63. אין זה סביר בעיני כי הנתבעת תדלג על כך וזאת משום שלהתעטש על מזון ולהגיש אותו ללקוח, לא רק בתקופת הקורונה, הוא לכל הדעות אירוע חמור בהרבה, מאשר להגיש ללקוח מזון ללא מסיכה.
64. כזכור, הנתבעת האשימה את התובע בכך שהוא "...דפק אפצ'י לתוך הפיצה ונותן לה את הביס..." (ההדגשה בקו תחתון שלי) ולא שסתם התעטש בעת מתן שירות ללקוח כשהוא ללא מסיכה. יש לזכור כי מדובר היה בתחילת המגיפה, עת נדמה כי חששות הציבור מהידבקות היו רבות יותר מהיום, בתקופת הווריאנטים האלימים פחות.
65. ארחיק לכת ואומר כי גם אם האמירה "דפק אפצ'י לתוך הפיצה" יש להבין אותה כצורת דיבור על דרך ההגזמה, כלומר, לא כטענה שהתובע באמת התעטש ממש לתוך הפיצה דווקא, אלא כי רק התעטש בעת הגשת הפיצה ללקוחה מבלי שהיה עם מסיכה (הנתבעת עצמה אגב לא העלתה טענה מעין זו), גם אז לא ניתן לפרש את האמירה, אלא כתיאור סיטואציה חמורה יותר מבחינת שמירה על בריאות הציבור, מאשר סתם הגשת מזון ללא מסיכה מבלי להתעטש ועל כן בכל מקרה היה מצופה כי הנתבעת תזכיר את האירוע הזה בעת השיחה עם התובע שהוסרטה על ידה.
66. גם העובדה שהתובע פנה מיד אל הבעלים של העסק לקבלת סרטוני מצלמות האבטחה, עם היוודע לו דבר הפרסום השני, מעידה כי אין לקבל את גרסת הנתבעת.
67. לבסוף, גרסת הנתבעת היא בלתי סבירה מלכתחילה. כלום יעיז התובע להתעטש לתוך מנת הפיצה בעת הגשתה ללקוחה, העומדת מולו מעבר לדלפק?
68. משלא הוכחה הגנת האמת בפרסום, זכאי התובע, אפוא, לפיצוי בגין הפרסום השני והפעם מהסיבה שלא הוכח כי הפרסום היה אמת.
הפיצוי המגיע לתובע
69. מה סכום הפיצוי המגיע, אפוא, לתובע בגין כל אחד מהפרסומים?
70. לגבי הפרסום הראשון (הסטורי באינסטגרם), מחד גיסא, לא היה פגם בתוכן הפרסום, וכשהתובע הוא זה אשר חטא ב"חטא הקדמון", בכך שלא עטה מסיכה במסגרת תפקידו כנותן שירות ועוד בתחום המזון, אולם מאידך גיסא, האופן שבו בחרה הנתבעת לפרסם את הפרסום, היה כאמור בלתי מידתי.
71. כפי שכבר ציינתי, מסקנה דומה מתקבלת גם ביחס לעילת התביעה לפי החוק להגנת הפרטיות, וזאת לנוכח העובדה שהיה עניין ציבורי בפגיעה, אולם לא בהיקף הפגיעה כפי שנעשה.
72. כמו כן, לא הוכח שנגרם נזק ממוני כלשהו לתובע, אשר לא פוטר מעבודתו ואף ממשיך לעבוד במקום עד היום. בנוסף, היו מי שבאו בטרוניה דווקא כלפי הנתבעת על פרסום הסטורי ותמכו בתובע.
73. הנזק שנגרם לתובע מתבטא, אפוא, בנזק ללא ממוני מסוג עגמת נפש, אשר נבע מכך שהוא מצא עצמו בעין הסערה הציבורית, אשר יצר הסטורי של הנתבעת ובכך שזהותו נחשפה בפני כמות עצומה של אנשים בהקשר זה ובכלל, מבלי שנתן את הסכמתו לכך, כאשר לכל היותר מן הראוי היה כי התנהלותו תפורסם בפני מעסיקו ו/או בפני הנהלת הקניון ו/או בפני משרד הבריאות.