106. הוא הדין באשר לקביעות עובדה ומהימנות נוספות של בית המשפט המחוזי שעוגנו היטב בחומר הראיות. כך, בין השאר, גם באשר לטענתו של קולן, שנשמעה לראשונה בשלב הערעור, לפיה לא נכח בפגישה השנייה אלא בראשונה, או כי לא נכח בחלק הפגישה שבו גובש ההסדר, וכך גם באשר להסתמכות על הגרסה שמסר בהודעתו ברשות התחרות.
107. קולן שב וטוען גם בשלב זה כי החלטתה של מנרב שלא לגשת לשלב השני של המכרז הייתה החלטה עצמאית ובלתי תלויה בהסדר, והיא נבעה משיקולים של היעדר כדאיות כלכלית. אף טענה זו אין לקבל. בבסיס האישום נגד קולן לא עומדת טענה על מעורבותו באי-הגשת הצעה במכרז, אלא טענה אחרת שעניינה גיבוש החלטה משותפת להחרימו. אף אם החלטתה של מנרב שלא לגשת למכרז נבעה גם משיקולים כלכליים, בסופו של דבר אין מחלוקת שהיא הצטרפה להחלטה המשותפת, ואין גם מחלוקת שהצטרפות זו הגבילה אותה ופגעה בתחרות, באופן המקים את יסודות העבירה.
108. אין גם מקום לקבל את טענתו של קולן לפיה לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפני "הרשעתו בתיאום המכרז עם פרץ", להבדיל מהאישום שנסב על תיאום המכרז עם יתר הקבלנים. טענה זו יסודה בהבנה מוטעית של פסק דינו של בית המשפט המחוזי. קריאה מדוקדקת של פסק הדין (ובפרט פסקאות 401 ו-405) מעלה כי בית המשפט המחוזי לא "הרשיע" את קולן ביצירת הסדר כובל עם פרץ, על-ידי ייחוס עבירה נפרדת, אלא ציין כי אף לפי גרסתו של קולן עצמו מעשיו עולים כדי תיאום עם פרץ, שהיה אחד המתחרים במכרז. לא ניתן אפוא לומר שלא ניתנה לקולן הזדמנות להתגונן מפני העבירה שבה הורשע.
109. קולן טוען עוד לאכיפה בררנית בשל אי-העמדתם לדין של חברת אסום ומנהלה אסולין, שחתם בשמה על מסמך החתימות. גם בעניין זה לא מצאתי לקבל את הטענה, אף לפי הגישה שאני מחזיקה בה ביחס לאכיפה בררנית, המסתפקת בהוכחה שהופר השוויון בין נאשמים לנאשמים פוטנציאליים, להבדיל מדרישות שעניינן פסול נוסף שנפל בהתנהגותה של הרשות, כדוגמת מניע פסול או שיקולים זרים (ראו: ע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל, פסקאות 59-48 לפסק דיני (1.3.2017) (להלן: עניין גוטסדינר); רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פסקאות 80-68 לפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר, פסקאות 5-1 לפסק דיני (31.10.2018)). לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בעניין זה, כבית המשפט המחוזי אף אני סבורה כי הוצגו טעמים מספיקים להחלטה שלא להעמיד לדין את אסולין וחברת אסום, לאחר שבעקבות השימוע שנערך להם התקיימה הערכה מחודשת של הראיות, לרבות אלו הנדרשות לצורך הוכחת היסוד הנפשי. לא למותר להזכיר בעניין זה את כלל היסוד שלפיו בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של התביעה בשיקול דעתו שלו, בוודאי כשמדובר בשיקולים ראייתיים המצויים במומחיות התביעה.