לפני כבוד השופט יאיר דלוגין
התובעים: 1. נירולין לייף סיינס בע"מ
2. ליאור מייזלר
3. ניר הודיס
4. רונן פלנר
ע"י עו"ד עידן אדרי
נגד
הנתבעים: 1. ד"ר מננה דן – מרכז לרפואה אסתטית בע"מ
2. עולם הילד-מרכז לבריאות ולהתפתחות הילד בע"מ
3. דן מננה
ע"י עו"ד האלה חמדאן
בית משפט השלום בתל אביב -יפו
ת"א 12050-12-17 נירולין לייף סיינס בע"מ ואח' נ' ד"ר מננה דן - מרכז לרפואה אסתטית בע"מ ואח'
פסק דין
לפני תביעה כספית בגין נזקים נטענים בסך של 25,800,000 ₪, שהועמדה לצרכי אגרה, על סך של 1,000,000 ₪ בלבד. התביעה הוגשה גם בגין חובות עבור סחורה שלטענת התובעים חייבות להם הנתבעות, הכל בהמשך להתקשרות מסחרית בין הצדדים, כפי שיפורט להלן בהרחבה.
רקע
1. מדובר בתיק אשר טופל על ידי מותב אחר, אשר אף שמע חלק מהעדים במסגרת שלב ההוכחות של התיק, אולם משנאלץ המותב לפרוש לגמלאות בטרם נשמעו כל העדים, הועבר התיק לטיפולי וזאת לקראת סוף שנת 2022.
2. מדובר כאמור בתביעה כספית בהמשך להתקשרות מסחרית בין הצדדים.
3. הרקע להגשת התביעה יפורט להלן בתמצית.
4. התובעת יוסדה בשנת 2012 על ידי התובעים 2 – 4, במטרה לשווק תכשירי אסתטיקה ובריאות העור.
5. בשלהי שנת 2013, השקיעה בתובעת והפכה לבעלת מניות בה, חברת ביו-פארמה בינלאומית ששמה Gilbood Trading SA.
6. התובעת רכשה מוצריה מחברה ישראלית ששמה לין ננו טכנולוגיה בע"מ, שבבעלות מר עלי אבו ראזק (להלן: "היצרן"). התובעת הנה לטענתה המפיצה הבלעדית של מוצרי החברה הנ"ל בישראל (לטענת היצרן הבלעדיות היא למגזר היהודי בישראל בלבד).
7. בשלהי שנת 2014, שיווקה התובעת ללקוחותיה, מרביתן קוסמטיקאיות, חבילת מוצרי קוסמטיקה, אשר כללה מוצרים לשנה מראש ואשר אף זיכתה את הלקוח בהטבות שיווקיות וכספיות שונות וזאת כנגד תמורה שניתן היה לפרוס אותה לעד 24 תשלומים.
8. לטענת התובעים, עד שנת 2016 צברה התובעת כ-40 לקוחות שרכשו את החבילה הנ"ל והייתה בתהליך צמיחה מתקדם, כאשר בין לקוחותיה הייתה הנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת" או "מננה"), אשר התובעת ראתה בה לקוח אסטרטגי. הנתבעות 1 ו-2 הנם חברות בבעלות מננה.
9. לטענת התובעים, בשנת 2015 התקשרה התובעת 1 (להלן: "התובעת" או "נירולין") עם הנתבעות בשלוש התקשרויות שונות, האחת, עסקת הזיכיון, השנייה, עסקת הסחורה והשלישית, עסקת הליווי השיווקי.
10. במסגרת עסקת הזיכיון סוכם, כך לטענת התובעים, כי הנתבעות ירכשו מנירולין, בתמורה לסכום של 351,000 ₪, זיכיון לשימוש במותג שפיתחה נירולין, ששמו 24K Empowering Beauty (להלן: "המותג") וזאת לצרכי שיווק טיפולים אסתטיים בסטנדרט המותג, בקליניקה שפותחה על ידי נירולין במיוחד לצורך כך בראשון לציון והן במרפאת הנתבעות בגדרה וכן במסגרת פעילות הנתבעות בגיאורגיה.
11. במסגרת עסקת הסחורה, רכשו הנתבעות מנירולין מוצרי קוסמטיקה של המותג בסכום של 1,715,421 ₪
12. לטענת התובעים, הנתבעות היו אמורות לפרוע את התמורה עבור שתי העסקאות הנ"ל ב-24 תשלומים לכל היותר ועם זאת נירולין הסכימה לדחות לנתבעות את התשלומים מעת לעת לפי בקשתן וזאת כצעד של אמון ורצון להתחשב וכדי לאפשר למננה את פיתוח עסקיה.
13. לטענת התובעים, הנתבעות הפרו את התחייבותם לשלם את התמורה עבור הסחורה ודמי הזיכיון ושילמו 200,739 ₪ בלבד, מתוך סכום ההתחייבות הכולל, שעמד על 2,066,421 ₪.
14. כן טוענים התובעים כי מספר המחאות של הנתבעות בסכום כולל של 71,000 ₪ חזרו אכ"מ ובהמשך מננה גם ביטלה על דעת עצמה ובניגוד להסכמות, גם המחאות נוספות שנמסרו לנירולין, אם כי לטענת התובעים, התביעה הנוכחית אינה בגין ההמחאות הנ"ל, אשר בגינן נפתחו תיקי הוצל"פ. אין חולק כי נירולין גם הגישה לביצוע המחאה בסכום של 1,647,879 ₪, אשר חזרה גם היא אכ"מ, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין.
15. במסגרת עסקת הליווי השיווקי, טוענים התובעים כי נירולין העניקה לנתבעות שירותי שיווק שונים בגיאורגיה, בקלניקה של התובעת בראשון לציון וכן בקליניקה של הנתבעת בגדרה.
16. לטענת התובעים, בשירותי השיווק והפיתוח העסקי שהעניקה נירולין לנתבעות בגיאורגיה, במטרה לפתח את מכירת המותגים של נירולין על ידי הנתבעות, השקיעה נירולין 121,331 ₪ בגין הוצאות שונות. כן התחייבה התובעת לתת לנתבעות בלעדיות ביחס למותגי נירולין בכל מדינות חבל הקווקז ואילו הנתבעות התחייבו לרכוש סחורה מנירולין.
17. בכל הנוגע לקליניקה בראשון לציון ששכרה נירולין, התובעים טוענים כי מטרת ההתקשרות הייתה כי התובעים ישקיעו בהקמה, שיפוץ, הכשרה והחזקה של הקליניקה ומנגד יקבלו מהנתבעות, שאמורות היו לנהל את הקליניקה, חלק מהכנסות החודשיות של הקליניקה וזאת כדי לקבל את החזר ההשקעות הנ"ל ולאחר מכן גם תקבל התובעת "רכיב כספי נושא הצלחה".
18. בפועל, כך טוענים התובעים, נירולין נשאה בהוצאות בסך של כ-481,418 ₪ עבור שיפוץ, ציוד, ריהוט, עובדים ודמי שכירות של הקליניקה. לטענת התובעים, גם לאחר קבלת חלק מההכנסות, נותרה התובעת בגירעון מול ההשקעה שהשקיעה, בסכום של 94,146 ₪ ולא זכתה לקבל את חלקה ברווחי הקליניקה ככל שהיו.
19. בכל הנגוע לקליניקה של הנתבעות בגדרה, טוענים התובעים כי גם שם השקיעה נירולין כספים, מבלי שבכתב התביעה פורט מעבר לכך.
20. לטענת התובעים, הכל התנהל על בסיס אמון ולפי הסכמות בע"פ (אם כי לטענתם התובעים יש להם תיעוד חשבונאי וכן תכתובות עם מננה). בהסתמך על ההסכמות הנ"ל, רכשה נירולין מהיצרן את כל המוצרים שהנתבעות הזמינו ממנה, אלא שבסוף שנת 2016 חל משבר ביחסים שבין הצדדים, עקב כך שמננה החלה לחזור בה מהסכמות ולהפר אותן.
21. לטענת התובעים, לנוכח המשבר, הסכימה נירולין להפסקת שיתוף הפעולה האסטרטגי בין הצדדים בקליניקה בראשון לציון, אולם בתנאי שהנתבעות תעמודנה בהתחייבותן לשלם עבור כל הסחורה שהזמינו וכי ההפרדה העסקית ביחס לקליניקה בראשון לציון כאמור, לא תפגע ברכישת סחורות מנירולין על ידי הנתבעות לצרכי מכירתן במוקדי עסקיהן של הנתבעות בקליניקה בראשון לציון, בגדרה ובגיאורגיה.
22. כן לפי הטענה סוכם על ויתור מצד מננה על שכרה בגין זמן עבודתה בקליניקה בראשון לציון, משנותרה נירולין בגירעון ביחס להשקעותיה, כשגם האחרונה לא תדרוש עוד דבר בעניין זה.
23. אלא שלטענת התובעים, בשלב זה החלו הנתבעות לסלוק את הכנסות הקליניקה בראשון לציון לחשבונן העסקי, עוד קודם להעברת פריסה מחודשת של המחאות לתשלום הסחורה שטרם שולם עליה. חרף הבטחות חוזרות להעברת ההמחאות, לא נעשה הדבר.
24. בעקבות כך, ומשהבינו התובעים כי אין בכוונת הנתבעות עוד לעמוד בתשלום חובן בגין הסחורה ו/או בעסקת הזיכיון, ביטלו בתחילת שנת 2017 את העסקה כולה והוציאו חשבונית זיכוי בגין המוצרים שלא שולם בגינם, מתוך מטרה לקבל אותם חזרה לידיהם, אלא שהנתבעות לא שיתפו פעולה גם בעניין זה.
25. לטענת התובעים, במקביל לכך שהנתבעות מחד לא מחזירות את הסחורה שנותרה אצלן ומאידך אינן משלמות עליה וגם לא על סחורה שכבר סופקה ונמכרה על ידי הנתבעות, החלה מננה במסע הכפשות, השמצות ואיומים כלפי התובעים, שכלל השמצת התובעים מול לקוחות שלהם ומוסדות עמם הם עובדים.
26. לפי הטענה, מננה שידלה לקוחות של נירולין להקים קבוצת ווצאפה ששמה "נירולין מרמה והונאה", החלה לאיים על התובעים באמצעות אחרים כי תתלונן עליהם במשטרת ישראל ותשדל לקוחות לעשות כן.
27. בחודש פברואר 2017 שלחו התובעים לנתבעות שני מכתבי התראה (ב-5.2.17 וב-8.2.17), אחד על החוב הכספי והשני על ההתנהלות הלא חוקית של מננה כפי שפורט לעיל.
28. מכתבי ההתראה לא הועילו ומננה אף הגדילה לעשות ופלשה ביום 19.2.17 למשרדי התובעת והחלה להכפיש את התובעים בפני עובדי התובעת בטענה כי הם רמאים ולא ישלמו את שכר העובדים. עקב כך מכתב התראה נוסף יצא בו ביום אולם, גם הוא לא נענה.
29. כתוצאה מכך, הגישו התובעים תלונה נגד מננה במשטרה על הסגת גבול עקב פלישה למשרדי התובעת, על מתן שיקים ללא כיסוי ועל שידול למעשי תרמית והונאה בפניית מננה ללקוחות התובעת כאמור לעיל.
30. לטענת התובעים, עקב התנהלות הנתבעות, לקוחות רבים של התובעת ביקשו לבטל עסקאות עם התובעת ו/או נמנעו מלקיים עסקאות עמה, דבר שנגרם נזק העולה על מיליון ₪.
31. לטענת התובעים, מננה אף פנתה אל היצרן (עלי אבו ראזק כאמור, שמספק את המוצרים לתובעת) בניסיון לשדל אותו לעבוד מולה במקום מול התובעת ו/או למכור לה מוצרים ישירות תוך הכפשת התובעים. גם לחברות הסליקה של התובעת פנתה מננה והוציאה את דיבתם של התובעים בפניהן.
32. בחודש מרץ 2017 פתחה התובעת שתי תיקי הוצל"פ לביצוע המחאות של הנתבעת 1 שנמסרו לתובעת. התיק הראשון נפתח לביצוע המחאה על סך 30,000 ₪ שמועד פירעונה 16.1.17 והמחאה ע"ס 14,000 ₪ שמועד פירעונה 17.1.17.
33. התיק השני נפתח בגין המחאה בסך של 1,647,879 ₪ שמועד פירעונה 7.3.17 ואשר לכאורה אמורה הייתה להוות תשלום עבור סחורה שהזמינה התובעת לבקשת הנתבעות ובגין התמורה עבור הסכם הזיכיון.
34. הנתבעת 1 הגישה התנגדויות, שהתקבלו, התיקים אוחדו והתקיים דיון לגופו של העניין ואף ניתן פסק דין בתביעות המאוחדות (להלן: "התביעה השטרית"), כפי שעוד יפורט בהמשך פסק דיני.
35. בהמשך, בחודש דצמבר 2017, הגישו התובעים את התביעה הנוכחית, בה הם מתארים את השתלשלות העניינים פחות או יותר כפי שתואר על ידי לעיל. יש לציין כי כתב התביעה תוקן לאחר שהוגש, בשל כך שבית המשפט (המותב הקודם שדן בתיק) סבר כי יש צורך בהבהרות לגבי הבסיס ההסכמי שבין הצדדים לגבי רכישת הסחורה ועסקת הזיכיון ואולי לגבי עניינים נוספים.
36. התובעים טוענים בכתב התביעה המתוקן (להלן: "התביעה" או "כתב התביעה") לרשימה ארוכה של עילות תביעה שעומדות להם לטענתם בגין שלל המעשים והמחדלים של הנתבעות כפי שתוארו לעיל ובהן הפרת חוזה, עשיית עושר, לשון הרע, עוולות מסחריות, גרם הפרת חוזה, הסגרת גבול ועוד.
37. הסעדים המבוקשים על ידי התובעים בתביעה הנם:
(א) 400,000 ₪ עבור ארבעה פרסומי של לשון הרע, האחד, בקבוצת הווצאפ מול לקוחות התובעים, השני, באירוע הסגת הגבול למשרדי התובעת בפני עובדי התובעת, השלישי, בפנייה אל היצרן והרביעי, בפנייה אל אחת מחברות הסליקה.
(ב) 1,200,000 ₪ פיצויי קיום חוזיים כראש נזק חלופי לתביעה השטרית.
(ג) 100,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות בגין תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת.
(ד) 100,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט בשל פניות ללקוחות התובעת להסיטן לעבוד ישירות מול הנתבעות.
(ה) 2,500,000 ₪ בגין הפסד מכירות בשנת 2017 ו-1,500,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין; 10,000,000 ₪ בגין הפסד מכירות לשנים 2018 – 2022 כולל; כ-10,000,000 ₪ בגין ירידה בשווי התובעת.
38. למרות שסך הסכומים הנטענים כמפורט לעיל מגיעים לכדי 25,800,000 ₪, בחרו התובעים משום מה לתבוע רק 1,000,000 ₪, לטענתם "לצרכי אגרה".
39. בכתב הגנתן המתוקן (להלן: "כתב ההגנה"), הנתבעות מכחישות מכל וכל את טענות התובעים וגם הן מלאות כרימון בטענות עקב ההתקשרות העסקית.
