תחולת הגנות החוק על הפרסומים
147. דואק טען בכתב הגנתו שככל שיקבע שהוא קשור לפרסומים, עומדות לו ההגנות הקבועות בסעיף 14-16 לחוק ולפרסומים עומדת הגנת אמת הפרסום או הבעת דעה על איש ציבור. בסיכומיו זנח דואק את טענתו להגנת אמת בפרסום וטען אך ורק להגנה שהפרסום היה הבעת דעה על פי סעיף 15(4) לחוק. כך או כך, אבהיר למען הסר ספק שלדואק לא עומדת הגנת "אמת הפרסום" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. נטל הוכחתה של הגנת "אמת הפרסום" על הנתבע, להוכיח שמדובר בדברי אמת, שאם לא כן, התוצאה היא דברי עלבון, גידופים ונאצות שכל מטרתן לפגוע במושא הפרסום, ולא לקדם ענין ציבורי אמיתי (עניין נודלמן לעיל, בעמ' 17). דואק לא הוכיח שהאמור בפרסומים השונים שנקבע שהוא עומד מאחוריהם הוא אמת. לא הוכחה אמיתות האמירות שאבישר מעל בתפקידו ו"נזרק בבושת פנים מעבודתו בעיריית קריית מוצקין"; שעשה קופה על גבם של הילדים האתיופיים; שנחקר ביאח"ה ושהתגלו אי סדרים בעמותה בראשה עמד; שניסה לסדר לאשתו תפקיד בכיר בתאטרון העירוני, שיצא מהארון והיה על סף גירושין מאשתו ועוד. כל אלה לא הוכחו ועל כן אמיתות הפרסומים לא הוכחה. על כן, הגנת "אמת בפרסום" אינה עומדת לדואק, ובדין ויתר עליה.
148. לטענת דואק, הפרסומים חוסים תחת הגנת "תום הלב" ואינם אלא בגדר הבעת דעה בלבד. סעיף 15 לחוק העוסק בהגנה זו קובע כדלקמן:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
סעיף 16 לחוק קובע את נטל ההוכחה:
"16. (א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
149. בפסיקה נקבע שהיעדר האמת כשלעצמו, אין בו כדי לשלול את תום הלב, אם לא נצטרפו לכך יסודות נוספים" (ע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 306 (1977). הואיל והפרסומים שקבעתי שדואק אחראי לפרסומם נעשו באמצעות פרופילים פיקטיביים, לא ניתן לקבל את הטענה שהם נעשו על ידו כהבעת דעה בתום לב. חופש הביטוי נועד לעודד שיח פורה במרחב הציבורי – החלפת דיעות, ויכוח העשוי לחדד את הבדלי הגישה ותחומי ההסכמה. לפרופילים פיקטיביים אין חופש ביטוי. הם לא שחקנים לגיטימיים במרחב הציבורי. אין מה להתווכח אתם ואין אפשרות לשכנע אותם בצדקת דרכך. אדם המפרסם את דעותיו באמצעות פרופילים פיקטיביים מעיד על עצמו שהוא רואה לנכון שלא לעמוד מאחורי עמדותיו במרחב הציבורי אלא להסתתר. מי שנוקט פעולות הסתרה מבין שמה שהוא עושה מוטב להסתיר, משום שאינו לגיטימי. תום לב אין כאן. דומה הדבר למה שנאמר בענין אחר בע"א 288/08 מאיר לוין נ' אהרון בלום (נבו 08.11.2009) "הדעת נותנת, כי אנשים ישרי דרך ינהלו עסקיהם, לא כל שכן מקום שמוקמת חברה בע"מ ובמיזם רחב יריעה, באופן מתועד כראוי, ובמיוחד לא במזומן. מזומן ועסק "נקי" הם לא אחת, בעולם דהאידנא של כרטיסי אשראי ושיקים, תרתי דסתרי. המזומן יישמר ככלל לסוג העסקות הפשוט, כמו נסיעה באוטובוס או רכישות קטנות יחסית, ולא ישמש במיזם גדול כגון דא. מעבר לכך, החשש הוא, כי "אם יהיו עסקיכם במזומן, כעב ישחירו"." פרסום לשון הרע באמצעות פרופילים פיקטיביים אינו חוסה תחת הגנת "הבעת דעה בתום לב".
150. אני דוחה גם את טענת דואק שהפרסומים השונים היו הבעת דעה על פי סעיף 15(4) לחוק. אמנם מדובר בפרסומים שפורסמו בתקופת הבחירות לראשות עיריית קריית מוצקין על אבישר כדמות ציבורית, אך גם בעניינים ציבוריים אין לתת הגנה לכל ביטוי תחת צמד המילים "חופש הביטוי". תוכן הפרסומים חרג מדברי ביקורת או הבעת דעה על אבישר כדמות ציבורית ומטרתם היתה הכפשת שמו הטוב וביזויו ברבים. כפי שנקבע בעניין נודלמן (בעמ' 22):
"המשקל המיוחד הניתן לחופש הביטוי במישור הציבורי אינו בלתי מוגבל. הוא נבחן על פי מהותו וטיבו בנסיבות המקרה. הוא נשקל מצד אחד, על פי מידת חשיבותו האמיתית לחופש הביטוי. מנגד, הוא נבחן על פי מהותה ומידתה של הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו של האדם. גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכך את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר. איש הציבור לא הסכים בנטילת תפקיד ציבורי להפקיר לחלוטין את כבודו האישי, והחוק, באיזונים שיצר, מגן גם על בעל תפקיד ציבורי לבל יהפוך שמו הטוב למרמס בכפוף למתן משקל ראוי לחופש הביטוי כערך ציבורי בעל חשיבות. החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב".
פירטתי לעיל את תוכן הפרסומים. בעקרו של דבר, אין מדובר בהבעת דעה לגיטימית במסגרת בחירות לראשות העיר אלא בהטחת עובדות משמיצות. בנוסף על השמצות בדבר קומתו הנמוכה הנטענת של אבישר, רמזים לבגידתו באשתו ואי השבת מלחמה למי שתקף אותו תוך נסיון להציגו כ"יהודי עלוב נפש", הבעת דעה על סמך שקרים ועובדות לא נכונות אינה יכולה להיחשב כהבעת דעה לגיטימית אלא אם היה המפרסם סבור אותה שעה שזו אמת, ואז הוא עשוי ליהנות מהגנת "אמת דברתי", כ"אמת לשעתה" (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, סה(3) 369 (2012) .
151. לפיכך, אני דוחה את טענת דואק להגנה מכח החוק לפרסומים שהוא האחראי לפרסומם.
