122. ומכאן – לערעור על חומרת העונש. אף כאן משמשת כנקודת מוצא לדיון מדיניות הענישה שכבר גובשה ביחס לעבירות על חוק התחרות. מדיניות זו – לא נס ליחה. בית משפט זה שב וקבע כי לנוכח הפגיעה החמורה באינטרס הציבורי שנגרמת מביצוען של עבירות על חוק התחרות, ומשיקולי הרתעה, מדיניות הענישה הראויה בעבירות אלו היא מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח (ע"פ 1656/16 דוידוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 106 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.3.2017); עניין בן דרור, בפסקה 46; עניין בלווא, בפסקאות 61-60). בית המשפט המחוזי נמנע מלהטיל על המערערים (כמו גם על יתר הנאשמים בפרשה) עונש מסוג זה, בעיקר בשל התמשכות ההליך במשך כמעט עשור שנים, דבר אשר גרם למערערים סבל רב ועינוי דין. נסיבה זו היא אכן משמעותית, אך אין כל ספק שהיא הובאה במניין השיקולים של בית המשפט המחוזי בעת גזירת דינם של המערערים, ואין להקל עמם יותר ממה שכבר נעשה.
123. בקשר לכך יש להדגיש, כי אין לקבל את טענתם של חלק מהמערערים לפיה נסיבות ביצוע העבירה מצדיקות מלכתחילה גזירת עונש המצוי בתחתית מתחם הענישה ההולם, אם לא למטה מכך. בניגוד לנטען, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין מדובר במעשים פעוטים וקלי ערך. מעשיהם של המערערים ושותפיהם עלו כדי הסדר כובל אופקי בין מתחרים במכרז, אשר הסכימו ביניהם שלא להגיש הצעות אם לא ישונו תנאיו. המדובר היה במכרז ממשלתי שנועד לקדם אינטרס ציבורי חשוב, וזאת בלשון המעטה. כתוצאה מהתגבשות ההסדר בין החברות הקבלניות, שבו נטלו חלק המערערים דנן, התעורר הצורך בפרסום מכרז חדש, דבר אשר כפי שקבע בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע העבודות החיוניות. בכל אלו יש כדי להדגיש את חומרת העבירה בנסיבות דנן, באופן שברגיל היה מצדיק להטיל על מבצעיה עונש חמור פי כמה וכמה מזה שהושת עליהם בפועל.
124. בשל האמור, איני מקבלת גם את טענתו של נוימן המתייחסת לכך שמידת הקרבה לסייג לאחריות פלילית (ההגנה של טעות במצב משפטי) מצדיקה הקלה בעונשו. אכן, אין ספק כי במישור העקרוני קרבה לסייג לאחריות פלילית, גם אם לא נחצה הרף המביא לפטור מאחריות, מהווה נסיבה שיש להתחשב בה בעת גזירת עונשו של נאשם (ראו סעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין; והשוו לתחולה ביחס לסייגים נוספים לאחריות פלילית: ע"פ 1964/14 שימשילשווילי נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (6.7.2014); ע"פ 7701/14 אל טייב נ' מדינת ישראל, פסקאות 34-31 לפסק דינו של השופט דנציגר ופסקה 5 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (16.5.2016); ע"פ 9045/16 אדנני נ' מדינת ישראל, פסקה 46 (7.3.2018)). אולם, בענייננו, לא זו בלבד שלא ניתן לקבוע כי חלה בעניינם של המערערים ההגנה של טעות במצב משפטי, אלא שבנסיבותיהם אף לא ניתן לומר כי מתקיימת "קרבה" לתחולתה של הגנה זו. כאמור, נוכחות שותקת של יועץ משפטי בפגישות אינה בבחינת מתן "אור ירוק" להתנהלות בניגוד לדין, ואין לראות בה כשלעצמה הכשר לפעילות בלתי חוקית. לא לכך כיוון המחוקק בהתייחסו למצב של קרבה לסייג לאחריות פלילית.