40. לטענת הנתבעות, מדובר בתביעה חסרת בסיס, שמטרתה להפחיד ולאיים על הנתבעת; לטענתן, התובעים התנהגו בעקביות מתוך מטרה לגזול את כספי הנתבעות באמצעות יצירת עסקאות פיקטיביות; התובעים יצרו מצגים כוזבים בפני הנתבעות, רשויות המס, בנקים, גופים פיננסים, כעולה מחשבוניות זיכוי שהנפיקו בגין סחורה שכביכול סופקה לנתבעות, אולם לא סופקה, בסך של 2 מיליון ₪; הקליניקה בראשון לציון סוכם לגביה כי תהא בה שותפות שווה של הצדדים, אולם התובעים הפעילו סליקה שהזרימה את ההכנסות לחשבונם ולא שילמו לנתבעות את חלקם, גם לא שכרה של הנתבעת כמנהלת, בסך של 8,000 ₪ לחודש; התובעים, לאחר שלקחו פנקסי המחאות של הנתבעת ללא רשותה, העבירו המחאות של מי מהנתבעות לאנשים שאין לנתבעות קשר עסקי עמם וגם לטובתם האישית של התובעים ולרבות לחברות ניכיונות שיקים, לרבות כאמור המחאות שלא הנתבעת חתמה עליהן ונחתמו על ידי התובעים ואילו התובעים ביקשו ממנה כי תאשר מול חברות הניכיון שהיא חתמה, כאשר הבנק של הנתבעות ציין בפני הנתבעת כי פעילות התובעים חשודה וגובלת בהלבנת הון; במרפאה בגדרה, עבדה הנתבעת כרופאה מטעם קופת חולים מכבי ולא הייתה קשורה כלל לעסקה עם התובעת; הנתבעות מעולם לא התקשרו עם התובעים בהסכם שיווק, אלא מדובר היה בהסכם שותפות; הנתבעות טוענות כי יש למחוק את הנתבעת 1 מכתב התביעה בשל העדר יריבות; הנתבעות מעולם לא שידלו את לקוחות התובעים לבטל המחאות, אלא שכל הלקוחות גילו את מעשה המרמה ועוקץ שחוו הנתבעות בהתקשרות עם התובעת; הנתבעות לא התחילו במסע הכפשה, להפך, התובעים הונו ורימו את הנתבעות; הנתבעות לא הפרו הסכם כלשהו, התובעים הם אלה שעשו עושר ולא במשפט על גבן של הנתבעות; התובעים גרמו לנתבעות הפסדים ונזקים אדירים; אין כל הוכחה לבלעדיות הנטענת של התובעת עם היצרן המדובר; מעולם לא נחתם הסכם זיכיון; לתובעים אין בכלל מוניטין; הנתבעות ניסו למכור את המוצרים במדינות ערב; כל המשאבים והכספים בקליניקה בראשון לציון מומנו על ידי הנתבעת; הנתבעות לא חייבות מאומה לתובעים, ההפך הוא הנכון; קבוצת הווצאפ לא הוקמה על ידי הנתבעת, אלא על ידי קוסמטיקאיות מובילות בענף, אשר התובעים גרמו להן נזקים בלתי הפיכים על ידי ניצול ועסקאות פיקטיביות; היצרן הכחיש כי לתובעים יש בלעדיות וכי נרכשה ממנו סחורה כנטען על ידי התובעים וציין כי גם לו חייבים התובעים כספים.
41. מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשיים של התובע 3, ניר הודיס (להלן: "הודיס"), של ליאור מייזלר התובע 2 (להלן: "מייזלר") וכן של היצרן מר עלי אבו ראזק. כן הוגשה חוות דעת של רו"ח רועי קרטה (להלן: "רו"ח קרטה").
42. מטעם הנתבעות הוגש תצהירה של מננה ותצהיר של רו"ח ערן גבאי, רואה החשבון של הנתבעות (להלן: "גבאי").
43. היצרן ורו"ח קרטה נחקרו בפני המותב הקודם. הודיס, מייזלר ומננה נחקרו לפניי. רו"ח גבאי לא הגיע להיחקר ובאת כוח הנתבעות הודיעה כי היא מוותרת על עדותו.
44. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
45. עוד יש לציין כי ביום 30.4.23 ניתן פסק הדין בתביעה השטרית. בית המשפט דחה את התביעה. גם בערעור שהגישה התובעת, נקבע כי דין התביעה השטרית להידחות, כפי שעוד יפורט.
דיון
46. אדון בתביעה לפי ראשי הנזק שנתבעו בתביעה (ראה סעיפים 119 – 126 לתביעה).
1,200,000 ₪ פיצויי קיום חוזיים כראש נזק חלופי לתביעה השטרית (ס' 120 לתביעה)
47. ראש נזק זה הוא חופף לחלוטין לתביעה השטרית שנדחתה, ולו כעולה מהאופן בו התובעים ניסחו התובעים בכתב התביעה את ראש הנזק הנ"ל, קרי, כ"חלופי" לתביעה השטרית וראה ס' 120 לתביעה, אולם גם לגוף העניין ברור כי הסכום הנ"ל הוא חלק מאותו הסכום שתבעה התובעת באמצאות הגשת השיק בסך של 1,647,879 ₪ לביצוע במסגרת התביעה השטרית.
48. כעולה מטיעוני וראיות התובעת בתיק זה בהשוואה לתביעה השטרית, הסכומים (1,200,000 ₪ כאן ו- 1,647,879 ₪ שם), נתבעו שניהם בגין אותה יתרת חוב נטענת עבור סחורה וכן עבור חוב נטען בגין הסכם זיכיון נטען.
49. בתביעה כאן נטען כי החוב בגין הסחורה ותמורת הזיכיון עומד על 1,865,682 ₪ וזאת לאחר הפחתת 200,739 ₪ ששולמו על חשבון סכום החוב הכולל בסך של 2,066,421 ₪, המורכב מ-1,715,421 ₪ בגין סחורה ו-351,000 ₪ בגין תמורת הזיכיון (ראה ס' 47, 52, 55 ו-56 לתביעה), אולם התובעים העמידו כאן את סכום התביעה בראש נזק זה על 1,200,000 ₪ כאמור.
50. בניגוד לטענת התובעים, אין ספק בעיני כי פסק הדין בתביעה השטרית מהווה השתק פלוגתא ומחייב את דחיית ראש הנזק הנ"ל, כפי שהנתבעות טוענות.
51. בעוד אשר תביעה שטרית ותביעה חוזית נחשבות לתביעות בגין עילות שונות וניתן על כן להגישן במקביל, גם אם הסכום הנתבע הוא בגין אותו החוב בדיוק, ובלבד שהתובע לא ייפרע פעמיים, ככל שיקבל פסקי דין לטובתו בשתי התביעות, העובדה שמדובר בעילות שונות, לא מאיין או מבטל את האפשרות של יצירת השתק פלוגתא.
52. רוצה לומר, אם כדי להכריע בשתי התביעות על בית המשפט לקבוע ממצאים עובדתיים ומשפטיים זהים, הרי ברור לכל כי אם באחת התביעות כבר נקבעו ממצאים כאמור, אלה חלים גם על ההתדיינות בתביעה השנייה ומונעים ניהול מחדש של אותן הטענות וקבלת הכרעה נוספת באותם עניינים שכבר הוכרעו.
53. הדברים בעיני ברורים לחלוטין ועם זאת ראו הדברים שנאמרו בעניין זה על ידי בית המשפט המחוזי בתיק ת"א 1669-05 דהפרסקו בע"מ נ' שוקרי ואח'-פורסם בנבו:
"עיקרון ה"השתק עילה" אינו רלוונטי לענייננו, שכן ההליך בבית משפט השלום ברחובות נסב על עילה שטרית (והסוגיות העובדתיות והמהותיות נדונו במסגרת התנגדות לביצוע שטר, שהגישו בעלי המניות של התובעת) בעוד שההליך הנוכחי נסב על עילות חוזיות, וכן על עילות הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט ותרמית.
לעומת זאת, כפי שיובהר, שני ההליכים נסבים על מסכת עובדתית אחידה, והפלוגתאות שנדונו בה הן זהות במהותן, ולכן יש לבחון את אפשרות החלת הכלל בדבר "השתק פלוגתא" בענייננו, על רקע הקריטריונים השונים שנסקרו קודם לכן ובהתאם להשוואה בין הממצאים העובדתיים שבפסק הדין לבין העובדות הנטענות בתביעה הנוכחית.
ניתן להיווכח, כי אין זהות מוחלטת בין הצדדים לשני ההליכים. יורשי המנוח הם מגישי הבקשה לביצוע שטר בהליך שהתנהל בבית משפט השלום, והנתבעים בהליך הנוכחי; הבקשה לביצוע שטר הוגשה כנגד בעלי מניותיה של התובעת (התובעת בהליך הנוכחי), ואילו עיריית רחובות, אף היא נתבעת בהליך הנוכחי, כלל לא הייתה צד לתביעה השטרית.
עם זאת, קיימת קירבה משפטית ברורה בין התובעת לבעלי מניותיה, שהתנהלו בשמה בתקופה הרלוונטית, ושניים מהם גם הגישו תצהירי עדות ראשית במסגרת ההליך הנוכחי, מטעם התובעת.
לפיכך, אני סבור כי זהות הצדדים בשני ההליכים מאפשרת, מבחינה עקרונית, להחיל את עיקרון השתק הפלוגתא בענייננו (גם אם לא יחול על עירית רחובות).
כאמור, במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר (נספח ב' לבקשה) נטענו טענות עובדתיות ומשפטיות החופפות כמעט לחלוטין לטענות שנטענו בתביעה.
..................................................................................................................
מסקנות אלה (ונוספות) מעידות, ראשית כל, על זהות עובדתית בין הפלוגתאות שנדונו בהליך הקודם, לבין אלו הניצבות ביסוד ההליך הנוכחי.
לטעמי, הפלוגתאות נדונו והוכרעו באופן חד משמעי וסופי, תוך קביעת ממצאים עובדתיים פוזיטיביים, הרלוונטיים גם כלפי ההליך הנוכחי.
..................................................................................................................
תוצאת הדברים היא, שקיימת חפיפה בין הפלוגתאות הניצבות ביסוד שני ההליכים, ולפיכך, מסקנות פסק דינה של כב' השופטת שמולביץ רלוונטיות להליך הנוכחי, באופן המגבש השתק פלוגתא.
הבקשה מתקבלת, והתביעה כנגד המבקשים נדחית על הסף מפאת מעשה בית דין. התובעת תשלם למבקשים הוצאות בסך 20,000 ₪ + מע"מ".
54. ומן הכלל אל הפרט: בהליך השטרי הכריע בית המשפט בשאלת קיומו של החוב בגין הסחורה וקבע כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה ועל כן זו נדחתה.
55. כעולה מפסק הדין בתביעה השטרית, קוימו כל התנאים הנדרשים למעשה בית דין, קרי, הנושא הנדון בשני ההליכים הוא אותו נושא עובדתית ומשפטית, הנושא כבר נדון בהליך קודם בין הצדדים, בית המשפט הכריע בנושא וההכרעה בנושא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בהליך הראשון.
56. להלן פסק הדין במלואו, מתוכו עולה המסקנה הנזכרת לעיל לגבי מעשה בית דין (הדגשתי בקו תחתון חלקים רלוונטיים במיוחד לעניין מעשה בית הדין שנוצר עקב פסק הדין בתביעה השטרית):
"ההליך
1. אוחדו לפני שתי תביעות אשר ראשיתן בקשות לביצוע שטר שהוגשו ללשכת ההוצאה לפועל בגין שלושה שיקים אשר נמשכו לפקודת התובעת, וחוללו מסיבת "אין כיסוי מספיק".
ת.א.19573-05-17 עניינו בשיק מס' 0370972 על סך 30,000 ₪ שמועד פירעונו ליום 16.1.2017 ושיק מס' 0370974 על סך 14,000 ₪ שמועד פירעונו ליום 17.1.2017 - אשר לביצועם נפתח תיק הוצאה לפועל מס' 512091-03-17 .
ת.א.19509-05-17 עניינו בשיק מס' 0370975 על סך 1,647,879 ₪ (להלן - השיק על סך 1.6 מיליון ש"ח), שמועד פירעונו ליום 7.3.2017 – אשר לביצועו נפתח תיק הוצאה לפועל מס' 516080-03-15.
(להלן- השיקים).
2. הנתבעת הגישה התנגדויות לביצוע השיקים אשר נדונו בנפרד והתקבלו, טרם איחוד התיקים בפניי.
3. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית כדלהלן:
מטעם הנתבעת הגישה ד"ר מננה דן – המנכ"לית והבעלים בנתבעת (להלן - ד"ר דן).
מטעם התובעת הגישו מנהליה ובעלי מניותיה מר ליאור מייזלר ומר ניר הודיס (להלן – ייקראו בהתאמה מר מייזלר ו-מר הודיס).
הנתבעת אף ביקשה לזמן למתן עדות את מר עלי אבו ראזק (להלן- מר אבו ראזק), שהוא הבעלים של החברה המייצרת אתמוצרי הקוסמטיקה הנדונים והוא התייצב והעיד.
4. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת
5. התובעת - עוסקת בשיווק ומכירת מוצרי קוסמטיקה, לרבות מוצרים רפואיים קוסמטיים, אותם היא רוכשת לצורכי הפצה מאת היצרן - חברת לין ננו טכנולוגיה (להלן – היצרן).
התובעת שיווקה חבילות הפצה למוצרי קוסמטיקה לקוסמטיקאיות מוסמכות וגורמים נוספים כגון רופאים.
הנתבעת - עוסקת בתחום האסתטיקה הרפואית, ולצורך עיסוקה זה רכשה מהתובעת מוצרי קוסמטיקה.
6. התובעת והנתבעת נקשרו ביניהן לפעילות משותפת החל מחודש פברואר 2015. במסגרת זו התובעת מכרה לנתבעת מוצרי קוסמטיקה אותם היא הפיצה ושיווקה ללקוחותיה.
מנגנון הפצת המוצרים התבצע באופן בו לקוחותיה של התובעת - ובכללם הנתבעת – רכשו מוצרים קוסמטיים לפעילות פוטנציאלית של כשנה מראש. ואת התמורה המשקפת הנחה, שילמו לתובעת, ב- 24 שיקים שמסרו לידיה. כך למעשה נתנה התובעת ללקוחותיה אשראי ספקים עבור הסחורה שרכשו.
7. בנוסף לאספקת מוצרי קוסמטיקה, התקשרו התובעת והנתבעת בהסכם להפעלת קליניקה משותפת בראשון-לציון למכירת מוצרים ומתן שירותים של טיפולים רפואיים קוסמטיים, החל מסוף שנת 2015 ועד שהיחסים ביניהם עלו על שרטון בסוף שנת 2016 עקב מחלוקות כספיות, בעקבותיהן אף חוללו השיקים, ומכאן התביעות שלפניי.
טענות הצדדים
8. הנתבעת טענה שהשיקים נגנבו וזויפו ללא ידיעתה והסכמתה, אולם בד בבד טענה כי החתימות על השיקים הן חתימותיה אך היא לא מילאה את השיקים.
עוד טענה הנתבעת כי התובעת אינה אוחזת כשורה בשיקים, היות והשיקים נמסרו לה כשהם פתוחים ואינם תקינים ושלמים על פי מראם, והתובעת היא אשר השלימה את תוכנם.
כן טענה כי לא סופקה לה סחורה בגין השיקים והיא מעולם לא הזמינה ולא קיבלה סחורה בהיקף של מיליוני שקלים מהתובעת ואינה חייבת לה דבר. בהקשר זה טענה הנתבעת שהתובעת הנפיקה חשבוניות פיקטיביות בגין סחורה שלא נמסרה לה.
9. התובעת טענה כי השיקים נמסרו לה מאת הנתבעת ביוזמתה ובהסכמתה.
בהתייחס לטענות הזיוף והגניבה טענה התובעת כי הן טענות סרק שהנתבעת חזרה מהן במסגרת הדיון בהתנגדות על השיק בסך 1.6 מיליון ש"ח (בת"ט 19509-05-17). כן טענה כי שלחה לנתבעת מכתבי התראה אודות הפקדת השיק בסך 1.6 מיליון ₪ והנתבעת התעלמה מהם, כך שידעה אודות השיק.
עוד טענה התובעת טענה כי הנתבעת לא עמדה בהסכמות ביניהן ולא שילמה לה את התמורה בגין הסחורה שרכשה ממנה ובגין שירותים שניתנו לה בסך כולל של למעלה ממיליון ש"ח. לשיטת התובעת גם הסחורה שבמחלוקת הוזמנה עבור הנתבעת ומאוחסנת במחסני התובעת מבלי שקיבלה בגינה כל תמורה מהנתבעת.