סעד הפיצוי והיקפו
152. פסיקת פיצויים בגין פרסום לשון הרע נועדה לקדם שלוש מטרות: מטרה תרופתית- שנועדה להשיב את מצב הנפגע לקדמותו; מטרה חינוכית-הרתעתית – שנועדה להעביר את המסר ששמו הטוב של אדם אדם אינו הפקר; ומטרה עונשית – הקשורה בכוונתו של המפרסם (עניין בכרי לעיל, בעמ' 56). בקביעת שיעור הפיצוי על בית המשפט לשקול לנגד עיניו שיקולים המאזנים בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב ובכללם חומרת הפגיעה ונסיבותיה, תפוצת הפרסומים, מועד פרסומם, המטרה לשמה פורסמו, בהתנהגות הצדדים ומידת הזהירות בה נקט המפרסם טרם ביצוע הפרסום (רע"א 4740-00 לימור אמר נ' אורנה יוסף , פ"ד נה(5) 510 (נבו, 14.8.01). בעניין נודלמן לעיל בית המשפט העליון עמד על סוגיית הנזק בעניינו של חוק איסור לשון הרע (עמ' 33 לפסה"ד):
"גיבושה של עוולת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק. יחד עם זאת, לצורך פסיקת פיצוי, חלות ההוראות הכלליות של דיני הנזיקין, המחייבות קיומו של נזק כתנאי לפסיקת פיצוי, שהרי סעד הפיצוי, מטבעו, מצריך קיומו של נזק עליו יש לפצות. זאת, בכפוף לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, המוסדר בהוראה מיוחדת בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, ולהבדיל מסעדים אחרים המנויים בחוק, שהענקתם אינה מותנית בקיום נזק. דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך הענין. מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת. למונח "נזק" שבפקודת הנזיקין, הכולל גם פגיעה בשם טוב, יש להעניק משמעות רחבה, ולכלול בו כל הפסד מוחשי, לרבות סבל נפשי. כך הוא לענין העוולות הכלליות שבפקודת הנזיקין, המתפרשות גם על נזקים נפשיים וכאב וסבל, וכך הוא בעוולה על פי חוק איסור לשון הרע, שעיקר עניינה פגיעה בשם טוב של אדם".
153. לפי סעיף 7א(ב) לחוק בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי של יעלה על 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. לפי סעיף 7א(ג) לחוק, במשפט בו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק. מטרת סעיף 7א לחוק להרתיע מפרסמי לשון הרע על ידי סנקציה של פיצוי שניתן לפסיקה ללא הוכחת נזק מיוחד או נזק כללי כלל (עניין נודלמן, בעמ' 29). משהוכחה הפרה, זכאי הנפגע לפיצוי ללא הוכחת נזק לפי ההנחה הכללית שעצם ההפרה טומנת בחובה נזק (רע"א 2855-20 פלונית נ' פלוני (נבו, 6.10.22) (להלן: "עניין פלונית"). "בקביעת שיעור הפיצוי לטובת איש ציבור שנפגע, עשויים לפעול שיקולים נוגדים: מצד אחד, חופש הביטוי המוגן ביחס לאיש ציבור רחב יותר מאשר כלפי אזרח מן השורה, וחשיפתו מדעת של איש הציבור לקלחת השיח הציבורי עשויה להשתקף בשיעור הפיצוי הנפסק בגין פגיעה בשמו הטוב במסגרת תפקידו הציבורי. מצד שני, איש ציבור עלול להיפגע בתדמיתו ובמעמדו הציבורי באופן חמור בהרבה מאדם פרטי. הוא מוכר על ידי ציבור רחב; מעמדו הציבורי ניזון מאימון הציבור. פגיעה באימון זה עלולה להיות מהותית ביותר ביחס למידת יכולתו להמשיך בתפקידו הציבורי. בהערכת היקף הסעד הניתן, יש להתחשב בהיבט זה" (עניין נולדמן, בעמ' 34).
154. בחינת הפרסומים שפורסמו על ידי דואק באמצעות הפרופילים הפיקטיביים מלמדת על פרסום שיטתי וחסר ביסוס עובדתי, החוזר על עצמו בווריאציות שונות, כשחלק מהפרסומים עוסקים בעניינים אינטימיים ורגישים בחייהם הפרטיים של אבישר ומשפחתו. הפרסומים פורסמו בתקופת הבחירות לראשות עיריית קריית מוצקין כדי לפגוע בתדמיתו של אבישר בפני הציבור הבוחר, בלי לבחול במילים. הפרסום באמצעות מספר פרופילים הגדיל את תפוצת הפרסומים ותרם כביכול לאהדת הפוסטים על ידי שהפרופילים הפיקטיביים חיבבו או שיתפו זה את פרסומיו של זה, באופן שאלגוריתם עשוי להסיק שהפושטים נפוצים. חלק מהפרסומים פורסמו על ידי דואק בדפים ממומנים על מנת שיופצו בצורה רחבה ורבה יותר ויגיעו לכמה שיותר קוראים. לכך יש לצרף את תוכנם הבוטה, המכפיש והפוגע של הפרסומים שפורסמו על פני כשנתיים. כל אלה מבטאים בצורה מובהקת את חוסר תום ליבו של דואק ואת כוונתו לפגוע באבישר בפרסומם. גם העובדה שהפרופילים המכפישים הפסיקו את פעילותם עם תום מערכת הבחירות לרשויות המוניציפאליות (סעיף 4.1.6 לחוות דעת דורפמן) מלמדת שמטרתם היתה פגיעה בתדמיתו של אבישר במסגרת מערכת הבחירות. שמו הטוב של איש ציבור הוא הנכס העיקרי העומד לזכותו בפעילותו הציבורית. ללא שמו הטוב, נשמט הבסיס למעמדו, פעילותו וסיכויו להנהיג או לקחת חלק בפעילותה של קבוצה פוליטית (עניין נודלמן לעיל, בעמ' 47).
155. אני דוחה את טענת דואק, כאילו היתה חובה על אבישר לפנות אליו בזמן אמת ולבקש הסרת הפרסום, ורק אם לא היה נעתר לבקשתו, יכל להגיש תביעה כנגדו. לא מצאתי מקור חוקי לחובה לנהוג במנגנון זה כלפי מפרסם ישיר. אכן, מנגנון זה עשוי להועיל בקביעה בדבר תום לבו של מנהל קבוצה או בעל אתר, שאינו המפרסם הישיר, לפרסומים בקבוצה, אך דואק לא היה רק מנהל הקבוצה. הוא היה המפרסם הישיר, והיה חייב להמנע מהפרסומים גם ללא פנייה אליו לאחר מכן להסירם.
156. סעיף 19 לחוק מונה מספר מצבים בהם ניתן להתחשב בנתבע בפסיקת הפיצויים ולהקל בהם. פרסומיו של דואק אינם נמנים על המצבים המנויים בסעיף. ס' 19(1) לחוק קובע שניתן להתחשב בקביעת הפיצויים בנתבע כאשר "לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך". אף אחד מהפרסומים אינו עונה לתיאור זה. חלק מהפרסומים של דואק באמצעות הפרופילים הפיקטיביים היו דומים ולעיתים אף זהים, אך לא היה בהם ציון של המקור עליהם הסתמכו, אלא הם הוצגו כפרסומים חדשים שאינם חזרה על הנאמר. הפרסומים הזהים פורסמו במקביל וכביכול ממקורות שונים בדפים ובקבוצות שונות שבהם משתתפים תושבי קריית מוצקין, על מנת להגביר את חשיפתם ולהעצים את הפגיעה בשמו הטוב של אבישר.
157. סעיף 7א(ד) לחוק קובע שאדם לא יקבל פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף זה בשל אותה לשון הרע יותר מפעם אחת. בעניין פלונית לעיל דן בית המשפט העליון באפשרות לחייב בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק "בשל אותה לשון הרע" יותר מפעם אחת, כשמדובר במספר פרסומים. נקבע שלשון החוק מותירה פתח לפרשנות שלפיה ניתן לפסוק יותר מפיצוי אחד ללא הוכחת נזק, בהתחשב במספר הפרסומים. יש לבחון מקרים מן הסוג הזה באמצעות שלושה מבחני עזר, המשלימים זה את זה כדי להכריע אם קיימת הצדקה למתן פיצוי נפרד כתלות במספר הפרסומים, אם לאו.
