העדה הסבירה כי הפרסומים נכתבו מתוך רצון להביע ביקורת על התנהלות התובעות בהליך שהתקיים בעניין דמי התיווך ולהזהיר את קהל היעד של התובעות מהתקשרות איתן "רציתי שאנשים ייזהרו מטפסים והתנהגות לא הוגנת של בראל." (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 5) .
בנוגע לפרסום הראשון, הסבירה הנתבעת כי הוא הוסר תוך שניות בודדות והודתה כי תחתיו פרסמה את הפרסום השני על התנהלות התובעות.
לאחר שמיעת עדותה אציין כי לא מצאתי לתת אמון בטענותיה או באמור בעדותה.
התרשמתי כי הנתבעת מודעת היטב לקושי הטמון בפרסומים שפורסמו על ידה בשני הנוסחים וניסתה בעדותה ללכת "בין הטיפות" במסגרת מתן תשובותיה. בפועל התרשמתי כי הרקע לפרסום היה תוצאת פסק הדין בהליך התיווך וזעמה של הנתבעת בדבר התוצאה בכל הנוגע לחיוב בתה, לרבות בתשלום הוצאות המשפט.
מצאתי את עדותה בפניי בכל הנושאים הייתה מתחמקת ומדוקלמת ולא נתתי בה כל אמון.
חוק איסור לשון הרע - המסגרת הנורמטיבית
13. החוק יוצר איזון סטטוטורי בין הזכות לשמו הטוב של האדם לבין חופש הביטוי והדברים נקבעו בפסיקה פעמים רבות. בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 62261-01-17 ישראל בן עזרא נ' עיריית עכו (פורסם בנבו, 03.07.17) קבע כי:
"חוק איסור לשון הרע יוצר איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל העלולים להיות לעיתים מנוגדים: הזכות לשם טוב מן הצד האחד והזכות לחופש הביטוי מן הצד האחר (ראו לדוגמא: ע"א 751/10 פלוני נ' דיין – אורבך (8.2.2012); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (14.08.2008)). בית המשפט קבע לא אחת כי הן הזכות לחופש הביטוי והן הזכות לשם טוב נגזרות- בשיטתנו- מן ההגנה על אותה זכות יסוד, היא כבוד האדם (ראו: רע"א 10520/03בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) ; ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91). נאמר כי הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, ומבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.2006)). בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 ציין בית המשפט (בעמ' 856) כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, והם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". מצדו השני של המתרס ניצבת הזכות לחופש הביטוי שאין צורך להכביר מלים לגבי מעמדה וחשיבותה בשיטתנו המשפטית".
הוראותיו של החוק מבטאות את נקודת האיזון בין שתי הזכויות, של חופש הביטוי ושל הזכות לשם טוב, כאשר זכויות אלה מתנגשות ביניהן. עוולה של לשון הרע מתגבשת בהתקיים שני יסודות עובדתיים מצטברים: יסוד "הפרסום" ויסוד "לשון הרע".
סעיף 1 לחוק מגדיר מה אותה "לשון הרע" שפרסומה עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג
מצידם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,
במשלח ידו או במקצועו ...".