328. כרקע לכך כמובן יש להבין את מצבו הנפשי הסובייקטיבי עובר להודאות, לאמור, מה חשב הנאשם ביחס למצבו המשפטי, ביחס לראיות נגדו. (ראה גם לעניין זה בפסיקה ב"עניין מילשטיין", וכן ע"פ 4275/16 שהוזכר לעיל ותפ"ח (ב"ש) 67631-12-15 מדינת ישראל נ' חליל נמרי).
329. דומה, כי אין טוב מלהבין את עמדתו הנפשית של הנאשם מלשוב לשיחותיו עם המדובב, ואולי אף עם שני המדובבים, בימים שקדמו ל"הודאתו" בפני ארתור.
330. כך, פעם אחר פעם, מסביר הנאשם, לעיתים אפילו לעצמו, ולעיתים למדובב, כי מצבו הראייתי קשה מאד, כי יש חמישה דברים נגדו:
- הכבל ובו כתמי דם של המנוחה
- זריקת המכנסיים.
- הימצאותו כלא דובר אמת בפוליגרף.
- כתמי הדם בשירותי הבנים.
- השיחה עם ראובן ושקריו של הנאשם כביכול לעומת תחושתו של הנאשם שראובן משקר (ראה מסמכי התרגום מ"ט 165/06(25) חלק 1 מיום 18.12.06 עמ' 12/56- 19/56).
331. יודגש, כי חלק מהתחבולות בהן נקטה המאשימה, הינן תחבולות לגיטימיות, ואולם לא בקבילות עסקינן, אלא במשקל ההודאה, ולעניין זה נקבע בפסיקה (ע"פ 6296/13 וע"פ 4275/16 שהוזכרו לעיל) כי מקום שננקטו תחבולות, או שהוטחו בנאשם קביעות לא נכונות, או אפילו הנאשם כך סבר, הדבר משליך על מהימנות ההודאה ומטה את הכף לעבר הקביעה, כי מדובר בהודאת שווא (בניגוד לטענת המאשימה בעניין זה בעמ' 19 לסיכומיה):
"גם שימוש בדרכי חקירה מותרות עלול, במקרים מסוימים, להביא לכך שנחקר יודה בדבר שלא ביצע. מטבע הדברים, תפקידם של החוקרים לנסות ודלות פרטים מהנחקר ובכך להגיע לחקר האמת. בכך אין כל פסול. אולם, יש לזכור כי גם פעולות חקירה לגיטימיות עלולות לגרום לנחקר בעל מבנה אישיות מסוים למסור הודאת שווא עקב לחץ פנימי או ראייה סובייקטיבית שלו את מצב הדברים" (ע"פ 4275/16).
עם זאת, רואה אני להעיר, כי ניסיון המאשימה להציג את התחבולה בה נקטה כשהטיחה בנאשם, כי נמצא דם על כבל המאריך שלו, כפעולה תמימה שאיננה באה בגדר "תחבולה נפסדת" (עמ' 41 לסיכומים), ניסיון פסול הוא. במהלך המשפט, הוצג בפנינו הכבל המאריך, והתרשמתי, כי גם בעין בלתי מזוינת, ניתן להבחין בכך שהכתם על הכבל, שצבעו חום, איננו דומה לכתם דם.
332. לכך אוסיף, לא לעניין הקבילות, כי אם לעניין המשקל, שהמדובב למעשה מנע מהנאשם
שיקול דעת. הנאשם מבקש להיוועץ עם עורך דין וארתור משיב לו "אל תסמוך על עורך הדין, תראה הם קמצנים, ניתנים למכירה. אילו הוא היה בתשלום, בתשלום אז היה אפשר לסמוך עליו" (מ"ט 163/06 (1) חלק 3 מיום 13.12.06 עמ' 60/86).
עוד אפנה ליום 15.12.06 ושם במונה מסך 16:19:29 שואל הנאשם את ארתור אם כדאי לו לשתף את סנגורו בכך שהוא מתכוון להודות וארתור אומר לו שלא לספר לסנגורו משום שהסניגור לא יסכים לכך:
"ר: אז אולי עליי להגיד לעורך דין , כאילו שאגיד שאני עשיתי את זה?...
א: אתה לא יכול להגיד את זה... אתה לא יכול להגיד לעורך דין 'בוא, אני אקח את זה'. עורך דין יגיד לך: ' בוא תיקח, מה זה אומר בוא תיקח'?" (ראה מ"ט 165/06(9) חלק 1 עמ' 29/68 ש' 804- 812, עמ' 30/68 ש' 813- 814).
אוסיף לכך את העובדה, שסמוך לשחזור מבקש הנאשם כמעין "פוליסת ביטוח", כי ימסרו לעורך דינו שהוא הולך להודות בלב נקי, ואולם וכמפורט לעיל "הודעה" זו אינה מועברת לסניגור.