158. המבחן הראשון בוחן את תוכן הפרסומים ובפרט הדמיון ביניהם. כאשר תוכן הפרסומים דומה, אך לא זהה, תיבדק התוספת לפרסום החדש לעומת קודמו. אם התוספת בפרסום החדש היא משמעותית ומחריפה את הפגיעה בניזוק – הנטייה תהא לראות את הפרסום החדש כפרסום נפרד. לעומת זאת, אם יתברר שהפרסום החדש אינו מוסיף דבר מהותי על האמור בפרסום הקודם, הנטייה תהיה לראות את הפרסום הראשון ואת זה שלאחריו כפרסום אחד. המבחן השני בוחן את הזמן שחלף מפרסום לפרסום. ככל שחלף זמן רב יותר בין פרסום למשנהו הנטייה תהיה לראות כל אחד מהפרסומים הללו כפרסום נפרד ולהפך. חלוף הזמן בין הפרסומים עשוי לחשוף את הפרסומים העדכניים לנמענים חדשים שלא נחשפו קודם לכן לפרסומים הקודמים. המבחן השלישי בוחן את זהות הנמענים, ביחס לכל אחד מהפרסומים וה"במה" שעל גביה נעשו הפרסומים. כשמדובר ברשתות חברתיות, נדרש לבחון באיזה עמוד או פורום פורסם כל אחד מהפרסומים, ומי הגורמים שנחשפו להם. ככל שניתן להוכיח קיומה של שונות בין זהות הנמענים, מפרסום לפרסום, הנטייה לראות כל אחד מהפרסומים כפרסום נפרד, ולהפך. שלושת המבחנים הנ"ל הם מבחני עזר בלבד, ובסופו של דבר בית המשפט הדן במקרה נדרש לערוך איזון ולהפעיל שיקול דעת בקשר ליישומם ממקרה למקרה. אם הגיע בית המשפט למסקנה שיישום המבחנים מביא לתוצאה לפיה מדובר "באותה לשון הרע" באופן שאינו מצדיק פיצוי נפרד בגין כל פרסום, עדיין באפשרותו לשקול את מספר הפרסומים לצורך הכרעה בשאלת גובה הפיצוי ההולם (עניין פלונית, בעמ' 33-34).
מן הכלל אל הפרט
159. פרסומים 1, 3 ו-5 הם פרסומים הזהים לחלוטין מבחינת תוכנם ופורסמו בתאריכים סמוכים. פרסום 1 ופרסום 3 פורסמו על ידי בני מור בקבוצת "תושבי מוצקין" ופרסום 5 פורסם על ידי אסתי בר לב. סמיכות פרסומים וזהותם מובילה למסקנה שיש לראותם כפרסום אחד לצורך הפיצוי.
160. פרסומים 6, 7, 8 הם פרסומים זהים. פרסום 6 פורסם בתאריך 26.10.16 על ידי בני מור, אך מיקום הפרסום לא צוין. פרסומים 7-8 הם פורסמו אף בתאריך זה על ידי הפרופיל שמוליק תמירי אך פורסמו בקבוצות שונות. על כן, מכיוון שהפרסומים הנוספים הוסיפו לקהל הנחשפים לפרסום, יש לראות בכל אחד מהפרסומים כפרסום נפרד לצורך הפיצוי.
161. פרסומים 14 ו-17 הם פרסומים זהים שפורסמו על ידי פנחס אדר באותו היום (8.12.16). בפרסום 14 לא צוין מיקום הפרסום. פרסום 17 פורסם בקבוצת "תושבי מוצקין". לאור זהות התוכן ומועד הפרסום והעובדה שלא ברור אם הם פורסמו במקומות שונים יש לראות בשני פרסומים אלו כפרסום אחד.
162. פרסומים 16 ו-19 הם פרסומים זהים. פרסום 16 פורסם על ידי פנחס אדר בתאריך 8.12.16 (מיקום הפרסום לא צוין בפרסום). פרסום מס' 19 פורסם אף הוא בתאריך 8.12.16 על ידי פיני אדר לא כפרסום עצמאי, אלא כתגובה לפרסום מס' 18 של פנחס אדר שפורסם בקבוצת "תושבי מוצקין". פרסום 12 פורסם על ידי בני מור בתאריך 29.11.16 (מיקום הפרסום לא צוין) והוא עוסק בתוכן דומה לתוכן שפורסם (בין היתר) בפרסומים מס' 16 ו-19 של פנחס אדר. פרסום מס' 20 פורסם על ידי פנחס אדר גם בתאריך 8.12.16 ובאותה קבוצה- "תושבי מוצקין" והוא עוסק בתוכן דומה מאוד לפרסומים 16 ו-19. פרסום 24 פורסם על ידי בני מור בתאריך 11.1.17 (מיקום הפרסום לא צוין) והוא עוסק בתוכן דומה מאוד לפרסומים 16 ו-19 לעיל . לאור סמיכות הזמנים אני רואה בפרסומים 12, 16, 19, 20 כפרסום אחד לצורך הפיצוי ולאור העובדה שפרסום 24 פורסם כחודש אחריהם – הרי שיש לראות בו כפרסום נפרד.
163. פרסום 2 פורסם על ידי אסתי בר לב בקבוצה פתוחה (תאריך ומיקום מדויק של הפרסום לא צוינו בפרסום) ואינו דומה לפרסום אחר ועל כן יש לראות בו פרסום נפרד. פרסום 11 פורסם על ידי אושר הפללו בתאריך 27.11.16 (מיקום הפרסום לא צוין) ויש לראות גם בו כפרסום נפרד. פרסום 13 פורסם בתאריך 1.12.16 על ידי פנחס אדר בקבוצת "קריית מוצקין –הבית שלנו" ועוסק באי סדרים בעמותה אותה מנהל אבישר ורומז לניצול כספי העמותה לשימושו האישי - יש לראות בפרסום זה כפרסום נפרד.
164. פרסומים 15, 18 ו-21 הם פרסומים זהים. פרסום 15 פורסם על ידי פנחס אדר בתאריך 8.12.16 (מיקום הפרסום לא צוין). פרסום 18 פורסם אף הוא בתאריך 8.12.16 על ידי פנחס אדר בקבוצת "תושבי מוצקין". פרסום 21 פורסם על ידי אורית סהר גם בקבוצת "תושבי מוצקין" בתאריך 11.12.16. לאור זהות הפרסומים, מיקום פרסומם וסמיכות מועד פרסומם אני קובע שיש לראות בשלושתם כפרסום אחד.
165. פרסומים 22-23 זהים מבחינת תוכנם, אך פורסמו במקומות שונים – פרסום 22 פורסם על ידי בני מור בקבוצת "תושבי מוצקין", ופרסום 23 פורסם בדף המתחזה הממומן "הרוח החדשה במוצקין –הדף הרשמי". על כן ולאור מבחן העזר השלישי אני קובע שיש לראותם כפרסומים נפרדים.
166. פרסום 25 הוא פרסום שפורסם בדף "הרוח החדשה במוצקין –הדף הרשמי בתאריך 25.5.17 ולאור תוכנו, מיקום ומועד פרסומו יש לראות בו פרסום עצמאי נפרד. פרסומים 38 ו-39 עוסקים בתוכן דומה, אך פורסמו בתאריכים ובדפים שונים ועל כן אני רואה בהם כפרסומים נפרדים.
