18. המדינה סבורה כי הפגיעה בחירות הגלומה בהוראות סעיף 30א לחוק עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. נטען כי תכליות הסעיף – מניעת הישנותה של הסתננות בלתי חוקית, על דרך שינוי מערך התמריצים של "מסתננים פוטנציאליים"; ומיצוי אפיקי יציאה מישראל ביחס למי שכבר נכנס למדינה, תוך הקניית פרק זמן לבירור זהותו של המסתנן – הן תכליות ראויות. עוד נטען כי הוראות סעיף 30א לחוק הן מידתיות. ביחס למבחן המידתיות הראשון (מבחן הקשר הרציונאלי) נטען כי מאז חקיקת תיקון מס' 4 לחוק ועד למועד הדיון בעתירה, נכנסו לישראל רק 18 מסתננים (בהשוואה ל-16,851 בשנת 2011 ול-14,747 בשנת 2010), כך שהסעיף מגשים את תכליותיו על רקע הירידה במספר המסתננים שנכנסו לישראל. אשר למבחן המידתיות השני (אמצעי שפגיעתו פחותה), טענה המדינה כי אין אמצעי אחר שפגיעתו פחותה שיהא בכוחו להשיג את תכליות החוק באותה מידה – ובכלל זה לא מרכז השהייה הפתוח, שממנו ניתן לצאת לבלי שוב. עוד נטען כי הגדר שהוקמה בגבולה הדרומי של ישראל אינה אמצעי מספק למניעת תופעת ההסתננות, שכן אם תגבר המוטיבציה להגיע לישראל, רשתות הברחה מקצועיות – שידוע על אודות קיומן ממידע מודיעיני – לא תתקשינה להעביר מסתננים מבעד לגדר. אשר למבחן המידתיות השלישי (מידתיות במובן הצר), נטען כי הוראות התיקון קובעות הסדר מרוכך יותר מהוראות תיקון מס' 3 שבוטל בפסק הדין בפרשת אדם, שכן הסעיף חל בנוסחו הנוכחי רק על מסתננים שנכנסו שלא כדין לישראל לאחר כניסת התיקון לתוקף; תקופת ההחזקה המרבית במשמורת קוצרה לשנה; ונערכו שינויים נוספים שיפורטו בהמשך. עוד טענה המדינה כי שוני מהותי נוסף הוא קיומם של הסדרים בין ישראל לבין מדינות שלישיות שמאפשרים הוצאת מסתננים מישראל ב"אפיקי יציאה בטוחים", שבהם נעשה כעת שימוש. לשיטת המדינה, "ריכוך" זה של הפגיעה הגלומה בחוק הופך את פגיעתו למידתית נוכח התועלת הרבה הטמונה בו.
19. גם פרק ד' לחוק עומד, לשיטת המדינה, בתנאי פסקת ההגבלה. אשר לתכלית החוק, נטען כי פרק ד' נועד להפסיק את השתקעות אוכלוסיית המסתננים במרכזי הערים בישראל ולמנוע את השתלבותם בשוק העבודה המקומי, וכן לספק מענה הולם לצורכי אוכלוסייה זו. לעניין מבחן המידתיות הראשון טוענת המדינה כי הימצאות המסתננים במרכז השהייה מקיימת את התכלית האמורה. הודגש כי אף שמתקן "חולות" אינו יכול להכיל את מלוא אוכלוסיית המסתננים שבמרכזי הערים בישראל, הרי שהוא הוקם במתכונת "פיילוט" מצומצמת בניסיון לבחון את יעילותו, וממילא, תיקון מס' 4 לחוק אינו מגביל את מספר מרכזי השהייה שיוקמו מכוחו. עוד נטען כי מרכזי השהייה לא נועדו למנוע לבדם את ההשתקעות בערים של אוכלוסיית המסתננים. אשר למבחן המידתיות השני, נטען כי אין מנוס מהגבלות מסוימות על פתיחוּת המרכז ומהטלת איסור על עבודה מחוצה לו לשם הגשמת תכליות החוק במלואן. לעניין סמכויות ה"ענישה" נטען כי מדובר באמצעי אכיפה מינהליים שנועדו להתמודד עם מציאות קשה של הפרות חוזרות ומשמעותיות של חובת ההתייצבות במרכז שאפיינה את הפעלתו בתחילת הדרך, שבלעדיהם תסוכל האפשרות של חלופת משמורת פתוחה. עוד נטען כי ישנה ביקורת שיפוטית ומעין-שיפוטית על החלטות אלו, אשר מפחיתה באופן משמעותי את עוצמת הפגיעה בזכות לחירות של השוהים במרכז. המדינה הוסיפה כי מסתננים מופנים למרכז בהתבסס על קריטריונים ידועים ושוויוניים; וכי לא ניתן לתחום בזמן את שהות המסתננים במרכז, שכן משמעות הדבר היא כי לא תוגשם במידה זהה תכלית מניעת ההשתקעות במרכזי הערים. בנוגע למבחן המידתיות השלישי, נטען כי התועלת החברתית הרבה הגלומה במניעת השתקעות מסתננים בערים עומדת ביחס סביר להגבלת זכותם לחירות, בשים לב לשירותים הניתנים במרכז ולכך שהמרכז פתוח מרבית שעות היממה.