לטענת התובעת - הנתבעת מעולם לא שלחה כל דרישה או תלונה על אי-העברת הסחורה לידיה, והיא אשר ביקשה לדחות את התשלומים בגין הסחורה. בנוסף טענה התובעת כי הנתבעת קיזזה את המע"מ מהחשבוניות שקיבלה מהתובעת בגין הסחורה. כך שלטענת התובעת נשמט הבסיס לטענת הנתבעת אודות עסקאות פיקטיביות.
10. יצוין כי צדדים העלו גם טענות בנוגע להפרת הסכם שותפות ביניהן בנוגע להפעלת קליניקה בראשון לציון, להשקעה בקליניקה, התגמול בגין שיתוף הפעולה הזה, וחלוקת הרווחים. כל צד פירט טענותיו בעניין זה והטיח האשמות בצד האחר. אולם בפועל כתב התביעה לא תוקן, לא נוספה לו עילה חוזית, לא נדרש סעד מעבר לסכומי השיקים, לא נשמעו ראיות לגבי מחלוקת כך שהיא לא התבררה ואין בפסק הדין קביעת מסמרות בעניין זה.
דיון והכרעה
זיוף וגניבת השיקים
11. הנתבעת טענה כאמור כי השיקים נגנבו וזויפו על ידי התובעת ובו בעת טענה כי היא חתומה על השיקים אך לא היא כתבה ומילאה את תוכנם.
דומה כי אין חולק שסכום השיקים מולא על ידי התובעת, אולם לטענת התובעת השיקים נמסרו לה בהסכמת וביוזמת הנתבעת.
12. טענת הגניבה וזיוף השיקים שהועלתה על ידי הנתבעת עברה תהפוכות. תחילה זנחה הנתבעת את הטענה במסגרת הדיון בהתנגדות לגבי השיק בסך 1.6 מיליון ש"ח בת"ט 19509-05-17. אולם בשלב מאוחר יותר כאשר אוחדו הדיונים בשני התיקים שבה והעלתה הטענה בתצהיר העדות הראשית מטעמה ללא נטילת רשות לכך.
עקב כך ביקשה התובעת למחוק את הסעיפים הנוגעים לטענה זו מהתצהיר מאחר שהנתבעת כבר ויתרה על הטענה.
בהחלטה מיום 20.3.19 נקבע שהתצהיר יוותר כפי שהוא וכי נוכח השוני בהסכמות בשתי ההתנגדויות, אין בהחלטה למנוע מהתובעת להעלות טענותיה לגבי טענות הזיוף ונטילת השיקים לרבות להרחבת חזית במובחן לגבי כל אחת מההתנגדויות.
בסיכומיה שוב זנחה הנתבעת את הטענה והתמקדה בטענות לגבי השלמת הסכומים ללא ידיעתה או רשותה, כישלון תמורה והפרת ההסכם בין הצדדים על ידי התובעת. בנסיבות אלה, היה מקום כבר בשלב זה לדחות את הטענה.
יחד עם זאת, נוכח חומרת הטענה אתייחס בקצרה ואציין כבר עתה כי לגופו של עניין גם אם הנתבעת לא הייתה זונחת טענתה זו, הרי שמעדות ד"ר דן ומהראיות שהוגשו עולה כי ממילא אין כל בסיס לטענה לגניבה וזיוף של השיקים מושא ההליכים שלפניי.
13. תחילה גרסה הנתבעת שהשיקים החתומים הונחו במרפאה המשותפת לצורכי תשלום מיסים וביטוח לאומי עבור העסק שלה לפי הצורך, וכי השיקים נגנבו מהמרפאה ומולאו ללא ידיעתה או הסכמתה תוך ניצול תמימותה. לטענתה נודע לה על כך לראשונה רק לאחר הצגת השיק על סך של 1.6 מיליון ₪ מיום 7.3.17 לבנק והוגשה תלונה למשטרה בגין הגניבה.
אשר לשיק בסך 1.6 מיליון ₪ (בת"ט 19509-05-17), העידה ד"ר דן בדיון בהתנגדות שאין היא טוענת שהתובעת גנבה את השיקים אלא רק שהשיקים נגנבו לה. בנוסף אישרה כי נתנה לתובעת פנקסי שיקים חתומים על ידה ללא סכומים והתובעת הייתה ממלאת את השיקים בידיעתה וגם שלא בידיעתה (בפרוטוקול עמ' 1 ש' 22-19 ועמ' 2 ש' 11). עדותה זו בפני עצמה משמיטה את הבסיס לטענת הזיוף והגניבה של השיקים.
מעיון בתלונה למשטרה שהוגשה בגין זיוף וגניבת שיקים עולה כי הדיווח היה על הגניבה שאירעה מביתה של ד"ר דן - דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הגרסה שהשיקים נגנבו ממשרדי המרפאה - ויותר מכך המדובר בתלונה שהוגשה למשטרה ביום 9.3.17 על זיוף וגניבת השיקים בסך של 2,000 ₪ ולא בסכומי השיקים הנדונים (נספח א להתנגדות).
כשהתבקשה ד"ר דן להסביר בדיון בהתנגדות את הקשר בין התלונה במשטרה לגניבה של השיק בסך 1.6 מיליון ₪ - התחמקה ממתן מענה ישיר והעידה כי אינה בטוחה שהתובעת גנבה וכי לא טענה שהתובעת גנבה אלא שנגנבו לה שיקים. עוד העידה שלא טענה שכל השיקים נגנבו אלא שנגנב לה פנקס אחד של שיקים ו-2,000 ₪ במזומן. בד בבד העידה כי התובעת קיבלה ממנה המון שיקים בלי שצוינו בהם סכומים (בפרוטוקול עמ' 1 ש' 20-15) ובהמשך העידה שהייתה גניבה של שיקים אבל היא לא יודעת ולא בטוחה אלו שיקים נגנבו וטענה כי נתנה שיקים לתובעת והשתמשו בהם בלי ידיעתה ועשו הלבנת הון (בפרוטוקול עמ' 3 ש' 9-7).
הנה כי כן, גם מעדותה עולה כי אין בסיס לטענת הגניבה והזיוף של השיקים.
14. אשר לשיקים בסך 30,000 ₪ ובסך 14,000 ₪ (בתא"מ 19573-05-17) - לא היה ויתור מפורש של הנתבעת על טענת הזיוף והגניבה וזו לא הוחרגה מההתנגדות שהתקבלה. מכל מקום אני סבורה כי הטענה אינה עומדת לנתבעת גם בקשר לשיקים אלו, מהנימוקים להלן.
ראשית - די בעובדה שהנתבעת עצמה טענה ביחד עם טענת הזיוף כי היא עצמה חתומה על השיקים, כדי לשמוט הבסיס לטענת לזיוף השיקים.
שנית - בנוגע לטענה בדבר גניבת השיקים - בדיון בהתנגדות שהתקיים ביום 30.10.17, העידה ד"ר דן שנגנב ממנה פנקס שיקים אחד וסך של 2,000 ₪ שהיו בארנק שבתיקה, אשר היה מונח במשרד וטענה כי השיקים דנן נלקחו מהפנקס. בהמשך סתרה עדותה ואמרה כי אינה יודעת אם בבדיקה של מספרי השיקים אל מול הפנקס שנגנב, יימצא שמדובר באותם המספרים אלא טענה בחוסר וודאות כי אינה יודעת ו"צריך להניח" (בפרוטוקול עמ' 1 ש' 27-20 ועמ' 2 ש' 6-1). בהמשך אישרה בעדותה שלא הוגשה תלונה למשטרה בגין שיקים אלה וציינה שאינה יודעת אם השיקים היו בתוך פנקס זה שנגנב (בפרוטוקול עמ' 3 ש' 11-8). ואף העידה כי לא ידעה מי גנב ושלא אמרה שהתובעת היא שגנבה (עמ' 2 ש' 31-30). לאחר קבלת ההתנגדות, הנתבעת לא הביאה ראיות להוכחת גניבת השיקים למעט עדותה של ד"ר דן בדיון ההוכחות במסגרתו העידה כי אכן נגבו לה השיקים אבל היא לא הפנתה אצבע מאשימה כנגד התובעת (בפרוטוקול עמ' 26 ש' 30-29 ועמ' 27 ש' 3-1).
15. לאור כל האמור - מצאתי כי גם לולא זנחה הנתבעת את טענתה בדבר גניבת וזיוף השיקים, הרי שדין הטענה להידחות, הן לאור הסתירה העומדת בבסיס טענתה, והן בהיעדר ראיה פוזיטיבית המעידה כי השיקים הספציפיים הנדונים אכן נגנבו מאת הנתבעת. על כן הטענה בדבר גניבת וזיוף השיקים נדחית.
אחיזה כשורה
16. אין חולק בענייננו כי המדובר בצדדים הקרובים לשטר. אין גם חולק כי התובעת קיבלה את השיקים כשהסכום אינו מופיע בהם והיא מילאה את סכומם. על כן בנסיבות המקרה שלפנינו, התובעת, שהיא הנפרעת בשיקים, אינה יכולה להיחשב אוחזת כשורה בהם (ראו: ע"א 1886/97 יהודה נ' זלמה, פ''ד נג(1) 132 (1999)). אי לכך וחרף העובדה כי הצדדים בחרו להרחיב בעניין זה איני רואה רלבנטיות לטענות הללו במקרה זה, בו כאמור אין המדובר בשיקים שסוחרו לתובעת אלא היא הנפרעת על פיהם והיא גם הצד הקרוב לעסקה עם הנתבעת.
השלמת השיקים
17. בטרם אבחן הטענות לגופן, אציין כבר עתה כי אמנם המדובר בתביעה המוגדרת כתביעה שטרית, אולם לטעמי לא ניתן להתייחס לתביעה כתביעה שטרית גרידא ולהטיל מלוא הנטל על הנתבעת להדוף אותה, מהטעמים שיובהרו להלן.
אין חולק כי התובעת אשר אחזה בידיה בשיקים או למצער בשיק שנועד לשיטתה להבטיח תשלום סחורה, מילאה את סכום השיקים והציגה לפירעון. השיקים לא כובדו ועל כן הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.
בהתאם לנסיבות שהתבררו כפי שיפורט להלן, המחלוקת בין הצדדים רחבה יותר מהמחלוקת השטרית. כאמור, הצדדים העלו טענות גם לגבי הפרת הסכם הנוגע לשיתוף פעולה בקליניקה בראשון לציון שבפועל אל התבררה ולהיעדר תשלום עבור הסכם זיכיון שנטען כי הוא מהווה חלק מסכום השיק בסך 1.6 מיליון ש"ח. וכאמור הועלתה אף טענה לגבי רשותה של התובעת למלא את סכומי השיקים בגין חיובים אלה.
נוכח המחלוקות בין הצדדים, שהם צדדים קרובים לשיקים, דומה כי השיקים עצמם טפלים לעניין שבמחלוקת, והעובדה כי ההליך התנהל כתביעה שטרית רק בשל כך שהיה בידי התובעת הכוח למלא השיקים ולהגישם לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל - אינה אמורה להעניק לה את היתרון הקנוי לתובע בתביעה שטרית. לפיכך ומשעולה מטענות התובעת עצמה כי לא סיפקה את כל הסחורה לנתבעת - התובעת אינה רשאית ליהנות מחזקת התמורה ומהעברת מלוא הנטל אל הנתבעת להדוף את התביעה, אלא על התובעת ליתן הסבר לגבי סכומי השיקים שמילאה ופעילותה בגדרי ההרשאה שניתנה לה ולהביא ראיות להוכחת תביעתה.
18. לגופו של עניין, כאמור, הנתבעת אישרה שהשיקים חתומים על ידה אולם טענה שמולאו ללא ידיעתה וללא הסכמתה והיא לא קיבלה תמורה בגינם.
התובעת לא הכחישה כי היא שמילאה את סכומי השיקים טרם הצגתם לפירעון. אולם, לטענתה הנתבעת ידעה שהשיקים מולאו ואת סכומי השיקים לאור מכתבי התראה ששלחה אל הנתבעת וזו התעלמה מהם וכן לאור התכתבויות עם ד"ר דן בהן היא מתחייבת להחזיר החובות.
19. מהראיות שלפניי עולה כי התובעת אכן פנתה במכתב דרישה אל הנתבעת ביום 5.2.17 לתשלום חוב בסך 1,865,681 ₪ בגין רכישת סחורה מהתובעת. משלא היה מענה פנתה שוב התובעת במכתב התראה ביום 5.3.17 במסגרתו הודיעה לנתבעת כי בכוונתה להציג לפירעון שיק חתום שלה שמסרה לתובעת, כשהאחרונה משלימה את מועד הפירעון ואת סכום החוב (בקיזוז יתרת שיקים שבניכיון) על סך 1,647,879 ₪ (נספח 2ב לתצהיר מר מייזלר). גם למכתב זה הנתבעת לא השיבה.
הנתבעת אישרה שלא הגיבה למכתבים. בעדותה ד"ר דן אישרה שקיבלה את המכתב מיום 5.2.17 בו מופיעה גם חתימתה ואישרה שלא הגיבה למכתב זה ולכל המכתבים ששלחה לה התובעת, אשר צורפו לתצהיר מר מייזלר (לרבות מכתב ההתראה מיום 5.3.17). בעדותה טענה כי היא פעלה בהתאם לעצת רואה החשבון שלה שהוא גם עורך דין, אשר אמר לה לא להתייחס לכך היות ורק מנסים להפחיד אותה וכי כבר ביטלו את הסכומים והיא כבר צריכה לשלם את המע"מ בגינם (בפרוטוקול עמ' 18 ש' 26-5 וש' 30-29 ועמ' 19 ש' 13-1). הנתבעת לא הביאה את רואה החשבון להעיד כי זוהי העצה שנתן לה ומכל מקום עולה מעדותה כי בסמוך להצגת השיק על סך 1.6 מיליון ₪, הייתה מודעת לכוונת התובעת להציגו לפירעון והתעלמה מהתראותיה.
אשר לשיקים על סך 14,000 ₪ ו- 30,000 ₪ התובעת לא הביאה כל ראיה המלמדת כי יידעה את הנתבעת שהיא ממלאת את השיקים בסכומים הללו ומציגה אותם לפירעון אולם הם אוזכרו במכתב ששלחה אל הנתבעת ביום 5.2.17 שד"ר דן אישרה בעדותה שקיבלה. לפיכך ניתן לומר כי בסמוך להצגתם לפירעון ידעה הנתבעת אודות השיקים וסכומם.
20. השאלה הנשאלת היא האם די במילוי השיקים ומשלוח מכתבי ההתראה כדי להעמיד את הנתבעת בבחינת מי שהסכימה ונתנה הרשאה למילוי הסכומים בשיקים וכמי שהודתה בחוב בסכומים הנקובים בהם. התשובה לכך, לטעמי, שלילית ועל כן יש לבחון את גדר ההרשאה למילוי השיקים עובר לשאלת התמורה בגינם.
21. בתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת, טען מר מייזלר שהנתבעת מסרה לתובעת שיקים מעותדים כתשלום עבור סחורה וכן "המחאות פתוחות כבטוחה להתחייבויותיה לתשלום בגין הסחורה שנרכשה בפועל והוחזקה אצל התובעת" (סעיף 8 לתצהיר העדות הראשית של מר מייזלר).
לפיכך מגרסת התובעת עצמה, גדר ההרשאה הוא לשימוש בשיקים לתשלום עבור סחורה. יחד עם זאת בסעיף הבא, סעיף 9 לתצהירו, הוסיף כבדרך אגב שהנתבעת הפרה את התחייבויותיה לתשלום בגין הסחורה ו/או הזיכיון. אולם בהתאם לגרסתו הוא, סעיף אחד קודם השיקים נועדו להבטחת תשלום סחורה ולא זיכיון, וככל שהתובעת מילאה במסגרת השיקים גם את סכום הזיכיון - הרי שלפי גרסתה היא פעלה שלא בהתאם להרשאה.