167. פרסומים 9, 35 ו-36 הם פרסומים זהים שפורסמו בשלושה מקומות שונים. פרסום 9 פורסם על ידי בני מור בתאריך 4.11.16 (מיקום הפרסום המדויק אינו מצוין בפרסום). פרסום 35 פורסם בדף המתחזה "רוח חדשה במוצקין- הדף הרשמי" בתאריך 25.6.17. פרסום 36 פורסם בדף "פוסטים אפשריים של צביצי אבישר" בתאריך 30.6.17. לאור המיקומים והמועדים השונים בהם פורסמו הפרסומים, אני רואה בהם פרסומים נפרדים.
168. פרסומים 10, 26 ו-27 הם פרסומים זהים ופרסום 32 דומה להם מאוד מבחינת תוכנו. פרסום 10 פורסם על ידי בני מור בתאריך 12.11.16 (מיקום הפרסום לא צוין). פרסום 26 פורסם אף הוא על ידי בני מור בתאריך 21.1.17 בקבוצת "תושבי מוצקין". פרסום 27 פורסם בדף המתחזה "הרוח החדשה במוצקין –הדף הרשמי" בתאריך 23.1.17. פרסום 32 פורסם אף הוא בדף זה אך בתאריך 8.6.17. ארבעת הפרסומים פורסמו במקומות שונים או בתאריכים שונים ועל כן אני רואה בהם כפרסומים נפרדים.
169. פרסומים 33-34 הם פרסומים זהים. פרסום 33 פורסם על ידי בני מור בתאריך 15.6.17 (מיקום הפרסום לא צוין בו). פרסום 34 פורסם בתאריך 30.6.17 בדף "פוסטים אפשריים של צביצי אבישר" ועל כן יש לראות בהם כפרסומים נפרדים. פרסום 40 פורסם בדף "פוסטים אפשריים של צביצי אבישר" בתאריך 1.7.17. אמנם אף הוא עוסק כמו פרסום 34 (שפורסם באותו הדף) ב"פרשת הארטיק" ובגירושין, אך יש בו הוספת מלל מכפיש ש"ציקי טרם יצא מהארון", ועל כן ובהתאם למבחן העזר הראשון יש בו תוספת משמעותית המחריפה את הפגיעה באבישר ויש לראות בו פרסום נפרד.
170. בחינת המאפיינים של פרסומים 37, 41-45 מלמד שיש לראות בכל אחד מהם פרסום נפרד, מאחר שהם בעלי תכנים לא זהים ופורסמו במקומות ותאריכים שונים. פרסום 37 פורסם בתאריך 25.6.17 בדף המתחזה "רוח חדשה במוצקין- הדף הרשמי. פרסום 41 פורסם בתאריך 1.7.17 בדף "פוסטים אפשריים של צביצי אבישר". פרסום 42 פורסם על ידי בני מור (תאריך ומיקום הפרסום אינם מצוינים) אך מאחר והוא פורסם תחת שמו ברור שהוא לא פורסם באחד מהדפים הנ"ל. פרסום 43 פורסם אף הוא על ידי בני מור (תאריך ומיקום הפרסום לא מצוינים) ומלבד כינויו של אבישר "גמד קקמייקה" כמו בפרסום 42, יש בו תוספת מלל משמעותית ורמיזה על כך שנתפסו במחשבו של אבישר חומרים שאולי יוגשו למשטרה. פרסום 44 פורסם על ידי בני מור בעמוד/הקבוצה "חיים צורי- ראש העיר שלי" (תאריך הפרסום לא צוין בו). בפרסום 45 מצורף סרטון והוא פורסם בדף הממומן "ציקי אבישר –רוח חדשה במוצקין" (תאריך הפרסום לא צוין בו). לאור הבדלים אלו בין הפרסומים אני רואה בכל אחד מהם פרסום נפרד.
171. דואק הציג עצמו פעמים כעיתונאי שיש להגן על חופש הביטוי שלו ולא לפגוע בתדמיתו ופעמים כאיש ציבור שישמש משנה לראש עירית קרית ביאליק. כל אלה אינם רלבנטיים לתביעת אבישר, שכן בפעולתו באמצעות פרופילים פיקטיביים לא עשה דואק שימוש בזכותו לחופש ביטוי כשחקן לגיטימי בשוק הדעות וגם לא כאיש ציבור.
172. על פי האמור לעיל, יש לפצות את אבישר בגין 35 פרסומים מתוך 41 פרסומים שקבעתי שדואק הוא האחראי לפרסומם. אמנם לכל אחד מהפרסומים פגיעה שונה במקצת, אך איני רואה טעם לקבוע פיצוי שונה לכל פרסום, אלא פיצוי ממוצע, בהתחשב בהיקף הפרסומים ותוכנם, הלוקח בחשבון גם את הכוונה שמאחוריהם, לפגוע בהתמודדותו של אבישר בבחירות המקומיות, כנחזה מתוכן עיקר הפרסומים. לפיכך, אני מחייב את דואק לשלם לאבישר פיצוי ממוצע של 30,000 ₪ לכל פרסום, ובסך הכל 1,050,000 ₪.
אחריותו של שי לנדמן (הנתבע 2)
173. אין מחלוקת בין הצדדים שלנדמן אינו המפרסם של הפרסומים בגינם נתבע (פרסומים 2, 13, 14, 15, 16), אלא נטען שאחריותו לפרסומים אלו נובעת מהעובדה ששימש כמנהל הקבוצה "קריית מוצקין- הבית שלנו". אבישר לא פנה ללנדמן בבקשה שיסיר את הפרסומים הנ"ל מהקבוצה (תמליל מיום 15.9.22, עמ' 91, שורות 1-27). על כן, שאלה שיש להכריע בה היא אם עצם היותו של לנדמן מנהל הקבוצה בה פורסמו הפרסומים הנ"ל, מקימה לו אחריות בגינם, כמשתף פעולה עם המפרסם הישיר בביצוע העוולה?
174. ככלל, האחראי העיקרי לפרסום הוא המפרסם הישיר, ובענייננו הפרופילים שפרסמו את הפוסטים בקבוצה. הדין מרחיב את מעגל האחריות ומאפשר הטלת אחריות על גורמים נוספים, כפי שנקבע בעניין בכרי לעיל, בעמ' 46-47:
"הרחבה ראשונה נעשית מכוח הדין הכללי, בהיות פרסום לשון הרע עוולה אזרחית הכפופה להוראות בפקודת הנזיקין (סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). משכך, לצד המפרסם הישיר עשויים לשאת באחריות המעוולים במשותף, ובכללם המשתף עצמו, המסייע, המצווה, המפתה, המרשה והמאשרר את המעשה הרלוונטי. כפי שציינתי לאחרונה בהקשר זה, "הפקודה מכירה אפוא בשורה של פעולות שנעשות בזיקה לעוולה, בעטיין יימצא מבצען כמי שחב עליהן כשם שחב עליהן המעוול העיקרי, ותוטל עליו אחריות ישירה ואישית" (ע"א 2362/19 פלונים נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 11 [פורסם בנבו] (10.4.2022)). הרחבה נוספת של מעגל האחראים הפוטנציאליים נעשית מכוח הדין הספציפי, קרי מכוח הוראות חוק איסור לשון הרע גופו. כך, סעיף 11 לחוק מתייחס למצבים שבהם פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, שאז ישאו באחריות "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".
175. על כן, כדי שלנדמן ייחשב כמי שביצע עוולה של לשון הרע כשאינו המפרסם הישיר עליו להיות מעוול במשותף מכח סעיף 12 לפקודת הנזיקין או להימנות עם הגורמים המנויים בסעיפים 11-12 לחוק איסור לשון הרע.
