדרי משפט ומינהל [נוסח משולב], תש"ל-1970, והתקנות שהותקנו לפיו וגם לפי כללי המשפט הבינלאומי המגמה היא לקיים רציפות של זכויות הקניין הפרטי, כאשר שלטון בשטח מסוים מתחלף" (ע"א 805/79 אל-גול נ' כולל חב"ד בירושלים, פ"ד לח(1) 57, 65 (1984), ההדגשה הוספה – י"ע).
--- סוף עמוד 100 ---
14. בפסקה 15 לפסק דינו, עומד חברי על כך שייתכן כי יש מקום לבחון את מהות הזכות שניתנה למערערים בשנת 1956, דווקא ב'משקפי' הדין הירדני, אך סבר כי אין בכוחנו לעשות כן, באשר הוכחת דין זר טעונה חוות דעת מומחה וכזו לא הוגשה על ידי מי מהצדדים. אכן כך, ומקום שבו לא הוכח הדין הזר תחול חזקת שוויון הדינים. אבחן אפוא את עניינם של המערערים על פי הדין הישראלי במעין "תמונת ראי". החלת חזקת שוויון הדינים במקרה דנן, משמעה שאנו מחייבים את הממונה הירדני על נכסי אויב ואת המחוקק הירדני ברמת הנורמות שאנו מייחסים למקביליהם בישראל.
מדברים אנו במשולש החוזי הבא: הממונה הירדני על נכסי אויב שהעביר לשר השיכון הירדני שהעביר למשתכנים. מקבילו של הממונה הירדני על נכסי אויב בדין הישראלי הוא האפוטרופוס על נכסי נפקדים (וראו ההערה בעניין אלאיובי בעמ' 193: "מסתבר, שהמחוקק הירדני לא עשה הסדר תחיקתי מיוחד לגבי נכסים, שניטשו בשטח שליטתו של השלטון הירדני כתוצאה ממלחמת העצמאות, כדוגמת חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950 שלנו"). מקום שבו האפוטרופוס על נכסי נפקדים הישראלי משכיר נכס נפקד ישירות לצד שלישי, הרי שחל סעיף 17(ב) לחוק נכסי נפקדים, הקובע כי "דין אדם ששכר מן האפוטרופוס בעסקה לפי סעיף קטן (א) בית-דירה או בית-עסק, כדין דייר או דייר משנה כמשמעותו בחוק הגנת הדייר, תשי"ד-1954, ובחוק הגנת הדייר, תשט"ו-1955, בין תוך תקופת העסקה ובין לאחריה". אלא שבמקרים רבים, האפוטרופוס על נכסי נפקדים הישראלי מעביר נכס נפקד בהסכם מכר אל הזרוע הביצועית של המדינה בדמות רשות הפיתוח על פי סמכותו לפי סעיף 19(א)(1) לחוק נכסי נפקדים, ומכאן ואילך רשות הפיתוח מחכירה את הנכס לצדדים שלישיים. גם אם אותם צדדים שלישיים לא היו מסיימים את העסקה ברישום, ואפילו היה מתברר כי אין מדובר בנכס נפקד, הרי שדי היה בהעברת הנכס מהאפוטרופוס לנכסי נפקדים לידי רשות הפיתוח כדי "למרק" את הזכות, והצדדים השלישיים היו זכאים לאכיפתה. זאת, מאחר שההעברה מהאפוטרופוס אל רשות הפיתוח, על אף שנעשית בין צדדים קרובים, מאפשרת לחסות תחת "תקנת השוק" המיוחדת הקבועה בסעיף 17(א) לחוק נכסי נפקדים התש"י-1950 הקובע כלהלן: "כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה" (לתקנת שוק זו ראו: ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן, פ"ד מז(5) 1, 18-17 (1993); ע"א 4636/07 מרעי נ' מרעי, פסקה 9 [פורסם בנבו] (21.12.2009). לתקנת שוק זו ביחסים שבין האפוטרופוס לרשות הפיתוח ראו, בין היתר, ע"א 6783/98 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עיזבון מוסא, פ"ד נו(4) 161 (2002); ע"א 1501/99 דריני נ' משרד האוצר [פורסם בנבו] (20.12.2004); ע"א 6858/99