מר הודיס מטעם התובעת, העיד כי התביעה נוגעת לרכישה של סחורות וזיכיון שד"ר דן התחייבה בחשבוניות מס כדין ולא עמדה בהן (בפרוטוקול עמ' 71 ש' 31-29). מר הודיס פירט כי הנתבעת רכשה סחורה בסך של 1,751,000 ₪ וזיכיון בסדר גודל של 351,000 ₪ והסביר כי מתוך סך ההתחייבויות העומד על כשני מיליון ₪ נפרעו לנתבעת סדר גודל של כ-200,000 ₪. מר הודיס גם אישר שבאותו מועד, שיקים של הנתבעת היו ב"מוסדות אשראי" וסכומם הופחת (בפרוטוקול עמ' 72 ש' 17-9). משמע גם מעדותו זו של מר הודיס למדנו כי התובעת מילאה בשיקים סכומים שאינם מבטאים חוב בגין סחורה בלבד כי אם בגין התחייבויות נוספות.
אם כן למדנו עד כה כי - בניגוד לגרסת התובעת בעצמה לפיה השיקים או למצער השיק בסך 1.6 מיליון ש"ח ניתן להבטחת תשלום עבור סחורה - סכומי השיקים אינם מבטאים חוב בגין סחורה בלבד אלא בגין התקשרויות נוספות בין הצדדים.
יצוין כי במסגרת ניהול ההליך הצדדים התייחסו בטיעוניהם לגבי השיקים באופן כולל ולא ספציפי לגבי כל שיק ושיק, כך שלגבי השיקים בסך 30,000 ₪ ו- 14,000 ₪ לא נטען באופן קונקרטי כי מולאו כתשלום עבור סחורה ולא הוצגו ראיות הקושרות בין הסכומים הללו לבין אספקת סחורה לנתבעת.
22. התובעת כאמור ביקשה לראות בהתעלמות הנתבעת ממכתבי ההתראה ששלחה, כידיעה והסכמה לסכומי השיקים.
23. עיון במכתב ההתראה מיום 5.3.17 אשר צורף כנספח 2א' לתצהירו של מר מייזלר מלמד כי אין בו פירוט של הסכומים תוך הבחנה בין סחורה לבין זיכיון, ואין כל אזכור לכך שהסכום כולל בחובו תשלום עבור זיכיון.
מכתב ההתראה מיום 5.2.17 (נספח 2ב' לתצהיריו של מר מייזלר) מדבר אף הוא על מכירת סחורות (בסעיף 5 מאוזכרים השיקים שסכומים 30,000 ₪ ו- 14,000 ₪ הנדונים בהליך זה) ועל ערבות בנקאית שהעמידה התובעת לזכות הנתבעת, אך גם הוא לא עוסק בזיכיון.
מכתב ההתראה מיום 8.2.17 (נספח 2ג' לתצהירו של מר מייזלר) מתרה בד"ר דן מפני פרסומים פוגעניים שהיא מפרסמת כנגד התובעת ואף הוא לא עוסק בזיכיון.
כך גם מכתב ההתראה מיום 19.2.17 (נספח 2ד' לתצהירו של מר מייזלר) אינו דן בזיכיון ועוסק גם הוא בפרסומים שליליים תוך אזכור הודאה של הנתבעת בקיומו של חוב בגין סחורות.
24. בחינת מכתבי ההתראה מלמדת כי לכל היותר הם מתייחסים לחוב בגין סחורה ולא בגין זיכיון או השקעה בעסק כפי שנטען בהמשך. מכל מקום, משני המכתבים האחרונים עולה כי התובעת מעלה טרוניה כנגד פרסומים של הנתבעת נגד התובעת המשמיצה אותה. דהיינו מהמכתבים עצמם עולה כי גם אם הנתבעת לא השיבה למכתבים אלה בכתב, הרי שבעקבות קבלתם הגיעה למשרדי התובעת, הלינה כנגדה והאשימה אותה האשמות חמורות. לפיכך אני סבורה כי לא ניתן לייחס להיעדר המענה מצד הנתבעת למכתבים, כאל הסכמה לסכום הנתבע. לא כל שכן להרשאה למילוי סכום בגין זיכיון כאשר לשיטת התובעת עצמה השיקים נועדו להבטחת תשלום עבור סחורה.
לא זו אף זו שבעדותו נשאל מר הודיס לגבי אותו זיכיון, והוא הפנה לחשבוניות שלדידו הוא מופיע בהם אך לא יכול היה להצביע על הסכם זיכיון (בפרוטוקול עמ' 83 ש' 31-3) והסכם כזה לא הוגש.
25. במסגרת ההליך לא הוצג הסכם המלמד על היקף הרשות שניתנה לתובעת למלא את השיקים שאחזה אלא הדבר הוצג כנוהג העבודה בין הצדדים. ייאמר כי הדעת נותנת שהרשאה מסוג זה אינה מקנה לאוחז בשיקים את החירות למלא כל סכום שירצה, לא כל שכן סכום של 1.6 מיליון ש"ח ובוודאי שלא בעסקים המתנהלים בצורה מסודרת ותקינה. לפיכך ועל מנת שאשתכנע כי מילוי השיקים היה בגדר ההרשאה שניתנה לתובעת, מצופה היה כי יוצגו ראיות להיקף העסקאות בין הצדדים מעבר לחשבוניות השנויות במחלוקת וזאת על מנת ליתן אינדיקציה להתכנות הסכום שמולא בשיקים. ראיות כאלה לא הוצגו ולפיכך הציפייה כי היעדר המענה למכתבי ההתראה ייתפס כהסכמה של הנתבעת לסכום הכתוב בהם, אינה מתקבלת על הדעת.
26. זאת ועוד, אציין כי בעדותה טענה הנתבעת שבחודשים הראשונים התובעת הייתה שואלת כמה מוצרים נמכרו ומה הסכום שאפשר להפקיד מהשיקים, אולם ברגע שהתובעת נכנסה לקשיים החלו "לעשות מה שבא להם" בהפקדת שיקים שלה בתואנות כי מדובר בטעות של הפקידה בבנק (בפרוטוקול עמ' 25 ש' 22-18). עדותה לא נסתרה. חיזוק לגרסתה זו נמצא בעדותו של מר מייזלר שאישר כי בנק לאומי תבע את התובעת וגם את לקוחותיה בגין שיקים שהתובעת הפקידה וקיבלה עבורם אשראי, והתובעת אמרה לבנק שלא צריך לנהל שתי חזיתות (בפרוטוקול עמ' 38 ש' 29-25). משמע התובעת פעלה להסיר התביעות מעל לקוחותיה ולקחה אחריות על השיקים הללו באופן המחזק את גרסת הנתבעת שהתובעת עשתה בשיקים כבשלה, ומעורר תהיה לגבי תקינות התנהלותה של התובעת.
27. לאור האמור עד כה, לא שוכנעתי כי הנתבעת - בחוסר מענה למכתבי ההתראה - נתנה למעשה או מכללא את הסכמתה למילוי סכומי השיקים או למצער השיק בסך 1.6 מיליון ש"ח ולא הודתה בחוב בסכומים אלה.
התמורה בגין השיקים
28. טענת התובעת כנגד הנתבעת היא כי האחרונה לא הוכיחה כישלון תמורה.
גם אם אתייחס לסכום בשיק על סך 1.6 מיליון ש"ח, כאילו הוא מתייחס לסחורה בלבד ולא למרכיבים אחרים כגון: זיכיון או השקעה - הרי שקיימת מחלוקת בין הצדדים בנוגע להזמנת הסחורה ואספקתה. כאשר מחד גיסא טענה הנתבעת שלא הזמינה ולא קיבלה סחורה בשווי מיליוני ש"ח מהתובעת ואינה חייבת דבר, ומאידך גיסא טענה התובעת כי הסחורה הוזמנה והיא מאוחסנת עבור הנתבעת במחסניה. דהיינו – גם לשיטתה של התובעת היא לא סיפקה את הסחורה או את חלקה, אלא היא מחזיקה בסחורה ומבקשת להיפרע בגינה על פי השיקים שהיא מילאה את סכומם.
29. מבחינת הראיות שצורפו עולה כי מן ההתכתבויות במסרונים שצורפו (נספחים 4ב' ו-4ג' לתצהיר העדות הראשית של מר מייזלר) קיימת התחשבנות כלשהי בין הצדדים שהנתבעת התחייבה לשלם, הסותרת את גרסת הנתבעת שאינה חייבת דבר. הנתבעת לא הביאה ראיה כלשהי ממנה ניתן היה ללמוד מהי לשיטתה יתרת החוב שלה כלפי התובעת. אמנם בנסיבות המתוארות, היכולת של הנתבעת להוכיח עובדה שלילית - שלא הזמינה ולא קיבלה את הסחורה הנדונה - מוגבלת. אולם יכולה הייתה לפחות להביא ראיות להוכחת היקף העסקאות שכן נעשו בתקופה הרלבנטית בין הצדדים כדי ללמד על התכנות סכום השיקים או ראיות מתוך הנהלת החשבונות שלה בנוגע ליתרת החוב שלה כלפי התובעת, לשיטתה. אולם הנתבעת לא עשתה כן.
30. בסיכומיה הפנתה התובעת להחלטה שניתנה במסגרת ת"ט 42785-12-17 שם נדחתה התנגדות הנתבעת לאחר שהתגלתה כהגנת בדים, תוך ציטוט ההחלטה. החלטת בית המשפט במסגרת התנגדות אין היא יכולה להוות ראיה בהליך זה בייחוד כאשר מדובר בהליך שהתובעת כלל לא הייתה צד לו.
31. חרף אי הבאת ראיות מספקות מצד הנתבעת הרי שלאור הספק כי מילוי השיקים נעשה בגדר ההרשאה בין הצדדים, הבהרתי כי איני סבורה שהתובעת רשאית ליהנות מחזקת התמורה. לפיכך ומשעלה מגרסת התובעת שמדובר בסחורה שלא סופקה בפועל לנתבעת אלא מוחזקת על ידי התובעת במחסניה (ראו סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית של מר מייזלר) - הרי שגם לו עמדה לזכותה חזקת התמורה, המדובר במידע המצוי בידי התובעת. בנסיבות אלה התובעת הייתה יכולה בנקל להביא ראיות כדי לסתור את גרסת הנתבעת כגון: צילום הסחורה במחסנים, הזמנת הסחורה על ידי הנתבעת או הזמנת הסחורה על ידה מהיצרן, אולם היא לא עשתה כן מעבר להגשת החשבוניות שאין בהן די כפי שיובהר בהמשך.
בנוסף וככל שהתובעת ביקשה להתייחס לשיקים כחלק ממארג האשראי שנתנה לנתבעת, יכולה הייתה להביא ראיות להוכיח את היקפי האשראי שנתנה לנתבעת. בהקשר זה מר הודיס הרחיב בעדותו ופירט כי ד"ר דן רכשה את הסחורה בהתאם לחשבוניות בידיעה שהיא מקבלת מהם אשראי ספקים ובעבור אשראי ספקים זה הסחורה מאוחסנת עבורה אצלם בביטחונות. עוד טען כי היא אישרה לבנק שלה לתת לבנק שלהם פרטים לצורך אותו אשראי ספקים וכי היא מסרה להם שיקים עם סכומים (בפרוטוקול עמ' 78). מעבר לעדות זו לא הובאה ראיה להוכחת היקף האשראי שניתן לנתבעת והיא כשלעצמה אין בה די כדי לשכנע כי ניתן אשראי בהיקף של 1.6 מיליון ש"ח.
32. כאמור, לא יכול להיות ספק כי המידע לגבי היקף לסחורה המצוי במחסנים נמצא בשליטתה של התובעת, והתרשמתי כי זו לא טרחה ואף התחמקה מהבאת ראיות המעידות על כמות הסחורה המצויה במחסנים ושוויה.
מר מייזלר העיד כי השיק על סך 1.6 מיליון ש"ח נובע מהחשבוניות של רכישת הסחורה על ידי הנתבעת (בפרוטוקול עמ' 47 ש' 22-21). כן העיד כי מדובר בסכום מצטבר בגין הסחורה שהוזמנה עבור הנתבעת לתקופה של שנתיים מהמפעל של היצרן, המאוחסנת במחסני התובעת עבור הנתבעת, אשר הייתה מדי פעם דורשת סחורה והתובעת הייתה מספקת לה לפי דרישה (בפרוטוקול עמ' 31 ש' 31-24 ועמ' 32 ש' 1-7).
עוד העיד כי חובות הנתבעת נוצרו מאחר שאפשרו לנתבעת לדחות את התשלומים כשלא יכלה לעמוד בהם ולכן החוב המשיך לגדול (בפרוטוקול עמ' 69 ש' 28-24). בנוסף העיד כי תחילה מכרו לנתבעת סחורה בשווי של כ-2,040,000 ₪, והנתבעת קיבלה בפועל לידיה סחורה בשווי של כ-204,000 ₪ לקליניקה וגם שילמה בעבורה, כך שיתרת הסחורה היא המאוחסנת במחסני התובעת (בפרוטוקול עמ' 66 ש' 21-3 ועמ' 68 ש' 17-9).
אולם, חרף הטענות והעדויות בדבר סחורה המצויה במחסני התובעת עבור הנתבעת בשווי השיקים הנתבעים, התובעת לא הביאה כל ראיה להוכיח כי אכן מצויה במחסנים סחורה ששוויה עומד על יותר מ- 1.6 מיליון ש"ח.
33. התובעת גם לא הביאה ראיה המעידה כי הזמינה עבור הנתבעת מהיצרן את כמות הסחורה בשווי שנטען.
בהקשר זה העיד מר מייזלר כי התובעת רכשה את המוצרים מהיצרן וכראיה הוצגה דוגמה לחשבונית בה מופיעה רכישת סחורה בכמות של כ-3,000 מוצרים, והסביר כי מחקו ממנה את המחיר מטעמי סודיות מסחרית היות ולא מוכנים להראות את מחיר העלות מהיצרן. אם כי אמר כי החשבונית הספציפית שצורפה היא בסך 700,000 ₪ (בפרוטוקול עמ' 42 ש' 28-26). גם אם אצא מנקודת הנחה כי אכן זהו שווי הסחורה שהוזמנה, אין בכך כדי ללמד על שוויה כלפי הנתבעת בהיעדר כל ראיה להתחשבנות בין הצדדים.
34. גם בדו"ח כרטסת הנהלת חשבונות של היצרן שצירפה התובעת (נספח 8א לתצהיר העדות הראשית של מר מייזלר), אין מידע ממנו ניתן ללמוד על הכמות או שווי הסחורה שהזמינה התובעת מהיצרן עבור הנתבעת. מר מייזלר העיד כי המחירים והסכום הכולל בגין העסקה נמחק גם כאן מטעמי סודיות מסחרית (בפרוטוקול עמ' 43 ש' 31-19 ועמ' 44 ש' 29).
לתצהיר מר מייזלר צורף גם מסמך המרכז בטבלה את החשבוניות בגין סחורה שהוזמנה עבור הנתבעת כנטען, אל מול מועדי הזמנות של הסחורה שבוצעו מהיצרן (נספח 8 לתצהיר מייזלר). אולם גם במסמך זה אין ללמד האם כל הסחורה מושא החשבוניות הוזמנו מהיצרן או שמא חלקה ומה שוויה, שהרי כל שצוין במסמך זה בכל הנוגע ליצרן הוא מועד הזמנה מהיצרן ותו לא. יצוין כי מדובר בטבלה המרכזת מידע אשר נראה כי הוא מידע חלקי ומכל מקום לא הובהר בתצהיר מי ערך את הטבלה ועורך הטבלה אף לא הובא לעדות. כך שלמעשה התובעת לא הציגה בפניי כל ראיה משכנעת ממנה ניתן ללמוד מה כמות הסחורה שנרכשה מהיצרן עבור הנתבעת ומה שוויה.