176. סעיפים 11-12 לפקודת הנזיקין קובעים כדלקמן:
"מעוולים יחד
11. היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד.
אחריות של משתף ומשדל
12. לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם".
לנדמן לא שיתף בעצמו את הפרסומים המיוחסים לו ולא הוכח שייעץ או פיתה, ציווה או אשרר את פרסומם. הקבוצה "קריית מוצקין – הבית שלנו" היא קבוצה פתוחה ("קבוצה ציבורית" -ראו עמ' 250 לחוות דעת דורפמן), כך שכל משתמש החפץ להיכנס אליה ולפרסם בה פוסט – יכול לעשות כן, ללא צורך באישור ממנהל הקבוצה בטרם פרסום הפוסט. כלומר, הפוסט מועלה אוטומטית לדף הקבוצה לאחר שהכותב שולח אותו. על כן, אין לצפות ממנהל קבוצה שיהיה מודע ברגע האמת לכל פוסט ופוסט שעולה לקבוצה. כמנהל הקבוצה אין לו יכולת להרשות או לאשר את פרסום הפוסט, כדרישת סעיף 12 הנ"ל ועל כן לא קמה ללנדמן אחריות מכח פקודת הנזיקין.
177. לו היה אבישר פונה ללנדמן בבקשה להסיר את הפרסומים ולנדמן היה נמנע מכך, ניתן היה לומר שלנדמן נחשב כמי שאשרר את הפוסטים, אך פניה שכזו לא נעשתה על ידי אבישר. בהעדר פנייה שכזו, גם לא הוכחה ידיעתו של לנדמן על פרסומם. אני מקבל בענין זה את גירסת לנדמן שלא נסתרה לפיה לא עקב אחר הפעילות בקבוצה באופן שוטף והפסיק לעקוב אחר הפרסומים בקבוצה בחודש אוקטובר 2016, כשבנו חלה (תמליל מיום 18.9.22, עמ' 38, שורות 27-39, עמ' 39, שורות 1-7). לנדמן העיד בחקירתו שלאחר שהוגשה נגדו התביעה הוא פעל למחיקת הקבוצה (באוקטובר 2021) על ידי פנייתו לפרופיל בני מור ששימש כמנהל קבוצה יחד עימו, אך לא נענה על ידו. לאחר מכן פנה לפייסבוק בבקשה למחיקת הקבוצה ובקשתו נענתה ופייסבוק מחקה את הקבוצה כחודש לאחר פנייתו אליה (תמליל מיום 18.9.22, עמ' 39, שורות 12-30).
178. לנדמן אף לא נכנס למעגל ההרחבה החל מכח הדין הספציפי- חוק איסור לשון הרע. סעיף 11 לחוק קובע:
(א) "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה.
(ג)בחוק זה –
"אמצעי תקשורת" – עתון וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור;
"עורך אמצעי תקשורת", בעתון – לרבות עורך בפועל, ובשידור – לרבות עורך התכנית שבה נעשה הפרסום; "אחראי לאמצעי התקשורת", בעתון – המוציא לאור, ובשידורי רדיו וטלויזיה – מי שאחראי לקיומם".
המונח "אמצעי תקשורת" אינו כולל אתרי אינטרנט, אך הפסיקה התייחסה לשינויים בעולם המודרני ולעובדה שאתרי אינטרנט ורשתות חברתיות הפכו להיות אמצעי תקשורת, בין היתר, להעברת מסרים, הנפוצים ביותר כיום. הפסיקה החילה את דיני לשון הרע על פרסומים המתפרסמים באתרי האינטרנט. אין עדיין הלכה פסוקה של בית המשפט העליון בסוגיית אחריותו של מנהל קבוצה או אתר לתכנים המועלים בו, אך ניתנה התייחסות למידת השליטה של מנהל על התכנים המפורסמים באתר ולמידת הסינון והבקרה על תכנים שעתידיים להתפרסם בו (רע"א 8562-16 גדעון הכט נ' ד"ר יצחק לבנה (נבו, 27.12.16)).
179. לנדמן שימש כמנהל (Admin) של קבוצת "קריית מוצקין –הבית שלנו" שהיא קבוצה פתוחה ועל כן אין המנהל משמש כשומר במפתן "דלת" הקבוצה. מנהל הקבוצה חסר שליטה על הפוסטים המפורסמים בה ואין לצפות ממנו שיעמוד על המשמר. בידו רק להסיר את הפוסט לאחר שהועלה ונודע לו על כך. הוא אינו בגדר "עורך" או "מי שהחליט בפועל על הפרסום", בהעדר היכולת לשלוט בתכני הקבוצה המפורסמים בטרם פרסומם, ולא ניתן להטיל עליו את האחריות כ"אחראי לאמצעי התקשורת" – כהגדרתם בסעיף 11 לעיל. לפיכך, מבלי שאעסוק כלל בשאלה אם הפרסומים נעשו בתקופה שלנדמן היה מנהל הקבוצה ובשאלה אם יש בפרסומים לשון הרע ובשאלה אם יש קשר בינו לבין דואק כי העד שפיגלר העיד שלנדמן העתיק את תוצרי ההאזנה שביצע לבקשת דואק, אני קובע שלנדמן בתפקידו כמנהל קבוצת "קריית מוצקין- הבית שלנו" אינו חב בגין הפרסומים שפורסמו בה ודוחה את התביעה כנגדו.
התביעה שכנגד
180. בסיכומיו של דואק צומצמה תביעתו לשישה פרסומים, שלטענתו הם בגדר לשון הרע ופורסמו על ידי אבישר. חמישה מהם הם פרסומים מס' 19-23 לנספח 84 לכתב התביעה שכנגד (נ/5). לטענת דואק, בעקבות כתבה שפורסמה בתאריך 19.12.20 על עיריית כרמיאל והקשר שלה לעיתונות המקומית, העלה אבישר בתאריך 20.12.20 פוסט בן שני עמודים וצירף לו סרטון. בפוסט אבישר קישר בין עיריית כרמיאל לעיריית קריית מוצקין וכתב דברי לשון הרע על דואק בחמישה קטעים בפוסט. אבישר הודה שהפרסום נעשה על ידו בעמוד הפייסבוק שלו, אך טען שמדובר בפרסום אחד (ולא חמישה כנטען על ידי דואק) בפוסט שהוא כולו הבעת דעה, ולכך אתייחס בהמשך. לפיכך, מתקיים יסוד הפרסום על פי סעיף 2(א) לחוק, שכן אבישר הודה בפרסומו בדף הפייסבוק שלו ומשכך הוא הגיע לאדם זולת הנפגע (סעיף 2(ב)(2) לחוק.
181. חמשת הפרסומים הנטענים על ידי דואק הם הקטעים הבאים מתוך הפוסט:
קטע ראשון: "קחו לדוגמא את איש הפרסום הקרייתי יוסי דואק. דמות צבעונית, מושחתת ורבת פנים, האיש שהפיק במשך 3 עשורים את המגזין החודשי עם "הבחורה שבשער". דואק כמובן אינו היחיד אבל הוא הדומיננטי בחבורת היחצ"נים שאסף סביבו ראש העירייה חיים צורי".
קטע שני: "בעשורים האחרונים דואק קיבל אליו מקופת העירייה מיליוני שקלים, כספי ארנונה טהורים, שלדעתי האישית והמקצועית לא היו שווים ולו אגורה שחוקה אחת מבחינת האינטרסים הציבוריים. בעבור הכסף הגדול הזה שהעירייה הזרימה לו, דואק היה מוכן לעשות בשביל חיים צורי את כל המשימות השחורות והבזויות ביותר".
