151.זאת ועוד: מסתנן אשר מוצאת לו הוראת שהייה כיום אינו יכול להניח בוודאות כי ישוחרר ממרכז השהייה בחלוף שלוש שנים. משבהוראת שעה עסקינן, ברי כי בתום שלוש שנים תתבקש הכנסת להכריע אם להאריך את תוקפה של הוראת השעה אם לאו. בהינתן ה"היסטוריה" המוכרת של הוראות שעה החולשות על מאטריה דומה לזו שבה עסקינן, אין לומר כי האפשרות שתוקפה של הוראת השעה יוארך – וכפועל יוצא, כי המסתננים שנקראו אל מרכז השהייה יאלצו להיוותר בו למשך תקופה של למעלה משלוש שנים – היא אפשרות תיאורטית, מה גם שהמדינה לא שללה אפשרות כאמור (ראו והשוו: עניין חוק האזרחות הראשון, בעמ' 464). לשון אחר: העובדה שההסדר החקיקתי בענייננו עוגן בהוראת שעה תוחמת לעת הזו את משך ההחזקה במשמורת (לשלוש שנים), אך בצד זאת – אין היא מספקת למסתנן שנקרא כיום אל מרכז השהייה ידיעה קונקרטית ביחס לשאלה מתי תושב לו חירותו. התוצאה היא כי הוא נתון בחוסר ודאות – שהשלכותיו קשות – ביחס לעתידו ולגורלו.
להשקפתי, במצב דברים זה מוחרפת הפגיעה בזכות לחירות העומדת למסתננים, וכן נפגעת זכותם לכבוד. אפרט טעמיי.
152.נתחיל את הדיון בזכות לחירות, שעליה עמדנו קודם לכן (ראו פסקה 46 לעיל). אף שהמדינה מצהירה כי אחת מתכליותיו של מרכז השהייה היא מתן מענה לצורכי המסתננים (ואיני קובע בשלב זה מסמרות בשאלה אם אמנם מרכז השהייה מספק מענה כאמור), נהיר כי מסתנן שנקרא למרכז אינו יכול להשתחרר ממנו כפי רצונו. מדובר, אפוא, בדגם של מרכז שהנוכחות בו היא כפויה, ועל כן הוא פוגע בזכות לחירות. בפרשת אדם ציינתי כי החזקת אדם במשמורת לתקופה כלשהי, לא כל שכן לתקופה של שלוש שנים, היא פגיעה קשה בזכותו לחירות אישית (פסקה 15 לחוות דעתי). דברים אלה נכונים גם ביחס למרכז השהייה. הטלת חובה על אדם לשהות שלא מבחירתו במקום מסוים – ולו ליום אחד – פוגעת בחירותו. ציווי על אדם להתנתק מסביבתו – ולו ליום אחד – שבמהלכו אין הוא יכול לבחור היכן ועם מי לבלות את לילותיו; שבגדרו מופקעת ממנו השליטה על חייו, ואין הוא חופשי לעשות בזמנו כרצונו – פוגע בחירותו.
153.אם כך ביחס ליום אחד – הדברים יפים מקל וחומר ביחס לתקופה ארוכה יותר. מושכלות יסוד הן כי חלוף הזמן מעמיק ומחריף את הפגיעה בחירות, וכי ככל שמתארכת שלילתה של החירות – כך גוברת עוצמת הפגיעה בה. כך, למשל, בפסיקה עקבית הנוגעת לסעיף 62 לחוק המעצרים חזר ושנה בית משפט זה כי חלוף הזמן הוא שיקול נכבד בשאלה אם להוסיף ולהותיר במעצר עד תום ההליכים נאשם שמשפטו לא הסתיים בחלוף חודשים רבים; וכי הוא מטה את נקודת האיזון מזכותו של הציבור לביטחון ולמיצוי הליכים עם הנאשם – אל עבר זכות הנאשם לחירות (ראו, בין רבים: בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין, [פורסם בנבו] פסקאות 6-3 (2.4.2003); בש"פ 9466/06 מדינת ישראל נ' דהאן [פורסם בנבו] (20.11.2006)). הנה כי כן, ככל שמתארכת שלילתה של החירות – כך גוברת עוצמת הפגיעה בה. אין צריך אפוא לומר כי הסדר המגביל חירות לתקופה בת שלוש שנים לפחות – מגלם פגיעה חריפה בזכות לחירות, פגיעה אשר תלך ותעמיק אם יוארך תוקפה של הוראת השעה.