35. מעבר לעדויות מר מייזלר ומר הודיס, התובעת לא הביאה עדים נוספים מטעמה לרבות את מר אבו ראזק שהוא היצרן של הסחורה הנטענת עמו התקשרה.
הנתבעת היא שעמדה על זימונו של מר אבו ראזק והוא התייצב למתן עדות.
אומנם מר אבו ראזק העיד לטובת התובעת, כי בינו לבין התובעת בוצעה עסקה גדולה במסגרתה נמכרה מלוא הסחורה מושא העסקה דנן. אולם הוא לא ציין מה כמות הסחורה שנמכרה וטען שמדובר בסוד עסקי וכי אינו מעונין לחשוף המידע, תוך שציין כי מדובר בסחורה בשווי של למעלה ממיליון ש"ח. עוד ציין כי לפני הסכסוך בין הצדדים התובעת "משכה" סחורה מעבר למיליון ש"ח בגין העסקה הגדולה ביניהם (בפרוטוקול עמ' 109 ש' 19-10 ועמ' 113 ש' 13-5).
עדותו של מר אבו ראזק הייתה כללית ולא נתמכה באסמכתאות שסביר להניח כי היו בידיה של התובעת, ולכל הפחות היה בידה להשיגם, כדי לבסס הטענה כי כל הסחורה הנטענת אכן נרכשה מהיצרן עבור הנתבעת. ולכך יש להוסיף כי מר אבו ראזק העיד גם שאינו יודע היכן הסחורה אוחסנה לאחר שיצאה מהמפעל שלו (בפרוטוקול עמ' 115 ש' 9), כך שאין בעדותו כדי לסייע לביסוס גרסת התובעת שכל הסחורה שהוזמנה עבור הנתבעת מצויה במחסניה אם בכלל. משקל עדותו של מר ראזק נבחן גם לאור הימנעות התובעת מהבאתו לעדות והקושי שהיה כרוך בהבאתו לעדות על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי היה די בעדותו כדי לשכנע כי אכן יוצרה כמות הסחורה הנטענת עבור הנתבעת.
36. בנוסף, התובעת לא הציגה מסמכים או ראיות כלשהם המעידים על כמות הסחורה שנטען שסופקה לנתבעת בפועל.
מר מייזלר הסביר בעדותו כי העסקה עם הנתבעת בוצעה בהתאם למנגנון לפיו פעלה בדבר רכישת ומכירת המוצרים ללקוחותיה בכלל ולנתבעת בפרט, ולפיו: התובעת רוכשת מהיצרן לצורך העניין מוצרים בסך 2 מיליון ש"ח, על בסיס הזמנה של הנתבעת שנעשתה בהסכמה בעל פה עם התובעת במהלך פגישות ביניהן (אין טופס או תכתובת אחרת בעניין) בהתאם למה שהייתה הנתבעת אמורה למכור בתקופה של כשנה-שנתיים. והתובעת נתנה מראש לנתבעת לשלם הסכום של שווי ההזמנה בפריסה לתשלומים כי מטרתה הייתה להרחיב פרויקטים בנוסף לקליניקה בראשון להגיע לחו"ל-גאורגיה בלקן מדינות ערב וכו' וגם כדי לקבל את ההנחות מהמפעל של היצרן בהזמנה במחיר מזומן מהמפעל (בפרוטוקול עמ' 40 ש' 30-16).
יחד עם זאת - חרף הטענה שהנתבעת משכה מעת לעת כאמור סחורה מהמחסנים לפי הצורך - לא הוצגה כל ראיה על כמות הסחורה שנמשכה מעת לעת על ידי הנתבעת מהמחסן, ומצופה היה כי התובעת תציג גם מידע זה כדי לבסס ולהוכיח גרסתה בדבר יתרת הסחורה שבמחסנים ושוויה הנטען. אולם התובעת לא עשתה כן על אף שסביר להניח כי מידע זה מצוי ברשותה ולמצער היה צריך להיות ברשותה כמצופה מחברות המתנהלות באופן תקין.
37. התובעת אף לא הביאה כל ראיה להזמנת הסחורה על ידי הנתבעת.
התובעת הסתמכה על החשבוניות המלמדות לדידה על היקף ההזמנה והציגה מנגנון עסקי לפיו הזמינה סחורה בהיקף של כ- 2 מיליון ₪ ואף בהרבה יותר, בהסתמך על שיחות בעל פה. המנגנון העסקי שהוצג על ידי מר מייזלר אינו מתיישב עם התנהלות המצופה מעסק בהיקפים הנטענים.
מר מייזלר העיד כי על סמך הסכמות בעל פה עם הנתבעת ושיחות עמה קנו בפועל סחורה בשוויה של 2 מיליון ₪ (בפרוטוקול עמ' 40 ש' 30-8). גם מר הודיס התבקש להסביר בעדותו האם יש הזמנה בכתב והוא הפנה אל חשבוניות המס וטען שהן הסכם לכל דבר והן גם תעודת המשלוח. בהמשך התבקש להבהיר כיצד ידעה התובעת להזמין את הסחורה הספציפית שפרטיה בחשבוניות והשיב כי הכול נעשה תוך שיחות במפגשים, ושהיו עמה גם בגיאורגיה וכן כי הכירה את הסחורה שלהם והשתמשה מתוך הסחורות בערך של 200,000 ₪ (בפרוטוקול עמ' 79 ש' 31-26 ועמ' 80 ש' 11-1).
התובעת לא הציגה כל הסכם או הזמנה לסחורה בהיקף כזה ולא מתקבל על הדעת כי חברה המתנהלת באופן תקין, תקדים ותוציא חשבוניות מס בגין עסקאות בהיקפים כאלה על סמך התחייבות בעל פה, ותישא במימון העסקאות בדרך של רכישת הסחורה בפועל לצורך קבלת הנחות מבלי שיהיה לה כל תיעוד לכך ולו בדרך של תרשומת עובר להפקת החשבוניות.
לתצהירו של מר מייזלר צורפו דו"חות לקוח של ד"ר דן (נספחים 4א' ו-4ב') בנוגע לרכישת סחורה ולסחורה שנמשכה ויתרת החוב בגינה, ומפורטים בהם תאריכים וסכומי שיקים שנפרעו וכן שיקים עתידיים. בנספח 4ב צורפו התכתבויות של מי מטעם התובעת בגין חובות הנתבעת עבור סחורה שנמשכה, אולם לא ננקבו סכומים. בנספח 4ג' צורפו התכתבויות בהן ד"ר דן מבקשת להמשיך בשיתוף פעולה עם התובעת ומציינת שהיא תסדיר הכול ותתחיל לשלם לאט לאט.
על פניו המדובר במסמכים שנערכו על ידי התובעת, אך לא הובהר על ידי מי נערכו ועורכם לא הובאה לעדות. יותר מכך מן ההתכתבויות עצמן לא ברור האם מדובר בסחורה שנמשכה כבר על ידי הנתבעת.
38. לאור כל האמור, לא שוכנעתי בטענת התובעת כי רכשה עבור הנתבעת סחורה בשווי 2 מיליון ש"ח אותה היא מאחסנת עד עצם היום הזה במחסניה. הדבר לא הוכח, ומעבר לכך התובעת עצמה אישרה שבסופו של יום הסחורה או חלקה לא סופקה לנתבעת מבלי שהובהר איזה חלק מהסחורה כן סופק ומה ערכו למעט הסך של 204,000 ₪ שנטען ששולם. על כן, גם לו הייתי מקבלת גרסת התובעת כי אכן על סמך שיחה בעל פה רכשה סחורה עבור הנתבעת בשווי של 2 מיליון ש"ח היא אינה זכאית להיוותר עם כל הסחורה או חלקה בידיה, למלא סכום בשיק שניתן לה כבטוחה, ולתבוע את מלוא התמורה מהנתבעת מבלי שפועל נתנה התמורה בגינה. לפיכך, ככל שאלה פני הדברים, לכל היותר עומדת לתובעת טענה חוזית בדבר הפרת הסכם על ידי הנתבעת אשר היה עליה להוכיח, אולם לא ניתן לראותה כמי שנתנה תמורה בגין השיקים ולחייב את הנתבעת בתשלומם.
39. זאת ועוד, אף אם הייתי משתכנעת כי במחסנים מצויה הסחורה בשווי התביעה שלפניי, הרי שהתובעת גם לא השכילה לדאוג להקטנת נזקיה. ככל שאכן התובעת נוהגת להחזיק את הסחורה עבור לקוחותיה, וראתה שהנתבעת אינה עומדת בהתחייבויותיה, הייתה יכולה למכור את הסחורה אשר מטבע הדברים יש לה תאריך תפוגה ובכך להקטין את נזקיה. אך התובעת לא עשתה כן.
מר מייזלר טען בעדותו כי עדיין יש סחורה במחסנים שהיא בערך גבוה יותר מסכום העסקה עם הנתבעת, וכי לגבי הסחורה של הנתבעת - קיבלו הוראה שלא ניתן למכור אותה משום שלא ניתן לבצע מכירה כפולה ובעצם לא יכלו למסור סחורה שהיא כבר מכורה. לעומת זאת העיד כי עם לקוחות אחרים הגיעה התובעת להסדרים לגבי הסחורה שלהם שדומה כי נמכרה (בפרוטוקול עמ' 50 ש' 30-28 ועמ' 51 ש' 13-1).
הנה כי כן, התובעת בחרה, לשיטתה שלא למכור את הסחורה שהוזמנה לטענתה עבור הנתבעת לעומת סחורה של לקוחות אחרים שכן נמכרה, ולא הוברר מדוע דווקא את הסחורה של הנתבעת לא ניתן היה למכור ושל לקוחות אחרים כן. הטענה כי זו סחורה מכורה נטענה באופן סתמי ואינה מתיישבת עם התנהלותה של התובעת שביטלה את החשבוניות בגינה כפי שהתברר בהמשך.
בנסיבות אלה ובהעדר ראיה כלשהי המעידה על כמות המוצרים המצויים במחסן אם בכלל ועל שווים ומשברי כי הסחורה לא סופקה לנתבעת והתובעת ממשיכה לאחוז בה ולא עשתה דבר כדי להקטין נזקיה – הרי שסכום התביעה לא הובהר די הצורך.
40. הראיה המרכזית מבחינתה של התובעת להוכחת קיומה של העסקה וכפועל יוצא קיומו של החוב הנתבע, הן החשבוניות.
לדידה של התובעת – העובדה שהנתבעת הגישה את החשבוניות בגין אותה עסקה לרשויות המס והזדכתה בגינם, מלמדת על הכרתה של הנתבעת בקיומה של העסקה ומכאן חבותה.
בהתייחס לטענות אלה הנתבעת טענה כי התובעת הנפיקה חשבוניות פיקטיביות בגין סחורה שלא נמסרה לה, יצרה תמונה עמומה, ולבסוף אף ביטלה את החשבוניות בסך של כ- 2,050,947.43 ₪ בחודש יולי 2017. כמו כן טענה הנתבעת כי התובעת הצהירה במסגרת חקירה במשרדי מע"מ שמעולם לא הייתה עסקה ושלא מכרה סחורה לנתבעת.עוד טענה כי ביטול העסקה והחשבוניות על ידי התובעת מצא ביטוי לטענתה בהודעת התובעת על ביטול העסקה מיום 30.1.17 - בו צורף הסכם לביטול עסקה עם פירוט החשבוניות המקוריות, שמעולם לא נשלחו לנתבעת והתגלו רק בדיעבד עם ביטולם לפקס של הנתבעת (נספח ג להתנגדות מתוקנת). כמו כן טענה כי בתחילת חודש מרץ 2017 פנתה לרשויות המס כדי לבטל החשבוניות ולשלם מס בהתאם להכנסותיה האמתיות ואכן הוגשה הבקשה לתיקון דו"חות לשנים 2015-2016.
41. הנתבעת לא חלקה על כך על כך שניכתה מס תשומות בגין החשבוניות שהנפיקה התובעת בגין עסקה זו, אלא אף הצהירה כי אכן קיזזה מס תשומות ואישרה בעדותה בדיון בהתנגדות לפחות בקשר לשיק בסך 1.6 מיליון כי אכן הזדכתה בזמן אמת על המע"מ תשומות בגין העסקה (בפרוטוקול מיום 28.3.18, עמ' 2 ש' 22-27). אולם לאחר מכן השיבה הנתבעת את המע"מ לרשויות בטענה שהעסקה בוטלה.
שנשאלה הנתבעת בעדותה האם סירבה בזמן אמת לבטל את העסקה על השיקים הללו ושיקים נוספים מהטעם שלא יכלה להחזיר את המע"מ שכבר התקזזה עליו, אישרה כי אכן באחת הפגישות שהתקיימה (כשלושה ארבעה חודשים לפני ביטול עסקה זו) אמרה שאינה יכולה להמשיך שיבטלו העסקאות והיא תשלם את המע"מ. לאחר מכן אמרה כי ביקשה גם טלפונית לבטל את השיקים והעסקאות וכי לא רצתה כל כך הרבה סחורה ושרצתה להפסיק הקשר עימם. עוד העידה כי גם לא קיבלה כל כך הרבה סחורה, אולי בכמה אלפים (בפרוטוקול עמ' 3 ש' 24-12).
42. התובעת הודתה כי יש להפחית מהסך של 1.6 מיליון ₪ את סכום המע"מ שקיבלה חזרה מרשויות מע"מ כנטען בסך של 279,981 ₪ (הסכום כפי שציינה בסיכומיה).
כשנשאל מר מייזלר מדוע התובעת לא ביטלה את החשבוניות לאור הנסיבות שנוצרו, השיב כי היה ניסיון כזה בזמן אמת לפני שנגרמו נזקים חמורים והנתבעת התבקשה לצורך הביטול רק לחתום על טופס, אולם היא לא חתמה (בפרוטוקול עמ' 33 ש' 24-15).
עוד העיד מר מייזלר כי כשראו שאין בכוונת הנתבעת לשלם החוב, ביטלו את החשבוניות באופן זמני מול רשויות מע"מ כדי למזער נזקיה של התובעת בהתאם לעצה מקצועית שקיבלו מעורך הדין ורואה החשבון לפיהם כל עוד הנתבעת אינה מאשרת את הביטול לא ניתן לפנות למע"מ לביטול העסקה. ועל כן ביטלו כאמור את החשבוניות באופן זמני בהסכם מול רשויות מע"מ, באופן בו קיבל התובעת בחזרה את המע"מ ששילמה בגין החשבוניות שבוטלו. כך העיד כי סכום החשבוניות שבוטלו עמד על כ-1.7-1.8 מיליון לערך וממנו יש להפחית מהתביעה סך של כ-270 אלף ₪ סכום המע"מ (בפרוטוקול עמ' 35, עמ' 47 ש' 21-9, עמ' 54 ש' 31-21 ועמ' 55 ש' 5-1).
גם מר הודיס העיד כי פעלו כך בהתאם להוראות הצוות המשפטי ורואה החשבון (בפרוטוקול עמ' 72 ש' 32-20; ש' 10), וטען כי התובעת ביטלה את החשבוניות ביטול זמני, בהתאם להנחיות שקיבלה מהצוות המשפטי ומרואה החשבון שלה באותה התקופה על מנת לקבל את כספי המע"מ ששילמו וזאת לצורך מזעור הנזקים ושמירה על החברה (בפרוטוקול עמ' 72 ש' 31-27 ועמ' 73 ש' 3-1). מר הודיס לא נתן הסבר מניח את הדעת לגבי מהות הביטול הזמני אך טען כי אין המדובר בביטול של העסקאות (בפרוטוקול עמ' 73 ש' 12-4).
חרף גרסה זו, לא הוצגה לפניי חוות דעת מקצועית של עורך הדין ורואה החשבון מטעם התובעת, המלמדת על התכנות ביטול זמני של חשבוניות וכיצד ביטול החשבוניות אינו מלמד על ביטול עסקה. כך שאין תימוכין לגרסה לפיה החשבוניות בוטלו באופן זמני והעסקה לא בוטלה. זאת ועוד שעלה מעדות מר מייזלר שביטול העסקה היה תלוי בחתימה על טופס על ידי הנתבעת משמע התובעת ראתה בעסקה כמבוטלת.
