55. אוסיף כי סעיף 18(2)(ה) לחוק הגנת הפרטיות, שאף הוא מותנה בכך שהפגיעה נעשתה בתום לב, ואשר מדבר על פרסום תצלום של אדם שהיה ברשות הרבים, מתנה את ההגנה בכך שדמות הנפגע תופיע בו באקראי, כך שאין לקבל את טענת הנתבעת שלפיה לא הייתה פגיעה בפרטיות התובע בשל העובדה שהתובע צולם בדוכן בקניון, שהוא מקום ציבורי, שהרי הוא לא צולם על ידה באקראי.
56. אוסיף כי התובע אמנם שיתף פעולה עם הסרטון, כפי שנראה בבירור מהסרטון עצמו, במובן זה שלא ביקש מהנתבעת להפסיק לצלם אף וענה לשאלותיה, אולם ודאי שהתובע לא נתן בכך לנתבעת הרשאה, גם לא משתמעת, להעלות את הסרטון לרשתות החברתיות.
57. גם לא עומדת לנתבעת ההגנה מכוח סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות, העוסק בפרסום מידע שיש בו עניין ציבורי, וזאת מקום שגם כאן יש לבחון במסגרת העניין הציבורי את אופן והיקף הפרסום, כפי שפורט בהרחבה לעיל.
58. התובע זכאי אפוא לפיצוי בגין הפרסום הראשון, אולם כאמור, אך ורק בשל האופן בו נעשה הפרסום ולא בשל תוכנו.
הפרסום השני
59. לגבי הפרסום השני, קרי, דברי הנתבעת "אני צפיתי במחזה של אימא ניגשת עם הילד והוא דפק אפצ'י לתוך הפיצה ונותן לה את הביס...", אני סבור שלא עומדת לנתבעת הגנת האמת בפרסום, שכן לא שוכנעתי כי התובע הוא זה אשר התעטש, ככל שמישהו בכלל התעטש באותו רגע, וכך גם מן הסתם לא הוכח כי התובע התעטש על הפיצה והגיש אותו ללקוחה.
60. הנתבעת והעד מטעמה הודו כי לא ראו את התובע מתעטש, אלא לכל היותר שמעו גבר מתעטש ואז הפנו את מבטם לכיוון שממנו שמעו את ההתעטשות, או אז ראו את התובע עומד בדלפק הפיצה ומגיש פיצה ללקוחות. עוד לגרסת הנתבעת, משפת הגוף של התובע מיד לאחר ההתעטשות, אפשר היה להבין שהוא זה שהתעטש.
61. מאחר שלפי גרסת הנתבעת, אירוע ההתעטשות אירע לפני שנכנסה לחנות הסמוכה לדוכן הפיצה ולפני שיצאה ממנה, ובטרם פנתה אל התובע והחלה להסריט את הסרטון, צודק התובע בטענתו שלפיה תמוה הדבר כי טענת ההתעטשות הנטענת לא הועלתה על ידי הנתבעת בשיחה שקיימה עמו ואשר הוסרטה על ידה.
62. גרסת ההתעטשות הועלתה לראשונה רק לאחר כשלושה שבועות, בעת שפנו אל הנתבעת מהתכנית של אלמוג בוקר בערוץ 13, כדי לקבל את תגובתה והתייחסותה לאירוע, אלא שבנסיבות העניין, לו אכן התעטש התובע לתוך מנת הפיצה, היה מתבקש כי הנתבעת תזכיר עניין זה בעת שיחתה המוסרטת עם התובע שהתקיימה כחמש דקות בלבד לאחר אירוע ההתעטשות הנטען.