נקודה נוספת עולה מפסקי הדין שהובאו. 'מעשה התעללות' הוגדר מבחינת מעשה העבירה, תוך בדיקה האם הנאשם היה מודע לטיב המעשים. העובדה שההורה רצה להיטיב עם ילדו כאשר חינכו בדרך-לא-דרך – לא היוותה הגנה. במובן זה, ובשונה ממובנים אחרים כפי שיובהר, המבחן אובייקטיבי".
157. יאמר כבר עתה כי במקרה דנא, מתקיימים סימני ההכרעה הרביעי עד השישי שנקבעו בעניין מרגולין ביחס לכלל האירועים, המפורטים באישום השני שבכתב האישום. פערי הכוחות בין הנאשמות לבין הפעוטות בני השנתיים-שלוש הינם ניכרים ומשמעותיים, קיימים יחסי תלות מובהקים בין הפעוטות לבין הנאשמות, המשמשות סייעות בגן, כשמרבית מהזמן הן האוטוריטה היחידה בגן, נוכח היעדרויות ממושכות מצד הגננת סיגל. ברי כי הנאשמות, כל אחת מהן, הייתה מצויה בעמדת כוח או מרות מול פעוטות הגן, כאשר האחרונים היו נזקקים, תלותיים ומצאו עצמם באופן אינהרנטי בעמדת נחיתות ללא יכולת להגן על עצמם. מטרת מעשיהן של הנאשמות הייתה להטיל את מרותן על הפעוטות, להענישם, להפחידם ולהטיל עליהם מורא על מנת שיצייתו
--- סוף עמוד 105 ---
לדרישותיהן. מידת חוסר הישע של הפעוטות, בגילאי שנה עד שלוש שנים, מהווה אינדיקציה נוספת לקיומה של התעללות, שהרי נקבע כי ככל שהקורבן יותר חסר ישע כך יקל על בית המשפט לראות במעשים כנגדו התעללות. יתר על כן, מעשיהן של הנאשמות כלפי מי מהפעוטות נעשו לעיני פעוטות אחרים בגן, כך שמלבד המעשים הישירים המיוחסים להן כלפי אותם פעוטות, יש בהם גם רמיסת כבודם והשפלתם בעיני הסובבים אותם, ובד בבד מעשיהן השפיעו גם על אותם פעוטות שנכחו במקום וצפו בנעשה כלפי חבריהם.
מכאן, שכדי לבחון האם מי מהנאשמות התעללה בפעוטות הגן, יש לבחון את התקיימותם של סימני ההכרעה הראשון עד השלישי, בהלכת מרגולין, באירועים המנויים בכתב האישום, כפי שיפורט להלן.
158. דרישת היסוד הנפשי הינה התקיימות מחשבה פלילית – מודעות לטיב ההתנהגות ומודעות לנסיבות הרלוונטיות, כאמור בסעיף 20(א) לחוק העונשין, הניתנות להוכחה באמצעות חזקת העיוורון המכוון.
כידוע, הוכחתה של מודעות, בהיעדר יכולת להתחקות אחר צפונות ליבו של אדם, נעשית, על פי רוב, באמצעות הסתמכות על חזקות שבעובדה, המבוססות על ניסיון החיים, המאפשרות ללמוד ממעשיו אודות מחשבתו. כך, למשל, הוכחת המודעות, שבלעדיה לא תיכון מחשבה פלילית, נעשית לעתים באמצעות "חזקת המודעות", לפיה "חזקה שאדם יודע על המתרחש סביבו, כמידת הידיעה של אדם סביר באותן נסיבות" (ראו י' קדמי על הראיות חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003), בעמ' 1476). חזקה זו נועדה אם כן לאפשר את הוכחתו של רכיב המודעות, בהסתמכה על כך שמטבע הדברים אדם מודע לרוב למשמעות מעשיו ולהשלכותיהם הטבעיות.