בנסיבות אלה, התובעת אשר ביקשה לראות בנתבעת כמי שהודתה בעסקאות נוכח ההזדכות עליהן, אינה יכולה להישמע בטענה שהעסקאות עומדות בתוקפן מרגע שביטלה את החשבוניות והשיבה לעצמה הכספים ששילמה. התובעת לא הבהירה מהו אותו "ביטול זמני", לא הפנתה להוראת חוק ולא הציגה ראיה המאפשרת ביטול זמני של החשבוניות במובחן מביטול שאינו זמני. בנסיבות אלה ביטול החשבוניות על ידי התובעת מלמד כי גם מצידה העסקה בוטלה באופן המתיישב גם עם עדותה של ד"ר דן.
43. בטרם אסיים אוסיף כי הנתבעת הוסיפה טיעונים בתצהיר העדות הראשית מטעמה לגבי סכומים ששילמה אשר היה עליה להעלותם במסגרת ההתנגדות ולא הובהר מדוע הדבר לא נעשה בדרך זו. לפיכך מקובלת עליי עמדת התובעת כי מדובר בהרחבת חזית וטענות אלה לא תיבחנה.
עוד יצויין כי הנתבעת העלתה טענה שיהוי אותה זנחה בסיכומיה ולכן לא נדונה ונראה כי התייתרה לאור מסקנות פסק הדין.
סיכום והכרעה
44. התביעה שלפני עילתה שטרית. בנסיבות אלה אמורה הייתה הנתבעת להרים את נטל השכנוע כי אינה חבה בתשלום השיקים בגינם נתבע. הנתבעת הכחישה החבות וטענה טענות מטענות שונות החל מגניבת השיקים וזיופם ועד השלמת השיקים ללא הסכמתה וכישלון תמורה. בפועל הנתבעת לא הביאה ראיות מספקות להוכחת גרסתה. הנתבעת גם לא הביאה ראיות להוכחת טענותיה בדבר ההתנהלות של התובעת באופן דומה כלפי לקוחות אחרים חרף טענתה כי תביא עדים.
אבהיר כי היעדר הראיות מצידה של הנתבעת מעבר להכחשה הגורפת של הזמנת הסחורה, אל מול התיאור המפורט של התובעת בדבר הרצון לשתף פעולה במיזם גם בארצות אחרות - יש בה כדי לעורר תהיות ולא ניתן לשלול כי נרקמה בין התובעת לנתבעת עסקה, שהרי הצדדים אינם מכחישים כי היו ביניהם יחסים עסקיים וכי קיימת התחשבנות ביניהם.
יחד עם זאת, הבהרתי עמדתי כי במקרה זה היה על התובעת להביא ראיות להוכחת תביעתה ולאחר שבחנתי הראיות מצאתי כי סכום התביעה לא בוסס ולא הוכח.
בנסיבות אלה – חרף העובדה שבסיס התביעה הם שיקים ועילתה שטרית, ועל אף שהנתבעת לא הביאה ראיות מספקות להוכחת גרסתה, משלא שוכנעתי כי מילוי שיקים נעשה בגדר ההרשאה בין הצדדים וסכום התביעה לא הוכח - התובעת לא הוכיחה חבות הנתבעת כלפיה בגין השיקים הנדונים. על כן, בסיכומם של דברים, הגעתי לכלל הכרעה כי יש לדחות את התביעה.
45. לאור כל האמור לעיל, התביעות נדחות.
תיקי הוצאה לפועל מס' 512091-03-17 ומס' 516080-03-15 ייסגרו
מאחר שסברתי כי קיימת התחשבנות בין הצדדים ולאור הנימוקים בגינם נדחו התביעות אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות ההליך בסך 25,000 ₪.
ככל שהופקד עירבון על ידי הנתבעת יוחזר לידיה על פירותיו באמצעות באת כוחה.
57. הנה כי כן, בית המשפט בתביעה השטרית קבע כי לצרכי קבלת התביעה, היה על התובעת להוכיח את החוב שבבסיס ההמחאות וקבע כי החוב לא הוכח.
58. בית המשפט גם קבע כי לפי גרסת התובעת עצמה, כי ההמחאה בסך 1,647,879 ₪ הושלמה על סכום זה על ידי התובעת הן בגין חוב הסחורה והן עבור חוב בגין הזיכיון וכלשון בית המשפט (ההדגשה בקו תחתון שלי): "בהתאם לנסיבות שהתבררו כפי שיפורט להלן, המחלוקת בין הצדדים רחבה יותר מהמחלוקת השטרית. כאמור, הצדדים העלו טענות גם לגבי הפרת הסכם הנוגע לשיתוף פעולה בקליניקה בראשון לציון שבפועל אל התבררה ולהיעדר תשלום עבור הסכם זיכיון שנטען כי הוא מהווה חלק מסכום השיק בסך 1.6 מיליון ש"ח. וכאמור הועלתה אף טענה לגבי רשותה של התובעת למלא את סכומי השיקים בגין חיובים אלה".
59. משכך, ומשדחה בית המשפט את התביעה בגין ההמחאה המדוברת, ברור כי פסק הדין קבע כי לא הוכח החוב, לא רק ביחס לסחורה, אלא גם בגין הזיכיון. משכך, ברור כי פסק הדין בתביעה השטרית מהווה מעשה בית דין ביחס לראש הנזק בתביעה כאן, שעניינו פיצויי קיום חוזיים (שהסחורה ודמי הזיכיון נכללים בהם).
60. טענות התובעת בסיכומיה, כאילו מפסק הדין בערעור ומהדיון בערעור ברור כי אין מעשה בית דין, דינן להידחות.
61. עיון בפר' הערעור ובפסק הדין בערעור מעיד כי הזכות של התובעת לטעון לעסקת היסוד, שערכאת הערעור הזכירה בדבריה, היא לגבי עניינים אחרים, שלא הוכרעו במסגרת התביעה השטרית, קרי לא בגין חוב הסחורה והזיכיון הנטען וראה הדברים הבאים שבית המשפט ציין במהלך הדיון (ההדגשות בקו תחתון שלי):
"עכשיו, כל מה שאמרת קודם להוכיח שכן הייתה תמורה או לא הייתה תמורה, כל זה לפני הביטול. עכשיו, ברגע שיש ביטול, מה המשמעות של ביטול? המשמעות של ביטול זה השבה. מאותו רגע אין למערערת זכות לקבל את ההמחאות בגין הסחורה, אלא יש לה זכות לקבל את הסחורה. בין שהסחורה נמצאת אצלה ובין שהסחורה נמצאת אצל המשיבה. זאת אומרת, בין שהיא הודתה ובין שלא הודתה, ובין שנשלחו המכתבים האלה, ובמכתבים האלה היא לא התייחסה ולא אמרה: אני מאשרת, מקבלת וכולי וכולי, כל מה שאדוני סיפר – כל זה לכאורה לא רלוונטי אחרי שאתם החלטתם לבטל, לפעול על דרך של ביטול עסקה. אם בחרתם בחלופת הביטול, אינכם יכולים לקבל את ההמחאות. אתם יכולים לפעול, לתבוע את הנזקים בעסקת היסוד".
..................................................................................................................
"אז אי-אפשר לבוא ולומר ש"אני לא ביטלתי". העסקה מבחינתכם בוטלה. ברגע שהעסקה בוטלה, תתכבדו, תגישו תביעה על כל הנזק שנגרם לכם, ואל תמלאו מה שבא לכם בצ'ק".
..................................................................................................................
"ביהמ"ש (כבוד השופטת רביד):
אבל שוב,: הביטוי "שיתוף פעולה" הוא לא ברור לי, ואיך הוא מקנה לכם (זכות) למלא את הצ'קים כשהסחורה בידיכם; אתם מבטלים את העסקה. הרי אתם שילמתם לאבו ראזק, אני מניחה, על הסחורה. תישארו עם הסחורה. איך אתם יכולים למלא צ'ק? אתם יכולים לתבוע אולי נזקים על עסקת היסוד".
..................................................................................................................
ביהמ"ש:
קראנו את כל החומר. אתם רואים ששלטנו גם בסעיפים. והמסקנה שהגענו אליה, גם אחרי ששמענו את הטענות, זה שבסופו של דבר, אם המשיבה מסרה למערערת המחאות ללא כיסוי, ואלה חזרו, בגין עסקה שבבסיס אותן המחאות, ובסופו של יום העסקאות האלה בוטלו, ואנחנו רואים על-פי התצהירים שראינו שהביטול לא היה רק כלפי המע"ם, סוג של ביטול חלקי או ביטול זמני או השהיה וכיוצא בזה, אלא היה ברור למערערת שהיא הולכת על הביטול – איננו חושבים שהיא יכולה לפעול לגביית ההמחאות. ולהכניס בפנים את כל הנזקים שנגרמו לה. גם נזק ישיר וגם טיפול בגוגל, וכל הנזקים שנגרמו לה. עסקת יסוד – זה בסדר. אנחנו יודעים שהגשתם תביעה. וככל שיש חלקים נוספים שאתם רוצים לתבוע, אתם יכולים לתקן אותה. תנהלו את ההליך בתביעה האזרחית. אנחנו לא נתערב בפסק-הדין.
ב"כ המערערת:
אחרי ששמענו את כבודם, אנחנו חוזרים בנו מהערעור, נמשוך אותו – תוך שמירת הזכות לטעון לעסקת היסוד בערכאה דלמטה. כמובן ללא צו להוצאות.
ביהמ"ש:
אנחנו מציעים למשיבה להסכים לחזרה מן הערעור ללא צו להוצאות, או להשאיר את זה לשיקול דעת בית המשפט.
ב"כ המשיבה:
אני אטען בקצרה, אם אפשר.
המשיבה עברה טלטלה רצינית. מ-2015 – גם הצ'קים, גם שחזרו לה; היא הייתה מוגבלת בעקבות הפקדות הצ'קים החוזרות. שולמו הוצאות רבות גם בהליך בבית משפט קמא, וגם, בעצם, ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבה בהליך... בהתאם לפסק-הדין בבית משפט קמא – עדיין לא שולמו עד היום. אז לספוג גם את שכר הטרחה של עורך-דין, עם המון... בעקבות בעצם ההפרה, ואי-לקיחת האחריות למה שגרם להתנהלות הרשלנית – ניזוקה המשיבה.
פ ס ק - ד י ן
בתום הדיון, ולנוכח הקשיים שהוצפו, הומלץ למערערת לחזור בה מן הערעור. המערערת הסכימה לעשות כן, תוך שהיא מבהירה כי היא שומרת על זכותה לטעון לעסקת היסוד במסגרת התובענה שהגישה לבית משפט קמא. הערעור נדחה אפוא.
אשר להוצאות – האמת חייבת להיאמר, שגם התנהלותה של המשיבה איננה נקייה מספקות, ומטעם זה איננו פוסקים הוצאות בערעור.
העירבון שהפקידה המערערת, על פירותיו, יושב לה באמצעות באת-כוחה.
62. מכל האמור לעיל ברור כי בית המשפט של ערעור הבהיר לתובעת היטב כי לא רק שדין הערעור להידחות, משלא הוכח החוב הנטען (ערכאת הערעור לא שינתה ממצא זה), אלא שבהינתן כי התובעת עצמה ביטלה את העסקה, הרי ולו בשל כך בלבד, אינה זכאית, לא רק לתשלום עבור הסחורה, אלא גם לא לכל סעד שהוא בגדר פיצויי קיום, כגון דמי הזיכיון וכי לכל היותר זכאית התובעת, לגבי הסחורה, לקבלתה חזרה מהנתבעת, ככל שנמסרה לה ו/או להותרת הסחורה שנותרה בידיה בבעלותה.
63. בית המשפט שב והשתמש שוב ושוב במילה "נזק" או "נזקים" ולא בכדי וזאת כדי להבהיר לתובעת שהיא זכאית לתבוע על בסיס עילת עסקת היסוד את הנזקים, אולם לא את פיצויי הקיום, קרי לא את התמורה עבור הסחורה (ו/או דמי זיכיון שמהווים פיצויי קיום) וכדבריו: "אם בחרתם בחלופת הביטול, אינכם יכולים לקבל את ההמחאות. אתם יכולים לפעול, לתבוע את הנזקים בעסקת היסוד" וכפי שכבר ציטטתי לעיל, ההמחאה על הסכום הגדול של כ-1.6 מיליון ₪, לפי פסק הדין בתביעה השטרית, כללה גם את חוב דמי הזיכיון.
64. גם בהמשך דבריו בית המשפט ציין כאמור: "עסקת יסוד – זה בסדר. אנחנו יודעים שהגשתם תביעה. וככל שיש חלקים נוספים שאתם רוצים לתבוע, אתם יכולים לתקן אותה. תנהלו את ההליך בתביעה האזרחית. אנחנו לא נתערב בפסק-הדין".
65. לא בכדי בית המשפט התייחס ל"חלקים נוספים" וציין כי ניתן בתביעה כאן בגין עסקת היסוד "לתקן" את התביעה לצרכי הוספת אותם החלקים הנוספים.
66. גם מכך ברור כשמש כי בית המשפט אומר לתובעת במפורש, כי אינה יכולה לתבוע את התמורה החוזית עבור הסחורה או חוב זיכיון או כל תשלום אחר שהוא בגדר קיום חוזי, וזאת משביטלה את העסקה, והרי ביטול ככלל גורר השבה, אולם חלף זאת, יכולה לתבוע במסגרת עילת עסקת היסוד נזקים שנגרמו לה, ככל שנגרמו, עקב ביטול העסקה.
67. שעה שיצאה התובעת, הן בהגשת התביעה השטרית והן בתביעת ראש נזק זהה בתביעה כאן, מתוך נקודת מוצא (שגויה למעשה), כי יכולה היא כביכול לתבוע פיצויי קיום, למרות שביטלה את העסקה, אומרת ערכאת הערעור לתובעת במפורש, כי היא תוכל לעתור לתיקון התביעה כאן, לצרכי הוספת סעד שעניינו נזקי ביטול העסקה, ככל שקיימים, כשברור לחלוטין שהכוונה חלף הסעד של פיצויי הקיום שנתבעו בתביעה כאן, לגביהם תם ונשלם הסיפור.
68. מיותר לציין כי על רקע האמור לעיל והדברים הברורים של ערכאת הערעור, העובדה שבא כוח התובעת ציין לפרוטוקול, לאחר דברי בית המשפט הנזכרים לעיל, כי התובעת שומרת על זכותה לטעון לעסקת היסוד, יכולה לשמור לתובעת אך ורק את הזכות לטעון לעסקת היסוד לגבי נזקים שנגרמו לתובעת ולא לגבי תמורה חוזית/ פיצויי קיום.
69. גם העובדה שהתובעים בחרו להגדיר את ראש הנזק של 1,200,000 ₪ כ"ראש נזק חלופי לתביעה השטרית", היא הנותנת שהם עצמם הבינו שאינם יכולים להתדיין פעמיים על אותו סכום.
70. פשיטא, אפוא, כי התובעת לא יכולה להתדיין מחדש כאן בנושא פיצויי הקיום.
71. התובעת אגב לא ביקשה לאחר שניתן פסק הדין בערעור לתקן את התביעה לצרכי הוספת ראש נזק נוסף כלשהו חלף פיצויי הקיום וכך נותרת היא עם ראשי הנזק המקוריים, אשר אמנם כוללים בחובם נזקים שונים אשר לטענת התובעים נגמרו להם בשל התנהלות הנתבעות מולם.
72. לסיכום, הדברים ברורים. חל מעשה בית דין ביחס לחוב הסחורה, חוב דמי הזיכיון וכל פיצוי אחר שהוא בגדר פיצויי קיום. לפיכך, ראש הנזק החלופי שנתבע בסך של 1,200,000 ₪ בגין פיצויי קיום נדחה בזה.
