29. ויודגש, עצם העובדה שפרסומיו של המערער אינם כוללים הסתה לאלימות או קריאה לפעולה כלשהי נגד אותן אוכלוסיות, אין פירושה כי לא מדובר ב"התקפה ישירה". די בשפה הבוטה, המבזה והמשפילה של המערער כלפי אוכלוסיות שונות כדי לסווג את פרסומיו כהתקפה ישירה כלפיהן כלשונה בכללי הקהילה. עובדה זו עולה לא רק מלשונם של כללי הקהילה ("אנחנו מגדירים תקיפה כדיבור אלים או משפיל, הכרזות של נחיתות או קריאות לאי-הכללה או לבידוד"), אלא גם מלשון סעיף 3.7 לתנאי אשר מפרט את סוגי הפרסומים האסורים ומבחין בתוך כך בין תוכן שיש בו משום "דברי שטנה" לבין תוכן ה"מסית לאלימות". על כן, דין טענת המערער בעניין זה להידחות.
30. ומכאן לטענה כי מדובר בתכנים סאטיריים. ראשית ייאמר כי במסגרת כתבי הטענות שהוגשו מטעמו של המערער בבית המשפט המחוזי צוינו דברים המלמדים כי תוכן פרסומיו מבטא את דעותיו האישיות. כך למשל צוין בכתב התביעה כי "דעותיו של [המערער] אינן מקובלות כנראה על הרוב במדינה; או לפחות על כמה מיעוטים קולניים בה" וכי "אלו שאינם שבעי רצון מדעותיו של [המערער] קוראים כל הזמן להשתקתו" (עמ' 2 לכתב התביעה); כי "הוא ידוע בשל הדעות הקיצוניות והפרובוקטיביות שלו" וכי "לא כולם גילו סובלנות דמוקרטית" כלפיו (סעיף 6.1 לכתב התביעה). בכתב התביעה גם צוין כי המערער קיים ביקורים בישובים פריפריאליים בין היתר מתוך אמונה ש"מפגשים בלתי אמצעיים עם תומכי ימין מתלהמים נטולי השכלה מהפריפריה יוכלו לשכנע את האנשים הללו כי מקומם לא בישראל, ואז מטרותיו הפוליטיות של התובע להפוך את ישראל למדינה בסגנון אירופאי נטול ציונות ויהדות יוכלו להתגשם. גם אם התובע היה נאיבי, ברור כי זו מטרה לגיטימית" (סעיף 7 לכתב התביעה). דברים דומים צוינו גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו. אכן, מקובלת עליי טענת המערער כי משנה אידיאולוגית של אדם ניתנת להפצה גם באמצעות סאטירה. ברם, אופן ההתנסחות של המערער בכתב תביעתו ובתצהירו מקשה עד מאוד על הטענה כי תוכן הדברים שפרסם – להבדיל מהמסר הנטען החבוי בהם – אינו משקף את דעתו האישית.
31. שנית, אף אם אניח כי כוונתו של המערער הייתה סאטירית, לא די בכך כדי להימנע מסיווג דבריו כ"התקפה ישירה" כלשונה בכללי הקהילה של פייסבוק. המערער הודה כי לא בנקל יכול הקורא להבין שדבריו מהווים סאטירה (למשל: "במהלך השנים אנשים אשר לא הסכימו עם דעתו ביקשו לדווח על התוכן שלו כפוגעני. ייתכן שאלו לא הבינו כי חלק מהתכנים הם סאטיריים במהותם" (סעיף 6.1 לכתב התביעה); "העובדה, כי מאחוריה (של הסאטירה) עומדת אידיאולוגיה, וכי לקורא קשה לעיתים להבין אם היא סאטירה או לא, דווקא מוכיחה, כי זו סאטירה" (סעיף 55 לערעורו)). גם המומחה מטעמו של המערער העיד כי לא תמיד פשוט לקורא להבין שמדובר בסאטירה (וראו למשל: "יש איזשהו פער בין פרופסור אמיר חצרוני האדם לבין פרופסור אמיר חצרוני הדמות שהוא משהו מאוד, ככה, מעורפל, מורכב" (פרוטוקול הדיון מיום 7.7.2020, עמ' 47 שורות 31-30); "הסטירה של חצרוני, כמו בהרבה סטירה טובה, תמיד יש משהו בסטירה שיש אנשים שמבינים ויש אנשים שלא מבינים. גם אני בהתחלה, כשנחשפתי בהתחלה, האמת שאני מודה ומתוודה, כשנחשפתי לראשונה לקיומו של פרופסור אמיר חצרוני, לא ידעתי איך לקבל את הדבר ולכאורה לקח דברים, איך אומרים, כפשוטם. והיה, וגם כן הייתי בטוח, אתה יודע, הצטרפתי לעליהום הזה. ועם הזמן ראיתי שיש משהו מאוד ממזרי, מאוד מתוחכם בסטירה הזו" (שם, עמ' 49 שורות 26-21); "אני מרגיש שבהקשר הזה, פייסבוק לא מבינה את הקטע. לא רק, יש עוד הרבה אנשים שלא מבינים את הקטע. יש בסטירה, בסטירה שלו, משהו חמקמק..." (שם, עמ' 59 שורות 35-34)). בהינתן הקושי, שאינו שנוי במחלוקת, בהבנה כי דבריו של המערער סאטיריים, ובשים לב לאופן הבוטה, המשתלח והקיצוני בו נוסחו הדברים – איני מוצא כל פגם בסיווג הפרסומים על ידי המשיבה כדברי שטנה המפרים את תנאי השימוש. זאת אף בהתייחס לטענת המערער כי אין להבין את הדברים כפשוטם אלא כסאטירה. אוסיף כי לטעמי פרסומיו של המערער רחוקים מלהיות סאטיריים כמרחק מזרח ממערב. במסגרת זו אף מוכן אני להניח כי המערער ניחן בחוש הומור פורץ גבולות. דא עקא, ישנם גבולות שאסור לעבור.