24. לנוכח העיכוב בהוצאת הספר, שנגרם באופן מכוון על ידי התובעת, רשת האופנה "פקטורי 54" חדלה מהתקשרותה עם הנתבע, התקשרות שהייתה ידועה לתובעת, אשר ניצלה את רצונו של הנתבע לעמוד בלוחות הזמנים.
25. הספר, בין אם במהדורה הראשונה ובין אם במהדורה השנייה, ובין אם כקובץ דיגיטלי או קשיח, הנו רכושו הבלעדי וקניינו הרוחני של הנתבע, אינו בגדר "יצירה משותפת" של התובעת ושל הנתבע, ולא גובשה במשותף על ידי התובעת והנתבע.
מעולם לא הוסכם בין הצדדים כי יצירותיה של התובעת ישמשו רק להוצאת המהדורה הראשונה. הנתבע אינו זקוק לרשותה של התובעת כדי לפרסם מהדורה שנייה של ספרו, והשינויים שערך הנתבע בעת עריכת המהדורה השנייה, היו חיוניים ונדרשים עקב מעשיה ומחדליה הרבים של התובעת במסגרת העבודות. הנתבע לא הפר זכויות כלכליות ומוסריות כלשהן של התובעת.
26. מכיוון שהספר הנו קניינו הרוחני של הנתבע, הוא רשאי לפרסם חלקים ממנו בפרופילים האישיים שלו במרשתת.
27. הנתבע לא הוציא את דיבתה של התובעת וממילא לא ייחס לה מעשי אלימות שהיא לא ביצעה, והפרסום של הנתבע על אודות התובעת איננו מהווה לשון הרע.
ככל שהנתבע הזכיר או ייחס מעשי אלימות לתובעת, הרי שמדובר באמירות החוסות תחת הגנת "אמת הפרסום" מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). הפרסום אף חוסה תחת הגנתו של סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, שכן הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, ותחת הגנתו של סעיף 15(5)(א) לחוק איסור לשון הרע, שכן הפרסום מהווה הבעת דעה על התנהלות התובעת ולמען העניין הציבורי הקיים בפרסום.
לנתבע עומדת הזכות המלאה לפרסם את התנהלות התובעת במסגרת האירועים מושא תובענה זו, קל וחומר לאחר שנתגלה לו כי אין זו הפעם הראשונה בה התובעת נוהגת באופן עברייני כלפי אנשים הבאים עמה במגע, ומעניינו של הציבור לדעת זאת. זאת ועוד, הנתבע לא היה זה אשר פרסם לראשונה את אופן התנהגותה והתנהלותה של התובעת עם אנשים הקרובים לה, אלא מדובר בפרסום ותיק שפורסם במגוון כלי תקשורת בארץ.
28. הנתבע לא מטריד ולא הטריד את התובעת ו/או את בני משפחתה בכל דרך שהיא, ומעולם לא ניסה לחדור לחשבון האינסטגרם שלה. טענות התובעת בדבר ניסיונות חדירה לחשבון האינסטגרם שלה, כמו גם טענותיה בדבר מעשי קונדס של הנתבע בענייני ניכיון שיקים, הנן בגדר הוצאת דיבה.
29. בעולם הפרסום, לא מקובל כי גרפיקאים מקבלים קרדיט גלוי בנוגע ליצירותיהם, מהפחד שהם "ייגנבו" על ידי המתחרים; הדבר היה ידוע וברור גם לתובעת. עם זאת, בשל מערכת היחסים החברית בין התובעת לנתבע, הסכים הנתבע להעניק לה קרדיט בספר. ואולם, לאור האמרת גובה התמורה הפתאומית, התניית שליחת הקבצים הפתוחים בתשלום התמורה הנוספת וטרפודן של התקשרויות עסקיות, החליט הנתבע כי הוא אינו מעוניין עוד לפעול באופן מיוחד עבורה ולהעניק לה קרדיט.