400,000 ₪ עבור ארבעה מקרים של פרסומי של לשון הרע
73. ראש הנזק הבא שנתבע עניינו לשון הרע, שלפי הטענה הוציאו הנתבעות על התובעים במספר הזדמנויות.
74. ההגדרה של לשון הרע לפי החוק הוא "דבר שפרסומו עלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצד; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.
75. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעות הנה טענת האמת בפרסום לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, הקובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
76. לפי הגנה זו, היה על הנתבעות אפוא להוכיח הן את אמיתות הפרסומים וגם כי היה "עניין ציבורי" בפרסומם.
77. "עניין ציבורי" בפרסום, משמעו כי הייתה הצדקה לפרסם את הדברים בפני הקהל שבפניו פורסמו הדברים. לעניין זה אומר כבר עתה ובאופן גורף לגבי כל הפרסומים מושא התביעה שכנגדם מלינים התובעים כי היוו לשון הרע, ושלגביהם טוענות הנתבעות להגנתן את הגנת אמת בפרסום, כי הנתבעות עומדות ברכיב "העניין הציבורי" של ההגנה וזאת שעה שמדובר היה במעשה המעדכן גופים או אנשים שעבדו עם התובעים, אודות התנהלותם הקלוקלת.
78. כך, הייתה הצדקה ליידע את שאר לקוחות התובעת אודות ההתנהלות של התובעים עם הנתבעות, אשר ברור כי הייתה לה השלכה גם לגבי יחסי התובעים עם לקוחות אחרים. כך גם ברור כי הייתה הצדקה ליידע את חברת הסליקה ובפרט שזו ניכתה המחאות של הנתבעות. כך גם ברור כי הייתה הצדקה כי הנתבעת תיידע את היצרן, שמוצריו שווקו על ידי התובעים לנתבעות וכך גם הייתה הצדקה לעדכן את עובדי התובעת בסכסוך שנוצר ואשר השתרע גם על יחסי התובעים עם שאר הלקוחות של התובעת ואף פגע קשה בתובעת עד כדי "ריסוק" שלה מבחינה כלכלית, כפי שהודיס עצמו העיד, כפי שעוד יפורט להלן.
79. משכך, הייתה הצדקה בפרסום וראה בעניין זה ספרו של שנהר "לשון הרע", בעמ' 227, שם הוא אומר בהקשר זה את הדברים הבאים: "ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום. זכות זו קטנה במיוחד, כאשר המעשים בהם מדובר כוללים פגיעה בזולת".
80. כעת אבחן כל מקרה ומקרה ואבדוק האם מדובר בלשון הרע ואם כן האם הוכיחו הנתבעות כי מדובר בפרסומי אמת.
המקרה הראשון- דברים שפרסמה הנתבעת בקב' ווצאפ של לקוחות התובעת
81. המקרה הראשון עניינו הדברים שכתבה הנתבעת על התובעים בקבוצת הווצאפ של לקוחות התובעת, שלפי טענת התובעים הוקמה בעקבות שידולי הנתבעת בעניין זה וששמה "נירולין הונאה ומרמה". התובעים טוענים כאמור כי הנתבעת שידלה את לקוחות התובעת לקיים את קבוצת הווצאפ הנ"ל והכפישה את התובעים בקבוצה זו.
82. להלן הדברים שכתבה הנתבעת בקבוצת הווצאפ, אשר נזכרים בסעיף 88 לתביעה ואשר בגינם עותרים התובעים לחייב את הנתבעת בפיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, בסך 100,000 ₪ בגין לשון הרע (שגיאות הכתיב הן במקור):
"עובדות סחירות מפחדות מהם כי עדיין מגיע להם מסכורת אבל צר לי לאכזב אותכם הם פשתו רגל ולא שילמו לכם כסף של פנסיה בדוק אצל סוכן ביטוח וגם ספק מסכורת של חודש אחרון".
"רק אחרי שמתלוננים במשטרה ועומרים להם שצקים גנובים או רימו אתכם והיתם במשטרה הם ירדו מכם ולא התקשרו".
"מהר מאוד לבטל את כל הצקים שנתתם להם כי גם סחורה אין להם".
"דיברנו עם בעל המפעל וגם לא שיקרו לכל הדרך הוא בהלעם טוטלי מנירולין עד לרגע האחרון לא יכל להמין כמה נמוך הם יכולים לרדת ולרמות את כולנו".
83. הנתבעת טוענת להגנתה בעניין זה (ס' 21 לכתב ההגנה), כי לא הקימה את קבוצת הווצאפ ולא קבעה את שמה וכי עת החלו התובעים להתעלם מפניות של לקוחות, הלקוחות החלו להבין כי התובעים מנכים את ההמחאות שלהם בשוק האפור ולרבות המחאות עתידיות שטרם נרכשה סחורה בגינם, או אז יצאה האמת לאור ולפיה התובעים מרמים ומוליכים את הלקוחות שולל.
84. מייזלר והודיס בתצהיריהם חזרו פחות או יותר על הנטען בתביעה. מננה טענה בסעיף 23 ו-24 לתצהירה, כי הקוסמטיקאיות שעבדו עם התובעים החלו לגלות את מעשי המרמה ועוקץ שלהם, שכללו ניכוי המחאות שלהן חרף אי מתן תמורה עבורן וכתוצאה מכך ביטלו ההמחאות או חלקן ונכנסו חלקן לחדלות פירעון.
85. עוד טוענת מננה כי הבנק שלה הזהיר אותה כי ההמחאות שלה שמסרה לידי התובעים התגלגלו לחברות העוסקות בהלבנת הון וכן טוענת היא כי עד היום אין הנתבעות חייבות מאומה לתובעים וכי האחרונים פתחו במסע שקרים והכפשות נגד הנתבעת.
86. בכל הנוגע לאמירה (גם כאן מובהר כי שגיאות הכתיב הן במקור) "עובדות סחירות מפחדות מהם כי עדיין מגיע להם מסכורת אבל צר לי לאכזב אותכם הם פשתו רגל ולא שילמו לכם כסף של פנסיה בדוק אצל סוכן ביטוח וגם ספק מסכורת של חודש אחרון"), ברור כי הוא עונה על ההגדרה של לשון הרע לפי החוק, שהרי אמירה לפיה עובדי התובעים מפחדים מהם וכי התובעים פשטו את הרגל ולא שילמו הפרשות לפנסיה וספק אם ישלמו משכורת, היא בוודאי בגדר פרסום שעלול "לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".
87. האם עומדת לנתבעת הגנה בעניין זה. לדידי התשובה היא שלילית. טענת האמת בפרסום שטענה הנתבעת לא הוכחה.
88. הנתבעת לא הוכיחה כי עובדי התובעים מפחדים מהם, כי התובעים פשטו את הרגל או כי לא שילמו הפרשות לפנסיה או משכורות לעובדים שלהם, שכן לא הביאה ראיה ממשית כלשהי בעניין זה, כגון את מי מעובדי התובעים לעדות, מסמכים שיעידו על כניסת התובעים לפשיטת רגל או שיעידו על אי תשלום משכורות ואי ביצוע הפרשות לפנסיה לעובדים.
89. גם אם הוכח כי התובעת נקלעה לקשיים כספיים ניכרים, וכפי שהגדיר זאת הודיס עצמו בעדותו, לכדי "ריסוק", לטענתו אך ורק באשמת הנתבעת כמובן (ראה עמ' 6 ש' 28 לפר' יום 17.7.24), אין זאת אומרת כי התובעים הגיעו לכדי מצב של פשיטת רגל בכלל או של ממש ועל כן אין לנתבעות הגנה של האמת בפרסום על אמירה זו.
90. לפיכך, זכאים התובעים לפיצוי בגין אמירה זו.
91. בכל הנוגע לאמירה (גם כאן מובהר כי שגיאות הכתיב הן במקור) "רק אחרי שמתלוננים במשטרה ועומרים להם שצקים גנובים או רימו אתכם והיתם במשטרה הם ירדו מכם ולא התקשרו", עולה ממנו כי מדובר במסקנה שמננה מסיקה מהחוויה שלה מול התובעים, כנגדם אמנם הגישה תלונה במשטרה.
92. משכך, איני סבור כי יש לראות באמירה מסוג זה משום לשון הרע כלפי התובעים. העובדה שהנתבעת משתפת בקבוצת הווצאפ כי התלוננה במשטרה על מה שלדעתה הנו רמאות מצד התובעים (עצם הגשת התלונה אינה שנויה במחלוקת) וכי עקב כך כביכול ירדו ממנה התובעים או לא התקשרו אליה עוד, אינו בגדר פרסום המציג את התובעים באור שלילי. עצם העובדה שפלוני מתלונן על אלמוני במשטרה לא בהכרח מציגה את אלמוני באור שלילי, שהרי התלונה יכולה להיות לא מוצדקת.
93. האמירה "מהר מאוד לבטל את כל הצקים שנתתם להם כי גם סחורה אין להם" מציגה את התובעים באור שלילי וכמי שגבו המחאות מכל הלקוחות ללא אפשרות לספק להם סחורה בגינן, ועל כן מהווה לשון הרע, אלא שכאן מצאתי כי עומדת לנתבעות הגנת האמת בפרסום.
94. נתחיל מזה שהממצאים החלוטים וחוזרים ונשנים בפסק הדין בתביעה השטרית, לפיהם לא עלה בידי התובעת במסגרת הליך משפטי להוכיח כי רכשה בכלל את כמות הסחורה שטענה כי סיפקה לנתבעות, לא כל שכן כי סיפקה לנתבעות סחורה זו בשווי השיק המדובר (ראה במיוחד ס' 31 עד 38 לפסק הדין), שיק שסכומו כזכור מולא על ידי מי מתובעים עצמם ובסכום עצום של כ-1.6 מיליון ₪, די בהם כדי להוכיח כי יש אמת בטענה שלפיה "גם סחורה אין להם", ודאי ככל שאמירה זו מכוונת ליחסי התובעים עם הנתבעות.
95. גם אם יש לפרש את האמירה הנ"ל של הנתבעת כמכוונת לכך שאין לתובעים גם לא סחורה עבור לקוחות אחרים שהתובעים גבו המחאות שלהם, הרי שלדידי קיימות ראיות מספיקות גם כדי לראות באמירה מסוג זה כאמת שהוכחה.
96. הראיות המדוברות עניינן קודם כל עצם העובדה שהוקמה קבוצת הווצאפ הנ"ל על השם המסגיר שניתן לה והמייחס לתובעת מרמה, כשלא הוכח כי הנתבעת הקימה את הקבוצה או שידלה להקמתה, אלא הוכח מהתכתבויות בקבוצה שצורפו, כי הקבוצה הוקמה על ידי הקוסמטיקאית/הלקוחה של התובעת, הגב' איריס סגל, כעולה מדבריה של סגל בקבוצה, לפיהם "אם אתן מכירות בנות שלא הוספתי לקבוצה אז זה הזמן", מה שמעיד כי היא מנהלת של הקבוצה והיא זו שפתחה אותה, והרי רק המנהל יכול להוסיף אנשים לקבוצה. הנתבעת עצמה העידה כי לא פתחה את הקבוצה וכי הייתה זו סגל ועדותה אמינה עליי ונתמכת כאמור בדבריה של סגל עצמה בהתכתבות.
97. אם סגל פתחה קבוצת ווצאפ ששמה "נירולין מרמה והונאה" וקוסמטיקאית נוספות של התובעת מצאו לנכון להצטרף לקבוצה, נדמה שברור כי לעוד לקוחות של התובעת היו טענות כלפי התובעים ולא רק לנתבעת, כאשר לפי עדותה של הנתבעת שהייתה אמינה עליי, מדובר באותן הטענות, קרי גביית המחאות ללא הספקת סחורה.
98. זאת ועוד - גם מהשיחה של התובע 4 עם מיכל, נציגת אחת מחברות הסליקה, עולה כי עוד קוסמטיקאיות, במקרה זה אחת ששמה קרן אלפסי, התלוננו שהתובעת "נעלמה לה עם המוצרים", קרי לקחה המחאות ולא סיפקה את הסחורה, בדיוק כפי שהנתבעת הזהירה בפרסום שפרסמה בקבוצת הווצאפ.
99. לפיכך, לנתבעות עומדות הגנת האמת בפרסום גם לגבי אמירה זו.
100. לבסוף, לגבי האמירה הרביעית במסגרת פרסום ראשון זה (גם כאן מובהר כי שגיאות הכתיב הן במקור): "דיברנו עם בעל המפעל וגם לא שיקרו לכל הדרך הוא בהלעם טוטלי מנירולין עד לרגע האחרון לא יכל להמין כמה נמוך הם יכולים לרדת ולרמות את כולנו", שאין ספק כי גם הוא מהווה לשון הרע, שכן מציג את התובעים כמי שרימו גם את היצרן ומציג את היצרן כמי שרואה בתובעים כמי שרימו את לקוחותיהם, לא הוכחה הגנת האמת בפרסום.
101. מסקנה זו עולה בבירור מתצהירו של היצרן, אשר בו אין זכר לטרוניות של מרמה מצד היצרן כלפי התובעים או של טרוניות אחרות, אלא להפך, היצרן מציין כי כל שנות עבודתו עם התובעים הוא חש ביחס הוגן והגון ואף לא שמע טרוניות כלפיהם מאחרים, למעט מהנתבעת. בהצהרה זו של היצרן לא חל כל כרסום בעקבות החקירה הנגדית שלו.
102. משכך, גם בגין אמירה זו זכאים התובעים לפיצוי.
103. על ארבעת האמירות יחד, שפרסמה הנתבעת בקבוצת הווצאפ כאמור לעיל, עתרו התובעים בתביעה לחייב את הנתבעת בסכום כולל של 100,000 ₪ (שמהווה נומינלית כפל הפיצוי הסטטוטורי), וזאת נוכח טענת התובעים כי היה בפרסום כוונה לפגוע (ועל כן חל כאמור כפל הפיצוי לפי סעיף 7א'(ג) לחוק).
104. כפי שקבעתי לעיל, יש לפסוק לתובעים פיצוי בגין שתיים מתוך ארבעת האמירות שכתבה הנתבעת במסגרת פרסום זה, כפי שפורט לעיל.
105. בהינתן כי שתי האמירות הנ"ל שמצאתי שאין לנתבעות הגנה מפניהן פורסמו כאמור בקבוצת הווצאפ של הלקוחות ומשלא הוכיחה הנתבעת כי הדברים נאמרו על בסיס אסמכתאות כלשהן שהיה בידי הנתבעת לגבי אמיתות הדברים לפני שפרסמה אותם, שוכנעתי כי שתי האמירות (האחת בנוגע לדברים שכביכול אמר היצרן ביחס לתובעים והשנייה אמירה בקשר ליחסי התובעים עם עובדיהם וכי התובעים פשטו את הרגל), אכן נאמרו, כטענת התובעים, בכוונה לפגוע בהם.
106. לעניין שיעור הפיצוי, יש להתחשב בחומרת שתי האמירות, שהייתה לכשעצמה משמעותית, אולם מנגד יש להתחשב בכך שחרף אי אמיתות הפרסומים ביחס לפשיטת הרגל ואי תשלום משכורות ופנסיה לעובדים וביחס לטענות כביכול של היצרן כלפי התובעים, הוכח כי התובעים פעלו בצורה קלוקלת, לא רק מול הנתבעות, אלא גם מול שאר הקוסמטיקאיות בכל הקשור להתחשבנות הכספית בגין מכירת סחורה והאופן בו נטלו התובעים המחאות ופעלו לגבייתם בטרם סיפקו סחורה.
107. משכך, התובעים פה רחוקים מאוד מלהיות "טלית שכולה תכלת" ששמו נפגע. מדובר בבעל דין ששמו כבר היה מוכתם בצורה משמעותית לפני שפורסמו הפרסומים של הנתבעת ועניין זה מטבע הדברים מביא להפחתה משמעותית של הפיצוי.
108. לאחר ששקלתי אפוא את כל האמור לעיל וכן את שאר נסיבות העניין בכללותן, החלטתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים יחד בגין שתי האמירות הנ"ל סכום של 10,000 ₪.
