פסק - דין
בתום הדיון, ולנוכח הקשיים שהוצפו, הומלץ למערערת לחזור בה מן הערעור. המערערת הסכימה לעשות כן, תוך שהיא מבהירה כי היא שומרת על זכותה לטעון לעסקת היסוד במסגרת התובענה שהגישה לבית משפט קמא. הערעור נדחה אפוא.
אשר להוצאות - האמת חייבת להיאמר, שגם התנהלותה של המשיבה איננה נקייה מספקות, ומטעם זה איננו פוסקים הוצאות בערעור.
העירבון שהפקידה המערערת, על פירותיו, יושב לה באמצעות באת-כוחה.
- מכל האמור לעיל ברור כי בית המשפט של ערעור הבהיר לתובעת היטב כי לא רק שדין הערעור להידחות, משלא הוכח החוב הנטען (ערכאת הערעור לא שינתה ממצא זה), אלא שבהינתן כי התובעת עצמה ביטלה את העסקה, הרי ולו בשל כך בלבד, אינה זכאית, לא רק לתשלום עבור הסחורה, אלא גם לא לכל סעד שהוא בגדר פיצויי קיום, כגון דמי הזיכיון וכי לכל היותר זכאית התובעת, לגבי הסחורה, לקבלתה חזרה מהנתבעת, ככל שנמסרה לה ו/או להותרת הסחורה שנותרה בידיה בבעלותה.
- בית המשפט שב והשתמש שוב ושוב במילה "נזק" או "נזקים" ולא בכדי וזאת כדי להבהיר לתובעת שהיא זכאית לתבוע על בסיס עילת עסקת היסוד את הנזקים, אולם לא את פיצויי הקיום, קרי לא את התמורה עבור הסחורה (ו/או דמי זיכיון שמהווים פיצויי קיום) וכדבריו: "אם בחרתם בחלופת הביטול, אינכם יכולים לקבל את ההמחאות. אתם יכולים לפעול, לתבוע את הנזקים בעסקת היסוד" וכפי שכבר ציטטתי לעיל, ההמחאה על הסכום הגדול של כ-1.6 מיליון ₪, לפי פסק הדין בתביעה השטרית, כללה גם את חוב דמי הזיכיון.
- גם בהמשך דבריו בית המשפט ציין כאמור: "עסקת יסוד - זה בסדר. אנחנו יודעים שהגשתם תביעה. וככל שיש חלקים נוספים שאתם רוצים לתבוע, אתם יכולים לתקן אותה. תנהלו את ההליך בתביעה האזרחית. אנחנו לא נתערב בפסק-הדין".
- לא בכדי בית המשפט התייחס ל"חלקים נוספים" וציין כי ניתן בתביעה כאן בגין עסקת היסוד "לתקן" את התביעה לצרכי הוספת אותם החלקים הנוספים.
- גם מכך ברור כשמש כי בית המשפט אומר לתובעת במפורש, כי אינה יכולה לתבוע את התמורה החוזית עבור הסחורה או חוב זיכיון או כל תשלום אחר שהוא בגדר קיום חוזי, וזאת משביטלה את העסקה, והרי ביטול ככלל גורר השבה, אולם חלף זאת, יכולה לתבוע במסגרת עילת עסקת היסוד נזקים שנגרמו לה, ככל שנגרמו, עקב ביטול העסקה.
- שעה שיצאה התובעת, הן בהגשת התביעה השטרית והן בתביעת ראש נזק זהה בתביעה כאן, מתוך נקודת מוצא (שגויה למעשה), כי יכולה היא כביכול לתבוע פיצויי קיום, למרות שביטלה את העסקה, אומרת ערכאת הערעור לתובעת במפורש, כי היא תוכל לעתור לתיקון התביעה כאן, לצרכי הוספת סעד שעניינו נזקי ביטול העסקה, ככל שקיימים, כשברור לחלוטין שהכוונה חלף הסעד של פיצויי הקיום שנתבעו בתביעה כאן, לגביהם תם ונשלם הסיפור.
- מיותר לציין כי על רקע האמור לעיל והדברים הברורים של ערכאת הערעור, העובדה שבא כוח התובעת ציין לפרוטוקול, לאחר דברי בית המשפט הנזכרים לעיל, כי התובעת שומרת על זכותה לטעון לעסקת היסוד, יכולה לשמור לתובעת אך ורק את הזכות לטעון לעסקת היסוד לגבי נזקים שנגרמו לתובעת ולא לגבי תמורה חוזית/ פיצויי קיום.
- גם העובדה שהתובעים בחרו להגדיר את ראש הנזק של 1,200,000 ₪ כ"ראש נזק חלופי לתביעה השטרית", היא הנותנת שהם עצמם הבינו שאינם יכולים להתדיין פעמיים על אותו סכום.