קטע שלישי: "במשך שנים רבות יוסי דואק הצליח להשתיק כל מי שהעז למתוח ביקורת על חיים צורי. הוא רמס בכתבות מוזמנות מראש ובשפה קשה את יריביו של צורי, פיברק אין ספור "מכתבים למערכת" (זה לא הוא, זה התושב מרחוב גושן 20...)".
קטע רביעי: "יצר הבצע של דואק הוליד שיטות יצירתיות להתחבר בצורה הדוקה יותר לכספי הארנונה של המוצקינאים".
קטע חמישי: "הוא יצר בפייסבוק פרופילים פיקטיביים שהכפישו והשמיצו גם את הלקוח שלו –חיים צורי ורעייתו דפנה צורי, כנגד מנכ"ל העירייה יריב גסר, כנגד מנהלים בכירים בעירייה, סייעות בגנים ופעילים של סיעת "מוצקינטו" וכל זאת על מנת לייצר רושם כאילו יריביו של חיים צורי (ובהם אנשי רוח חדשה במוצקין) הם שעומדים מאחורי הפעילות הזאת...".
182. אני דוחה את טענת דואק שמדובר בחמישה פרסומים, שכן חמשת הקטעים האלה פורסמו בפוסט אחד ועל כן פרסומים 19-23 הם פרסום אחד. תמוה מדוע ויתר דואק וטען שמדובר בחמישה קטעים, כאשר הקטע השני כולל שני משפטים והיה בידו לטעון שמדובר בשני קטעים. אין שחר לחלוקה לפיה כל משפט נחשב כפרסום נפרד. הפרסום עונה על הגדרת "לשון הרע" שכן אבישר מכנה את דואק דמות "מושחתת ורבת פנים" ומייחס לו יצר בצע וקבלת מיליוני שקלים מעיריית קריית מוצקין על חשבון כספי התושבים משלמי הארנונה. תוכן הפרסום עונה על הגדרת "לשון הרע" – חלופות (1), (2) ו-(3) לסעיף 1 לחוק, שכן מטרתו להשפיל את דואק ולעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו ולפגוע במשרתו או במקצועו. לשון הרע מהפרסום עולה הן ממובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים והן לאור מכלול הדברים הנקראים בפוסט על ידי האדם הסביר. הפוסט מתחיל במילים: "כתבת התחקיר ששודרה אמש בחדשות ערוץ 12 תיארה תופעה נפוצה מאוד בשלטון המקומי בישראל ובמוצקין בפרט, שבה מערכת היחסים בין לשכת ראש העירייה לרוב בעלי המקומונים בעיר מושחתת מיסודה". לאור העובדה שדואק מוצג כדוגמא לכך בהמשך הכתבה, הקורא הסביר מסיק גם מההקשר הכללי שקיים קשר מושחת בין דואק לראש העיר צורי.
183. טענת ההגנה של אבישר היא שהפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 15(4) לחוק, שכן כולו הבעת דעה על התנהלותו של דואק ועל יחסי הגומלין בינו לבין ראש העיר צורי. סעיף זה צוטט לעיל. החוק אינו קובע מתי ייחשב פרסום כ"הבעת דעה". עניין זה הוסדר בפסיקה, שקבעה כללים לפיהם ייקבע אם הפרסום הוא "הבעת דעה מוגנת" (אורי שנהר דיני לשון הרע 307 (1997) (להלן: "שנהר"). החוק מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית ואילו פרסום של דעה משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. הבעת דעה אינה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים ויכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה. בית המשפט יקבע שפרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זה מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות – פרסום יוגדר כהבעת דעת, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצדו. מילות הפרסום צריכות לשמש כנקודת המוצא בסיווגו כהבעת דעה או כעובדה. כדי שפרסומים יסווגו כהבעת דעה מוגנת הדברים צריכים להיות מנוסחים בנוסח ברור, כביקורת או הבעת דעה (שם, בעמ' 309-310, 312). הגנת הבעת הדעה לא תחול על פרסום שבו אין הפרדה בין העובדות לבין הדעות (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' פ"ד לב(3) 337, 349-351 (1978)) (להלן: עניין ד"נ חברת החשמל") אולם מזאת אין להסיק שבפרסום המכיל דעה מוגנת לא ניתן לכלול קביעות עובדתיות. אם פרסום כולל טענה משמיצה המנוסחת כדעה מבלי לציין את העובדות שעליהן היא מסתמכת, יש להתייחס לדעה כאל קביעת עובדה, והגנת הבעת הדעה לא תחול עליה. כך גם כאשר הרושם הכללי העולה מהפרסום הוא שהבעת הדעה מסתמכת על עובדות חיצוניות שבידיעת המפרסם. המפרסם אינו חייב להביא את כל העובדות שהובילו אותו לגיבוש הדעה שהביע, והוא רשאי להסתפק בהבאת העובדות העיקריות שעליהן הושתתה דעתו. עובדות אלו חייבות להיות נכונות, וזאת בניגוד למסקנה המוסקת מהן, שיכולה להיות גם שגויה (שנהר, בעמ' 315- 316).
184. אבישר נשאל בחקירתו על איזה בסיס עובדתי נשענות אמירותיו שדואק הוא אדם מושחת ועושה עסקאות מושחתות עם ראש העיר צורי, שכן הביסוס לכך לא הופיע בפוסט, בניגוד לטענת אבישר שמדובר בפירסום שבו הבחנה בין עובדות לדעות תוך הצגת הקשר ביניהן. אבישר השיב: "דעתי התבססה על מה שראיתי לפני ההליך המשפטי". לאבישר ניתנו מספר הזדמנויות להשיב על שאלה זו והוא לא נתן תשובה מספקת מהו הבסיס העובדתי עליו נשענות אמירות אלו (תמליל מיום 11.12.22, עמ' 32-33). בנוסף, הפרסום של אבישר לא נוסח באופן ברור כהבעת דעה או ביקורת, אלא יותר כהנחת עובדות בפני הקוראים, שהוברר כאמור שאין להן בסיס. שימושו בפרסום במילים "...שלדעתי האישית והמקצועית לא היו שווים ולו אגורה שחוקה אחת מבחינת האינטרסים הציבוריים", אינה באה בהקשר האמירה "מושחת", אלא לעניין האמירה שבעשורים האחרונים קיבל דואק לידו מילויני שקלים מקופת העירייה. המילה "מושחת" לא התבססה על עובדות ואינה דעה בלבד.
185. יש לזכור שהגנת "הבעת הדעה" מותנית בכך שהפרסום נעשה "בתום לב". כוונת המפרסם בפרסמו את הבעת הדעת מלמדת על תום לבו. שיקול נוסף עוסק בשאלה באיזו מידה נקט המפרסם אמצעים סבירים כדי לבדוק את אמיתות הדעה שהביע. העובדה שהדעה אינה אמת, אין בה כשלעצמה כדי ללמד על חוסר תום ליבו של המפרסם, אך אם מתברר שהמפרסם לא בדק כראוי אם המסקנה שפרסם היא אמת – יהיה בכך כדי ללמד על חוסר תום ליבו (שנהר, בעמ' 320). גם בתנאים אלו לא עמד אבישר. הפרסום הועלה על ידו בשנת 2020, לאחר שכבר נחשף למרבית הפרסומים מושא תביעתו, שסבר שדואק הוא העומד מאחוריהם, והוברר בעדותו שמניעיו כלפי דואק היו להשיב לו כגמולו ולא הבעת דעה בתום לב.
