196.אך הדברים אינם מתמצים בכך. להשקפתי, מקום שבו עסקינן בהסדר חקיקתי כולל, אין זה נכון שנערוך ביקורת חוקתית פרטנית של הוראות החוק שבו מבלי להשקיף עליהן גם במבט על באופן שחושף את יחסי הגומלין ביניהן. ואדגים: חברי הנשיא סבור כי דרישת ההתייצבות המשולשת במרכז השהייה פוגעת באופן בלתי מידתי בזכותם של המסתננים לחירות. האם ניתן להוציא מכלל אפשרות כי מסקנתו זו הייתה משתנה לו היה ניצב לבחינתנו הסדר התוחם את משך השהייה במרכז השהייה לשבועות בודדים? האם הייתה מסקנה זו משתנה אם החוק שיצר את מרכז השהייה היה מחייב הענקת תנאי רווחה וסעד משופרים לשוהים בו ומנוהל על ידי ישות ממשלתית "אזרחית" במהותה? הכיצד יכולים אנו למקד את מבטנו בהוראה חוקית אחת, מבלי שנקרא אותה בצמוד להוראות האחרות המתוות את מציאות חייהם של מי שנתונים תחת ההסדר החקיקתי המקיף שיצא תחת ידי המחוקק? קריאה "מצטברת" של הוראות החוק, בהן הוראות בלתי חוקתיות המשליכות על ההוראות החוקתיות העומדות לצידן, היא אפוא הכרח כאשר עסקינן בהסדר חקיקתי מסוג זה הנתון לביקורתנו החוקתית בעתירה זו.
197.עניין נוסף שאליו מבקש אני להתייחס הוא זה המתואר על ידי הנשיא כ"קושי המרכזי" שמצאתי בהסדרים שנסקרו לעיל (ולא הוא): ההסדר המאפשר העברת מסתנן ממרכז השהייה למשמורת הקבוע בסעיף 32כ לחוק. ראשית אבהיר כי כפי שעולה מדבריי עד כה, מסקנתי בדבר אי חוקתיותו של פרק ד' לחוק עומדת בעינה גם ללא כל זיקה להסדר אחרון זה. לגופו של עניין, חברי ואני איננו תמימי דעים ביחס לפרשנותו של ההסדר האמור. בחוות דעתי ציינתי כי לטעמי, לא ניתן לראות בביקורת שעורך בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים משום "ביקורת שיפוטית יזומה" על עצם ההחלטה להעביר מסתנן למשמורת. לעומתי, סבור חברי הנשיא כי הסמכות המוקנית לבית הדין בסעיף 30ד(א)(1) לחוק – "לאשר את החזקתו של המסתנן במשמורת [...]" – טומנת בחובה גם סמכות שלא לאשר את החזקתו כאמור, ובכלל זה להורות על שחרורו מכל עילה מינהלית שהיא. לי נראה כי קשה ליישב פרשנות זו עם לשון החוק ועם עילות הביקורת שמפעיל בית הדין על החלטות הממונה. ודוקו. חברי אינו חולק על כך שברגיל סמכות הממונה להורות על שחרור ממשמורת – כמו גם סמכותו של בית הדין לביקורת משמורת (הן מכוח חוק הכניסה ישראל הן מכוח החוק דנן) להורות על שחרור במסגרת ביקורת שיפוטית – מוגבלת לעילות השחרור המנויות בחוק, שאין בלתן (ראו סעיף 13טו(א)(2) לחוק הכניסה לישראל המגביל את עילות השחרור שבית הדין מוסמך לשחרר מכוחן לאלה המנויות בסעיף 13ו לאותו חוק; וסעיף 30ד(א)(2) לחוק המגביל את עילות השחרור שבית הדין מוסמך לשחרר מכוחן לאלה המנויות בסעיף 30א(ב) או (ג) לחוק; בר"ם 7267/09 עבדולאי נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] פסקאות 12-10 (21.12.2009); בר"ם 1662/11 בירהה נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] פסקאות 31-29 (1.9.2011); דברי ההסבר להצעת חוק הכניסה לישראל (תיקון מס' 8), התשס"א-2000, ה"ח 117). עילות אלו הן עילות הומניטאריות בעיקרן, והן אינן נוגעות לעצם ההחלטה בדבר השמה במשמורת – חוקיותה או סבירותה. עם זאת נראה כי חברי סבור כי בעוד שאת המונח "לאשר" כמשמעותו בסעיף 30ד(א)(1) יש לפרש במובנו "הרגיל" (היינו, ככזה שאינו מאפשר לבית הדין ש"לא לאשר" את המשמורת אלא אם כן מתקיימות איזו מעילות השחרור המנויות בסעיף 30ב(א) לחוק) שעה שעסקינן בהחלטה על השמה במשמורת מכוח סעיף 30 לחוק, כאשר מדובר בהעברה למשמורת ממרכז השהייה, יש לפרש את אותו מונח ממש ("לאשר") באופן שונה לחלוטין – כמאפשר לבית הדין שלא לאשר את המשמורת אם נפל בה כל פגם מינהלי שהוא המקים עילה לכך. הטעם להבדל נעוץ, לשיטת חברי, בכך שסעיף 32כ(ח) לחוק (העברה למשמורת ממרכז השהייה) מחיל את סעיף 30ד לחוק (המפנה, כאמור, לעילות השחרור המנויות בסעיף 30א(ב)), "בשינויים המחויבים". מהחלת ההסדר בשינויים המחויבים ניתן ללמוד, לגישת חברי, על כוונתו של המחוקק להקנות לבית הדין סמכות לבצע ביקורת שיפוטית על החלטה הממונה לפי סעיף32כ לחוק בכל עילה מינהלית שהיא.