- פשיטא, אפוא, כי התובעת לא יכולה להתדיין מחדש כאן בנושא פיצויי הקיום.
- התובעת אגב לא ביקשה לאחר שניתן פסק הדין בערעור לתקן את התביעה לצרכי הוספת ראש נזק נוסף כלשהו חלף פיצויי הקיום וכך נותרת היא עם ראשי הנזק המקוריים, אשר אמנם כוללים בחובם נזקים שונים אשר לטענת התובעים נגמרו להם בשל התנהלות הנתבעות מולם.
- לסיכום, הדברים ברורים. חל מעשה בית דין ביחס לחוב הסחורה, חוב דמי הזיכיון וכל פיצוי אחר שהוא בגדר פיצויי קיום. לפיכך, ראש הנזק החלופי שנתבע בסך של 1,200,000 ₪ בגין פיצויי קיום נדחה בזה.
400,000 ₪ עבור ארבעה מקרים של פרסומי של לשון הרע
- ראש הנזק הבא שנתבע עניינו לשון הרע, שלפי הטענה הוציאו הנתבעות על התובעים במספר הזדמנויות.
- ההגדרה של לשון הרע לפי החוק הוא "דבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצד; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
- טענת ההגנה העיקרית של הנתבעות הנה טענת האמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הקובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
- לפי הגנה זו, היה על הנתבעות אפוא להוכיח הן את אמיתות הפרסומים וגם כי היה "עניין ציבורי" בפרסומם.
- "עניין ציבורי" בפרסום, משמעו כי הייתה הצדקה לפרסם את הדברים בפני הקהל שבפניו פורסמו הדברים. לעניין זה אומר כבר עתה ובאופן גורף לגבי כל הפרסומים מושא התביעה שכנגדם מלינים התובעים כי היוו לשון הרע, ושלגביהם טוענות הנתבעות להגנתן את הגנת אמת בפרסום, כי הנתבעות עומדות ברכיב "העניין הציבורי" של ההגנה וזאת שעה שמדובר היה במעשה המעדכן גופים או אנשים שעבדו עם התובעים, אודות התנהלותם הקלוקלת.
- כך, הייתה הצדקה ליידע את שאר לקוחות התובעת אודות ההתנהלות של התובעים עם הנתבעות, אשר ברור כי הייתה לה השלכה גם לגבי יחסי התובעים עם לקוחות אחרים. כך גם ברור כי הייתה הצדקה ליידע את חברת הסליקה ובפרט שזו ניכתה המחאות של הנתבעות. כך גם ברור כי הייתה הצדקה כי הנתבעת תיידע את היצרן, שמוצריו שווקו על ידי התובעים לנתבעות וכך גם הייתה הצדקה לעדכן את עובדי התובעת בסכסוך שנוצר ואשר השתרע גם על יחסי התובעים עם שאר הלקוחות של התובעת ואף פגע קשה בתובעת עד כדי "ריסוק" שלה מבחינה כלכלית, כפי שהודיס עצמו העיד, כפי שעוד יפורט להלן.
- משכך, הייתה הצדקה בפרסום וראה בעניין זה ספרו של שנהר "לשון הרע", בעמ' 227, שם הוא אומר בהקשר זה את הדברים הבאים: "ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום. זכות זו קטנה במיוחד, כאשר המעשים בהם מדובר כוללים פגיעה בזולת".
- כעת אבחן כל מקרה ומקרה ואבדוק האם מדובר בלשון הרע ואם כן האם הוכיחו הנתבעות כי מדובר בפרסומי אמת.
המקרה הראשון- דברים שפרסמה הנתבעת בקב' ווצאפ של לקוחות התובעת
- המקרה הראשון עניינו הדברים שכתבה הנתבעת על התובעים בקבוצת הווצאפ של לקוחות התובעת, שלפי טענת התובעים הוקמה בעקבות שידולי הנתבעת בעניין זה וששמה "נירולין הונאה ומרמה". התובעים טוענים כאמור כי הנתבעת שידלה את לקוחות התובעת לקיים את קבוצת הווצאפ הנ"ל והכפישה את התובעים בקבוצה זו.
- להלן הדברים שכתבה הנתבעת בקבוצת הווצאפ, אשר נזכרים בסעיף 88 לתביעה ואשר בגינם עותרים התובעים לחייב את הנתבעת בפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ בגין לשון הרע (שגיאות הכתיב הן במקור):
"עובדות סחירות מפחדות מהם כי עדיין מגיע להם מסכורת אבל צר לי לאכזב אותכם הם פשתו רגל ולא שילמו לכם כסף של פנסיה בדוק אצל סוכן ביטוח וגם ספק מסכורת של חודש אחרון".