"21. (א) הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 3 או 4, יצווה בית המשפט, זולת אם סבר שלא לעשות כן מנימוקים מיוחדים שיפרט, כי נוסף על כל עונש יחולט רכוש מתוך רכושו של הנידון בשווי של רכוש שהוא –
(1) רכוש שנעברה בו העבירה, וכן רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך;
(2) רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך."
לשונו של סעיף זה ברורה, הכלל הוא חילוט; החריג – הימנעות מחילוט (ע"פ 6339/18 בלווא נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן [פורסם בנבו] (15.1.2020)). עוד עולה במפורש כי אין חובה שיחולט אותו הרכוש המדובר (כמפורט בסעיפים 21(א)(1) ו-21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון), שכן ניתן לחלט רכוש בשווי העבירה, ללא שנדרש להוכיח כי הרכוש שלגביו מבוקש החילוט קשור באופן ישיר לביצוע העבירה.
כפועל יוצא, ניתן לחלט רכוש כשר וחוקי לחלוטין, כל עוד הוא שווה ערך לרכוש שקשור לעבירה (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 14 [פורסם בנבו] (11.8.2019) (להלן: עניין אהוד מאיר)). כל זאת, מתוך "רכושו של הנידון" – המוגדר כ"כל רכוש שנמצא בחזקתו, בשליטתו או בחשבונו" (סעיף 21(ב) לחוק איסור הלבנת הון).
12. שילובם של סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 36ו לפקודה, מקנה לבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום סמכות "...לתת צו זמני בדבר – מתן ערבויות מטעם הנאשם, או אדם אחר המחזיק ברכוש, צוי מניעה, צוי עיקול או הוראות בדבר צעדים אחרים שיבטיחו את האפשרות של מימוש החילוט [...]" (סעיף 36ו(א) לפקודה). התנאים למתן צו זמני עוצבו על ידי הפסיקה במרוצת השנים. בגדר זאת נקבע, כי בשלב הדיון במתן הצו הזמני על בית המשפט לבחון את דיות הראיות במישור הלכאורי ולהשתכנע כי קיים "פוטנציאל חילוט":
"מן הבחינה הראייתית, לשם תפיסת רכוש, כמו גם לשם קביעתו של כל אמצעי מגביל אחר להבטחת מימוש החילוט, די בשלב הביניים, בדומה לדין בעניין מעצר נאשם עד תום ההליכים, בקיומן של ראיות לכאורה המצביעות על 'פוטנציאל חילוט', קרי על קיומו של סיכוי סביר שאם יורשעו הנאשמים, יביא הדבר לחילוט הרכוש שבמחלוקת" (בש"פ 3750/09 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 [פורסם בנבו] (2.6.2009); ראו גם: ע"פ 3390/19 אביטן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לחוות דעתו של השופט ד' מינץ [פורסם בנבו] (21.11.2019) (להלן: עניין אביטן)).