103. נוימן – כמתואר לעיל, נוימן הקדיש חלק ניכר מערעורו לטענותיו בדבר מודעותו של מנהלה של דלויה להסדר – על רקע ביטול הרשעתו. בעניין זה טוען נוימן, שחלקה של דיורין בפרשה אינהרנטי לחלקה של דלויה, ושעם ביטול האישום כלפי דלויה ומנהלה נשמטת הקרקע מתחת להרשעתו כקבלן משנה.
104. ואולם, כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבסיסה של החלטת המדינה לחזור בה מהאישום כנגד דלויה ומנהלה (שמלכתחילה הועמדו לדין בעבירה פחותה בחומרתה, לפי סעיף 6 לחוק התחרות) עמדה התמונה הראייתית שהתבררה באותו שלב, ולפיה לכל היותר ניתן לומר שמנהלה של דלויה ידע על מעשיו של נוימן בדיעבד, לאחר שההצעה לא הוגשה במועד שנקבע לכך. בקביעה זו אף נוימן עצמו לא ביקש כי נתערב. קל להיווכח שמודעותו של מנהלה של דלויה להתגבשות ההסדר, או היעדרה, אינה משפיעה על המסכת הראייתית ביחס לנוימן, שלגביו נקבע כי השתתף בשתי הפגישות וחתם לצד שמה של דלויה – הן על מסמך כתב היד והן על מסמך החתימות. בהקשר זה, יש גם לדחות את טענתו של נוימן למעורבותו המועטה, לכאורה, בגיבוש ההסדר. אין לי אלא לחזור ולהזכיר את קביעותיו הנחרצות של בית המשפט המחוזי ביחס לכך ששני המסמכים מבטאים באופן ברור את ההסדר הכובל שהתגבש בין הקבלנים. בקביעות אלו אין עילה להתערבות.
105. קולן – טענתו העיקרית של קולן היא כי הוא לא ראה את מסמך החתימות וממילא לא היה מודע למשמעותו. בהמשך לכך, נטען כי קולן סבר שמסמך החתימות כולל רק התחייבות כלפי הקבלנים שהחברה בבעלותו לא תיגש למכרז, ותו לא. טענה זו סותרת את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, מבלי שהוצג טעם המצדיק להתערב בהן. כזכור, בית המשפט המחוזי דחה את גרסתו של קולן, לאחר שקבע כי הראיות מלמדות שהוא נכח במשך כל הפגישה השנייה ולא יצא במהלכה. עוד נקבע, כי קולן הורה לחשב החברה לחתום על מסמך החתימות בשמה, וכי ידע שהועבר מסמך בין הקבלנים, שבו נכתב כי כל החברות לא ייגשו למכרז. כמו כן, כך נקבע, קולן ידע שהקבלנים חתמו על מסמך זה. הוא גם ציין כי מטרת החתימות על אותו מסמך הייתה "לשכנע אחד את השני לא לגשת" (ת/526, עמ' 14, ש' 339; פסקה 402 להכרעת הדין). יתר על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי מעדותו של קולן עצמו עולה כי התחייב בפני פרץ שהחברה בבעלותו לא תגיש הצעה במסגרת המכרז. בית המשפט המחוזי הדגיש כי די בתיאום האמור בין שני מתחרים במכרז כדי לגבש הסדר כובל. קביעות אלו מעוגנות היטב בחומר הראיות, וכאמור, לא נמצא טעם להתערב בהן.