186. אני דוחה את טענת אבישר שחלה על הפרסום ההגנה הקבועה בסעיף 15(10) לפיה "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", שכן הפרסום הנ"ל שפרסם אבישר כלל אינו עוסק בתוכן הפרסומים המכפישים שפורסמו על ידי הפרופילים הפיקטיביים בעניינו. הדבר נכון אף ביחס לטענתו לתחולה ההגנה הקבועה בסעיף 15(3) לפיה "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". נתבע או נאשם המבקש לחסות תחת הגנה זו צריך להוכיח שהיה עניין אישי כשר כלשהו, שהגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום. עליו להראות גם שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין. כמו כן, עליו להצביע על כך שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף ולבסוף עליו להוכיח שהפרסום נעשה בתום לב (שנהר, בעמ' 294). תוכן הפרסום של אבישר לא נועד להגן על אותם עניינים אישיים של אבישר הקשורים בפרסומי לשון הרע כנגדו אלא להשמיץ את דואק כעונש על כך שדואק משמיץ את אבישר. אציין, שאבישר לא הוכיח ששמו הטוב של דואק אינו ראוי להגנה. לפיכך, אני קובע שלאבישר לא עומדות ההגנות הקבועות בחוק בגין פרסום זה ועליו לפצות את דואק בגינו.
187. הפרסום השישי לו טען דואק (למעשה מדובר בפרסום שני) מתקשר לכתבה שפרסם עיתון "ידיעות אחרונות" במוסף שישי בתאריך 1.1.21 - "הערים המובילות לשנת 2021". אבישר התייחס בדף הפייסבוק של העירייה לאותה כתבה וכתב: "כתבה? גיליון מסחרי של קבוצת "ידיעות אחרונות" שחיים צורי קנה בו שני עמודים במימון כספי הארנונה של תושבי קריית מוצקין". לכתבה זו התייחסו מספר תושבי העיר. באחת התשובות פנה אבישר למשנה לראש העירייה, מר יוסי מרקוביץ' וכתב: "אתה סגן ראש העיר. לא ילד זב חוטם...", ובהמשך התייחס לדואק וכתב: "...או על קשריך עם העיתונאי המושחת יוסי דואק שממשיך לקבל דמי פרוטקשן מעיריית קרית מוצקין ושמומחה בית המשפט מצא את אותו הדואק כמי שהפעיל עבור חיים צורי מאוד חשבונות פייסבוק פיקטיביים שהכפישו תושבים (במימון עירוני כמובן) והרשימה הבלתי נתפסת הזאת היא בלתי נגמרת...".
188. תוכן הדברים שנכתבו על דואק עונה על הגדרת לשון הרע, שכן דואק מכונה בו "העיתונאי המושחת" ומיוחסת לו קבלת "דמי פרוטקשן" (דמי חסות) מעיריית קריית מוצקין, ועל כן הפרסום עונה על חלופות (1), (2) ו-(3) לחוק – מטרת פרסומם היא להשפיל את דואק, לעשותו מטרה לשנאה, ללעג או לבוז בייחוס לו מעשי שחיתות. כינויו כ"העיתונאי המושחת" עלול היה אף לפגוע בעבודתו כעיתונאי.
189. לאבישר הוצג הציטוט בחקירתו והוא אישר שפרסם אותו והעיד: "כן זה ציטוט מזערי מתכתובת ארוכה מאוד, במענה לפוסט שעלה בדף הפייסבוק של העירייה, אז זאת אומרת זה ממש קטע מאוד מזערי מתכתובת מאוד ארוכה זה פינג פונג של תגובות, שאגב מי שהיה קורא את כל הטקסט, כי אני לא, אין פה את הכל זה טקסט באורך של שני עמודים". על כן, רכיב הפרסום מתקיים אף הוא (סעיף 2 לחוק).
190. בכתב התביעה שכנגד (ס' 93) לצד תיאור הפרסום הנ"ל נכתב שצורף סרטון –אך בפועל סרטון שכזה לא צורף על ידי דואק. הפרסום עצמו לא הוגש במסגרת הפרסומים מושא התביעה שכנגד (נ/5). במהלך חקירתו הנגדית של דואק, הוצג בפניו שמדובר בציטוט חלקי מתוך הפרסום ונשאל מהיכן הוא לקוח. דואק השיב: "מתוך או בהקלטה בשידור שציקי אמר לו, ליוסי מרקוביץ', "אתה והקשרים שלך עם העיתונאי המושחת יוסי דואק, אתה לא אדם זב חוטם." או שזה כתוב גם. אני יכול לחפש את זה, ואני יכול למצוא את זה" (תמליל מיום 3.10.22, עמ' 69, שורות 28-38). בהמשך הסכים דואק שמדובר בטקסט או הקלטה שהם חלק מפרסום גדול יותר, שנלקחו מדף או סרטון, שלא צורפו לכתב תביעתו (שם, בעמ' 70-71). התכתובת בין אבישר לבין מר מרקוביץ' לא צורפה לכתב התביעה שכנגד ולא נסתרה טענת ב"כ אבישר שהיא לא גולתה במסגרת גילוי המסמכים (תמליל מיום 11.12.22, עמ' 25).
191. הואיל ואבישר טען בחקירתו שיש לקרוא ולהבין את הפרסום הזה על רקע מכלול הדברים נשאל אם יסכים שהתכתובת בינו לבין מר מרקוביץ' תוצג במלואה באופן שיציג את הפרסום המלא. ב"כ התובע, עו"ד אבני (בטעות נכתב בתמליל עו"ד עזורה) התנגד להצגתה (שם בעמ' 34, שורות 15-34). אבישר טען כטענת הגנה שמאחר ודואק לא צירף את הפרסום במלואו, אלא הסתפק בציטוט חלקי אינו יכול להישמע בטענה שהפרסום בעיניו של האדם הסביר הוא לשון הרע, שכן בבוא בית המשפט לבחון את הפרסום, עליו להביא בחשבון את ההקשר הענייני בו נאמרו או נכתבו הדברים. למרות זאת התנגד להגשה מאוחרת של הפרסום המלא כראיה. התנגדות זו עומדת בסתירה לטענת ההגנה של אבישר. אם הוא טוען שיש לקרוא ולהבין את הפרסום על רקע מכלול הדברים שנאמרו בו, הוא בוודאי יודע את תוכן הפרסום כולו והתנגדותו להצגתו בטענה שלא גולה בגילוי מסמכים מלמדת שהגשת הפרסום המלא היתה פועלת לרעתו. הטענה של אבישר היתה טענת הגנה ונטל הבאת הראיה היה עליו, והוא לא עמד בו (שם, בעמ' 35). על כן, נסתפק בציטוט החלקי בו הודה אבישר.
