105. האם האופן שבו פועל כיום מתקן "חולות" אמנם מגשים כהלכה את התכלית האמורה? העותרים הרחיבו בדברים בהתייחס לאופי התנהלותו הקונקרטי של מרכז "חולות": המזון המוגש בו, היצע הפעילויות המסופק בו, שירותי הבריאות והחינוך שניתנים בו וכיוצא באלה. לשיטת העותרים, מרכז השהייה רחוק מלענות על צורכי המסתננים באופן שיגשים את תכלית החקיקה. אלא שהחוק למניעת הסתננות אינו מתייחס לכל אלה במישרין. כל שנקבע בפרק ד' לחוק לעניין תנאי השהייה של מסתננים הוא כי "במרכז השהייה יסופקו לשוהים תנאי מחיה הולמים, ובכלל זה שירותי בריאות ורווחה" (סעיף 32ה לחוק). אין הוא קובע חובה לספק שירותי חינוך, דת, ספורט, תרבות, פנאי או ייעוץ משפטי. לשם השוואה, הסדרים אחרים הנוגעים לשלילת חירות כוללים הוראות רבות ומגוונות שעניינן שלומם של הכלואים והעצורים – הרבה מעבר לאלו הקבועות בפרק ד' לחוק למניעת הסתננות. כך, קובעת פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר או הפקודה) כי "אסיר יוחזק בתנאים הולמים שלא יהיה בהם כדי לפגוע בבריאותו ובכבודו" (סעיף 11ב(ב) לפקודה); וחוק המעצרים קובע כי "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו" (סעיף 1(ב) לחוק זה). עוד קובעת הפקודה – ובדומה לה חוק המעצרים (סעיף 9(ב) לחוק המעצרים) – תנאים ספציפיים שלהם יהיה זכאי אסיר, ובהם תנאי תברואה הולמים, תנאים שיאפשרו לו לשמור על ניקיונו האישי, טיפול רפואי הנדרש לשם שמירה על בריאותו, ותנאי השגחה מתאימים לפי דרישת רופא של שירות בתי הסוהר; מיטה, מזרן ושמיכות לשימושו האישי, והחזקת חפצים אישיים כפי שייקבע בתקנות; מי שתייה וכן מזון בכמות ובהרכב המתאימים לשמירה על בריאותו; בגדים, מוצרים לשמירה על ניקיון אישי ומצעים; תנאי תאורה ואוורור סבירים בתא; והליכה יומית באוויר הפתוח (סעיף 11ב לפקודה). הפקודה אף מוסיפה וקובעת כי אסיר יהיה זכאי להשתלב בפעילות פנאי או חינוך (סעיף 11ג לפקודה).
106. העדרם של דגשים מפורטים בחקיקה הראשית ביחס לדרך הפעלת מרכז השהייה מותיר לרשות המבצעת, המנהלת את המרכז הלכה למעשה, שיקול דעת נרחב באשר לאופן ניהולו. איני מבקש להכריע במשמעויות הנודעות לעובדה זו. החשוב לענייננו הוא כי דרך הפעלת שיקול הדעת המינהלי – היינו: האופן שבו יישמה ומיישמת הרשות המינהלית את החוק ומנהלת את מרכז "חולות" – חורגת מהשאלה החוקתית שעומדת להכרעתנו בעתירה זו (הגם שמובן כי כל טענות העותרים בעניין זה שמורות להם בהליכים המינהליים מתאימים). עם זאת, ראיתי להדגיש כי בפסיקתנו הוטעם זה מכבר כי כל אדם – ובכלל זה אסור ועצור, וודאי שגם מסתנן – "זכאי הוא לצורכי אנוש מינימאליים ויסודיים. עם צרכים אלה נמנים לא רק עצם זכותו לאכילה, שתייה ולינה כדי לקיים את גופו מבחינה פיסית, אלא גם סדרי אנוש תרבותיים מינימאליים של אופן סיפוק צרכים אלה, כדי לקיים את כבודו כאדם מבחינה נפשית" (בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי, פ"ד מו(5), 72, 85-84 (1992); ראו גם בג"ץ 144/74 לבנה נ' נציבות שירות בתי-הסוהר, פ"ד כח(2) 686, 690 (1974) (להלן: עניין לבנה)). בלשונו של השופט ח' כהן, זוהי זכותו של כל אדם ל"חיי אנוש תרבותיים", שהרי "יש לאדם תרבותי צורכי נפש נוספים על הצורך אך לחיות: יכול הוא, למשל, להתקיים ולחיות על-ידי שהוא מכניס אוכל לפיו בידיים ממש. אבל אדם תרבותי צריך צלחת, כף ומזלג לאכול בהם" (בג"ץ 221/80 דרויש נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לה(1) 536, 539-538 (1981)). על כן, אף בהיעדר הנחיות ברורות בחקיקה הראשית, נהיר הוא כי הזכות לכבוד משמיעה כי לא די בסיפוק צרכיו המיידיים ביותר של אסיר, עציר או מסתנן, והרשות אינה יוצאת ידי חובתה בכך שהיא מספקת לאלה שחירותם נשללה תנאי מחייה המאפשרים את המשך הישרדותם בלבד.