192. אכן, על פי ההלכה הפסוקה, בעת הערכת מידת הפגיעה שהסב פרסום, יש לקרוא את כל הכתבה שמדובר בה ואין להסתפק בציטוט חלקי מתוכה שכן אפשר שבחלקי הכתבה האחרים שאינם לשון הרע יש בכדי ליטול את עוקץ דברי לשון הרע או להקהותו, אך זה אחד מהשיקולים שיש לשקול בהערכת מידת הפגיעה, להבדיל מקביעה שמדובר בלשון הרע, לצד שיקולים כגון מידת החומרה של הביטוי הפוגעני, האם הוצגו עמדות הצדדים בעניין והאקלים הסכסוכי בין הצדדים (ע"א 6903-12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור (נבו, 22.7.15). בהקשר זה נקבע בעניין ד"נ חברת החשמל לישראל (בעמ' 354) "...ונכון גם שבדרך- כלל יש לקרוא כתבה בשלמותה כדי לגלות את אופיה. אבל גם זאת יש לזכור, שקורא העתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים: אם נוצר רושם מסויים מתחילתה של כתבה, הוא לא יימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה. לפחות יש לומר שבכתבה זו עורבבו קביעה עובדתית והבעת דעה באופן שהקורא אינו יכול להפריד ביניהם - ודי גם בכך כדי לחייב את המשיבים.
193. הציטוט שבו הודה אבישר אינו משתמע לשני פנים והוא בבירור לשון הרע כלפי דואק. כשהמילים "דמי פרוטקשן" נקראות על ידי האדם הסביר, ההבנה הפשוטה היא עבירה פלילית של סחיטה באיומים. אבישר טען בעדותו שלא התכוון לכך, אלא בכתיבתו "דמי פרוטקשן" התכוון לקשרי הגומלין בין ראש העיר צורי לדואק כבעל מקומון (תמליל מיום 11.12.22, עמ' 43, שורות 24-34), אך כוונתו (המאוחרת) אינה משנה אלא מה מבין הקורא הסביר את הפרסום. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם (ע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (נבו, 12.11.2006). מידת הפגיעה של הביטויים בהם השתמש אבישר בפרסום כלפי דואק היא חמורה כאשר אבישר קישר אותה למקצועו של דואק כעיתונאי. על כן, אני דוחה את טענת אבישר לפיה אין לקבוע שהפרסום הוא בגדר לשון הרע מכיוון שהקשרו לא הוצג והוא לא הוגש במלואו או מטעם אחר.
194. אני דוחה את טענת אבישר שמכיון שזו "תגובית" היא אינה לשון הרע. דומה שאבישר סבור שמדובר בזירת איגרוף שבה כל אחד בתורו מגיב באגרוף על אגרוף, או בגן ילדים שבו לשאלת הגננת מי התחיל במריבה עונה הילד "הכל התחיל כשהוא החזיר לי". לא מדובר בזירת אגרוף, ולשון הרע אסור אפילו אם לדעתו של אבישר, הצדק הקוסמי מחייב איזון כך ששני הצדדים ישכבו על הריצפה מתפתלים בכאבים ולא רק אחד מהם. ההשמצות שהשמיץ אבישר את דואק באותו שרשור לא היו תגובה להשמצות שהשמיץ דואק את אבישר באותו שרשור אלא תגובה ליתרת החוב הכוללת של דואק כלפי אבישר מחוץ לאותו שרשור. מצופה מאנשי ציבור לנהוג אחרת. תגובית היא לשון הרע כמו כל פירסום. היא נועדה שיקראו אותה המצטרפים לדיון והיא נועדה להשפיע עליהם. אפשר, שמספר הנחשפים לתגובית קטן ממספר הנחשפים לפוסט שהועלה בקבוצת פייסבוק, אך המספר לא הוכח והוא אינו משנה את סיווג התגובית כלשון הרע, אלא לכל היותר יכולה להיות לה השפעה על היקף הפיצוי.
195. אבישר טען שעומדת לו הגנת הבעת הדעה מכח סעיף 15(4) לחוק, שכן בפרסום התגובה הנ"ל הביע דעה וביקורת על התנהלותו של דואק, המבוססת על ממצאי חוות דעת מומחה בית המשפט בהליך שהתנהל בינו לבין דואק בבית המשפט השלום בקריות ועל הקביעה שדואק הפעיל פרופילים פיקטיביים שהכפישו אנשים. אבישר לא הסתפק באמירה שדואק הפעיל פרופילים פיקטיביים, וספק אם הפעלת פרופילים פיקטיביים כשלעצמה זו עבירה. אבישר לא הוכיח את אמיתות הטענה שדואק הוא "עיתונאי מושחת" ושקיבל "דמי פרוטקשן מהעירייה" ולא ציין בפרסום את העובדות עליהן אמירותיו אלו מתבססות. די בכך לדחות את טענת הגנת "הבעת הדעה" על הפרסום. בנוסף, אבישר לא הוכיח שהפרסום נעשה על ידו בתום לב , שכן כוונת המפרסם בפרסמו את הבעת הדעת מלמדת על תום לבו – ופרסום זה פורסם לאחר פרסום הפרסומים המכפישים הרבים שפורסמו כנגד אבישר שעה שסבר שדואק אחראי עליהם וביקש להענישו. אבישר אף ציין בפרסום עצמו שדואק הפעיל עבור חיים צורי מאות (?) חשבונות פייסבוק פיקטיביים שהכפישו תושבים. לכך יש להוסיף, שהפרסום אינו מנוסח כלל כהבעת דעה, אלא כהצגת עובדות. משכך, הגנת הבעת הדעה אינה חלה על הפרסום.
196. אני דוחה את טענות אבישר לפיהן חלות על הפרסום ההגנות הקבועות בחלופות (3) ו-(10) לסעיף 15 לחוק. חלופה (3) אינה חלה שכן תוכן הפרסום אינו מלמד על כך שנעשה לשם הגנה על עניין אישי של אבישר. חלופה (10) אף היא אינה חלה שכן תוכן הפרסום לא נעשה על מנת לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן. לפיכך ובהעדר הגנות החלות על הפרסום – אני קובע שעל אבישר לחוב בגינו כלפי דואק.
שיעור הפיצוי
197. משהוכח ששני הפרסומים הנ"ל הם הפרת החוק והם בגדר דברי לשון הרע, זכאי דואק לפיצוי בגינם ללא הוכחת נזק, מכח ההנחה הכללית שעצם ההפרה טומנת בחובה נזק. בבואי לקבוע את שיעור הפיצוי התייחסתי לעובדה שהפרסומים פורסמו על דואק כעיתונאי וניסו לפגוע בשמו הטוב מבחינה אישית ומבחינה מקצועית; למעמדו החברתי של דואק בקריית מוצקין ולכך שהוא דמות מוכרת בין תושביה; לזהות המפרסם (אבישר) שהוא דמות ציבורית בעיר; למידת חומרת הפרסומים; לתום ליבו של אבישר בעת פרסומם ולמניעיו; לתפוצת ומיקומי הפרסומים. לאחר ששקלתי בעניין אני פוסק לדואק פיצוי של 30,000 ₪ על כך אחד מהפרסומים נגדו, ובסך הכל 60,000 ₪.
סוף דבר
198. על פי כל האמור לעיל, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה באופן שיוסי דואק ישלם לצביקה אבישר 1,050,000 ₪ בקיזוז הפיצוי לפי התביעה שכנגד המתקבלת בחלקה בסך 60,000 ₪. אני דוחה את התביעה נגד שי לנדמן. דואק ישלם לאבישר אגרות התביעה, ועוד שכ"ט עו"ד, בזיקה לתקנה 153 ועל פי הסכום שנפסק, התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין היקף העבודה שהושקעה והתנהלות הצדדים בסך 117,000 ₪. אבישר ישלם לשי לנדמן הוצאות משפט בסך 29,250 ₪.
ניתן היום, ט"ז אב תשפ"ג, 03 אוגוסט 2023, בהעדר הצדדים.