109. לגבי שאלת האחריות של הנתבעות 1 ו-2, מצאתי לדחות את התביעה שעה שמדובר באמירות של הנתבעת 3 ובמעשה נזיקי.
המקרה השני - דברים שאמרה הנתבעת בפני עובדי התובעת עת נכנסה למשרדי התובעת
110. המקרה השני בגינו עותרים התובעים לפיצוי בגין לשון הרע מתייחס לדברים שאמרה הנתבעת עת לפי הטענה פרצה למשרדי התובעת, דברים אשר נאמרו אל מול מי מעובדי התובעת שנכחו במקום באותו היום ואלה הדברים שאמרה הנתבעת כולל תגובת אחת העובדות בשם סיגל ועובד בשם יהושע (ההדגשות בקו תחתון שלי):
"מננה: לא סיפרו לכם שהם התרסקו תגידו לי?
סיגל: מה זה התרסקו? הם סוגרים את המשרד?
מננה: יסגרו את המשרד, אנשים היו...
...
מננה: ברור שרוצים שאני לא אהיה פה. ברור. יש להם סחורה של מילונים פה. אם תשאל אותם מיליונים שהם קנו בשבילי סחורה של מיליונים. איפה ייכנס פה סחורה של מיליונים? שלוש רמאים שזה פשוט לא יאומן. איך אני מכפישה את השם שלהם? תחפשו עבודה עדיף לכם. אני לטובת כולם. לטובת כולכם, קיבלתם את המשכורת?
סיגל: כן.
מננה: של החודש כמו שצריך? לא, לא היה חסר לכם סכומים?
סיגל: לא. שי, היה חסר לך?
יהושע: אני לא רוצה פה...
מננה: הם יסבכו גם אתכם".
111. גם כאן ברור כי מדובר בדברי לשון הרע, שעה שמננה מתארת את התובעים 2 – 4 כרמאים וטוענת כי העסק קרס או עומד לקרוס וכי על כן עדיף לעובדי הנתבעת לחפש עבודה במקום אחר ולעזוב את התובעת וכן רומזת בדבריה כי משכורות לא ישולמו וכי התובעים יסבכו את העובדים שלהם.
112. לגבי הפרסומים הנ"ל, מצאתי חלקם כחוסים תחת הגנת האמת בפרסום וחלקם האחר כלא.
113. לגבי האמירה "התרסקו", מצאתי כי עומדת לנתבעות הגנה, שכן כאמור, לפי עדותו של הודיס עצמו, התובעים או התובעת אכן הגיעו לכדי "ריסוק" וראה עמ' 6 ש' 28 לפר' יום 17.7.24, שם אומר הודיס "...היא התחילה בהשמצות שהביאו לריסוק שלנו אדוני, שעד היום אנו נמצאים בחובות בתוך הבנקים של 7 שנים כדי לשלם אותם...".
114. הודיס אמנם ייחס את ההתרסקות לפרסומי הנתבעת, אולם בהינתן העובדה שלא הוכח על ידי התובעים כי הנתבעת גרמה להתרסקות שלהם, כפי שכבר פורט קודם לכן בפסק הדין ועוד יפורט בהמשכו, הרי שאמירת הנתבעת בפני עובדי הנתבעת אודות ההתרסקות של התובעים, אשר אמנם כוונה להתרסקות מסיבות שאינן באשמת הנתבעת, יש לראותה כחוסה תחת ההגנה של אמת בפרסום.
115. לגבי האמירה "יסגרו את המשרד" – בהינתן ההתרסקות הכלכלית של התובעים נדמה כי אין לראות באמירה מסוג זה לשון הרע בכלל ולחילופין קיימת הגנה של הבעת דעה בתם לב או הגנת האמת בפרסום אם רואים בכך משום הטחת עובדה.
116. לגבי האמירה "רמאים", שמיוחסת לתובעים 2 – 4, בהקשר של טענת החוב של מיליונים עבור הסחורה, משקיים פסק דין חלוט שמהווה גם כאמור מעשה בית דין ביחס לתביעה כאן, שקובע כי לא הוכח החוב בגין הסחורה, אני סבור שעומדת לנתבעת הגנת האמת בפרסום ביחס לאמירה שלפיה התובעים 2 – 4 "רמאים".
117. אמירה זו נאמרה בהקשר לטענתם של התובעים, לפיה הנתבעת חייבת להם מיליונים בגין הסחורה. דא עקא, הסתבר כי לא כך פני הדברים ויתרה מכך, כי חרף ביטול העסקה מילאו מי מהתובעים את סכום ההמחאה בסכום החוב הנטען בגין סחורה ותמורת הזיכיון, כשברור כי לא היו רשאים לעשות כן בכל מקרה, כפי שבית המשפט של ערעור הסביר שוב ושוב במהלך הדיון.
118. לפיכך, הכינוי "רמאים" בהקשר זה, שמסמן התנהלות לא ישרה של התובעים בעניין זה, זוכה להגנת האמת בפרסום.
119. לגבי האמירה "תחפשו עבודה עדיף לכם", לא מדובר בהטחת עובדה. מדובר בהבעת דעה מצד הנתבעת. השאלה היא, האם הדעה הובעה בתם לב.
120. אמנם הוכח (דברי הודיס כאמור לעיל), כי התובעת/תובעים התרסקו כלכלית בזמנו וכן הוכח כי, כפי שכבר פורט בפרק הקודם של פסק הדין ועוד יפורט בהמשך, כי התובעים הם אלה שהפרו את ההסכמים עם הנתבעת ולא להפך.
121. עם זאת, עדיין סבורני כי לא ניתן לתת לנתבעת הגנה בעניין זה, משום שלא ניתן לראות בהבעת דעה מסוג זה, גם אם יש בה היגיון (נוכח המצב הכלכלי אליו נקלעה התובעת), משום מעשה שנעשה על ידי הנתבעת בתם לב.
122. הנתבעת הייתה אמנם רשאית לעדכן את עובדי הנתבעת בטענות שלה כלפי התובעת ובכלל במצב הכלכלי שאליו נקלעה התובעת, שכן היה כאמור "עניין ציבורי" במידע זה, אולם מכאן ועד לתת לעובדים המלצות מסוג זה, של לעזוב את מקום עבודתם, יש מרחק רב.
123. הבעת דעה מסוג זה בפני עובדי הנתבעת, שלא הייתה דרושה למעשה לצרכי הגנת האינטרסים של הנתבעת, היא בגדר "...כוונה לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים לפי סעיף 15", כמפורט בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. על כן, קיימת לפי סעיף 16 הנ"ל חזקה כי פרסום זה נעשה שלא בתם לב.
124. לגבי האמירה "קיבלתם את המשכורת?... של החודש כמו שצריך? לא, לא היה חסר לכם סכומים?", המרמזת למעשה כי עובדי התובעת עשויים שלא לקבל משכורת, לא ניתן להעניק לנתבעות את הגנת האמת בפרסום או הבעת דעה בתם לב.
125. הנתבעות לא הוכיחו כי היה אמת בפרסום זה, קרי כי בזמנו היה חשש סביר ומבוסס כי העובדים לא יקבלו את המשכורות שלהם ואגב, הנתבעות גם לא הוכיחה כי לבסוף אכן לא שולמו המשכורות. כאן לא עומדת אפוא לנתבעת הגנה. גם אם נראה בכל משום הבעת דעה אין הגנה שעה שמדובר באמירה מיותרת שמטרתה הייתה להתנגח סתם או לפגוע במורל עובדי התובעת.
126. הוא הדין לגבי האמירה "הם יסבכו גם אתכם" אשר רומזת ברמז עבה כי מה שעוללו התובעים לנתבעות יעוללו הם גם לעובדיהם. גם כאן לא הוכח כי הדברים נאמרו על בסיס של תשתית עובדתית ממשית בעניין זה ולכן גם כאן לא עומדת לנתבעת הגנה. גם כהבעת דעה אין לראות כאן תם לב שעה שמדובר באמירה ללא בסיס.
127. מתוך שש אמירות של לשון הרע של הנתבעת מול עובדי התובעת, מצאתי אפוא כי ביחס לשלש אין הגנה.
128. גם כאן תבעו התובעים 100,000 ₪ וטענו לכוונה לפגוע. גם כאן אני מוצא כוונה לפוגע בהינתן כי הדברים נאמרו לעובדי התובעת.
129. לאחר ששקלתי את חומרת האמירות ואת הנסיבות של הפרסום, לרבות קהל היעד של הפרסום, כמו גם ששמם של התובעים כבר היה מוכתם קודם לכן ושלא באשמת הנתבעות, שיקול שהוא כאמור משמעותי בעיני, החלטתי להעמיד גם כאן את הפיצוי על 10,000 ₪.
130. לגבי שאלת האחריות של הנתבעות 1 ו-2 גם כאן מצאתי לדחות את התביעה שעה שמדובר באמירות של הנתבעת 3 ובמעשה נזיקי.
המקרה השלישי - דברים שאמרה הנתבעת ליצרן
131. לטענת התובעים, הוציאה הנתבעת את דיבתם בפני היצרן, בכך שאמרה לו כי התובעים רימו את לקוחותיהם וכי התובעת נמצאת בקריסה כלכלית. בתצהיר היצרן, שלא נסתר בחקירתו הנגדית, ושעדותו הייתה אמינה עליי בעניין זה, הוכח כי הנתבעת אמרה את הדברים הנ"ל (ראה ס' 15 לתצהירו).
132. ברור שמדובר בדברי לשון הרע ולכן השאלה היא האם עומדת לנתבעת הגנת האמת בפרסום בעניין זה.
133. לגבי הטענה אודות רמיית הלקוחות, סבורני כי עומדת לנתבעות כאמור הגנת האמת בפרסום, ובעניין זה אני מפנה לנימוקים שהבאתי ביחס לפרסום זהה במסגרת המקרה השני, בו אמרה הנתבעת דברים בפני עובדי התובעת, גם שם כינתה הנתבעת את התובעים כ"רמאים", בשל כך שמילאו בעצמם את ההמחאה שמסרה להם על סכום לא מוסכם בגין סחורה שלפי טענתם סופקה לנתבעות, בעוד שהסתבר בהליך התביעה השטרית כי לא רק שלא היה לתובעים זכות לגבות תשלום עבור הסחורה, וזאת משביטלו את העסקה, גם לא עלה בידיהם אפילו להוכיח כי הסחורה סופקה וכי קיים חוב.
134. בפרסום מול היצרן אמנם ייחסה הנתבעת את הרמייה גם ליחסים של התובעים עם שאר הלקוחות, ולא רק מולה, אלא שמצאתי שגם ביחסים של התובעת עם שאר הלקוחות, יש די ראיות כדי להוכיח התנהלות לא ישרה וזאת בשל המשקל המצטבר של מספר ראיות כמפורט להלן.
135. האחת, עצם הקמת וקיום קבוצת הווצאפ של לקוחות התובעת, ששמה כאמור "נירולין מרמה והונאה", היא במידה מסוימת בבחינת "אין עשן בלי אש". גם אם פעולה חד צדדית של לקוחות, גם אם רבים, אינה בהכרח אומרת שהספק אשם בכל מה שטוענים כלפיו או בכלל, הרי שכאשר לעובדה זו מצטרפות ראיות נוספות, כפי שיפורט להלן, הרי שאלה מחזקות את הסברה כי הקמת הקבוצה של הלקוחות ארעה שלא בכדי.
136. הראייה השנייה הנה טרוניות של קוסמטיקאית אחרת מול חברת הסליקה בקשר לגביית המחאות ללא הספקת סחורה, כפי שעלה מהשיחה בין התובע 4 למיכל מחברת הסליקה, שאזכרתי ביחס לפרסומי הנתבעת במקרה הראשון.
137. כזכור, מהשיחה הנ"ל הסתבר כי עוד קוסמטיקאיות, ששמה קרן אלפסי, התלוננה בפני חברת הסליקה שהתובעת "נעלמה לה עם המוצרים", קרי לקחה המחאות ולא סיפקה את הסחורה, בדיוק כפי שהנתבעת הזהירה בפרסום שפרסמה בקבוצת הווצאפ.
138. הראיה השלישית - עדות הנתבעת לגבי התנהלות התובעים עם שאר הלקוחות, שהייתה אמינה עליי. הנתבעת השתתפה בקבוצת הווצאפ והייתה בקשר עם לקוחות אחרים, כך שמדובר בדברים שבידיעתה וכאמור עדותה לפיה התובעים נהגו באותה שיטה עם שאר הלקוחות אמינה עליי.
139. הראייה הרביעית – עצם העובדה שלא עלה בידי התובעים ולו להוכיח חוב פשוט לכאורה של הספקת סחורה ביחסים מול התובעת במסגרת התביעה השטרית והעובדה שחרף ביטול העסקה הגישו לביצוע המחאה שמילאו בעצמם ללא הסכמת הנתבעת על סכום ההמחאה ועוד על סכום גבוה ביותר של כ-1.6 מיליון ₪ וזאת בגין חוב נטען, שלבד מכך שכאמור לא הוכח כלל, גם לו היה מוכח, לא היה לתובעת זכות לקבלו, משביטלה היא עצמה העסקה.
140. התנהלות מעין זו משליכה על מהימנות התובעים באופן כללי ומחזקת את עדות הנתבעת לגבי ההתנהלות הקלוקלת של התובעים מול הלקוחות כולם, כמו גם מחזקת את המסקנה כי קבוצת הווצאפ של הלקוחות הוקמה שלא בכדי, בבחינת כאמור "אין עשן בלי אש" ו"היו דברים בגו".
141. לפיכך, עומדת לנתבעות הגנה ביחס להטחת אשמת הרמייה ביחס לתובעים בפני היצרן.
142. גם ביחס לאמירה בפני היצרן כי התובעת נמצאת ב"קריסה כלכלית", עומדת לנתבעות הגנת האמת בפרסום, שכן כאמור, הוכח מדבריו של הודיס עצמו כי התובעים אכן הגיעו לכדי מצב של ריסוק כלכלי וגם כאן בהינתן כי האמירה מייחסת את ההתרסקות לסיבות שהנתבעת אינה אחראית להם, משהוכח כי הנתבעת אכן לא הייתה אשמה בהתרסקות הכלכלית האמורה, עומדת גם כאן לנתבעות הגנת האמת בפרסום.
143. לפיכך, כאן לא מגיע לתובעים פיצוי כלשהו.
המקרה הרביעי - דברים שאמרה הנתבעת לחברת הסליקה מקסימום קפיטל
144. הוכח שהנתבעת שוחחה עם נציגת חברת הסליקה של התובעת מקסימום קפיטל וציינה בפניה כי התובעים גנבו לה שיקים. הדבר הוכח בתמליל שיחה שצורפה כראיה, שיחה בין מיכל נציגת חברת הסליקה הנ"ל ולבין התובע 4.
145. מאחר ובפסק הדין בתביעה שטרית ישנה קביעה חלוטה שמהווה כאמור מעשה בית דין לפיה השיקים לא נגנבו (ראה ס' 15 לפסק הדין), לא עומדת לנתבעת כאן הגנת האמת בפרסום.
146. בהינתן האמור לעיל ונסיבות הפרסום, חומרתו ולמי היה מיועד, כמו גם מנגד ששמם של התובעים היה מוכתם כבר אז עקב התנהלות שלהם ולא עקב מעשה או מחדל של הנתבעות, כפי שכבר פורט לעיל, אני מעמיד את הפיצוי כאן על 20,000 ₪.
147. לגבי שאלת אחריות הנתבות 1 ו-2, גם כאן מצאתי לדחות את התביעה שעה שמדובר באמירות של הנתבעת 3 ובמעשה נזיקי.
148. לבסוף, אבהיר כי הגם שחלק מהפרסומים היו דומים בתוכנם ואף פרסומו כולם באותה תקופה, לדידי אין לראות בהם כ"אותו פרסום", במובנו של סעיף 7א'(ד) לחוק, שכן זהות הנמענים בכל פרסום היה שונה בתכלית בכל אחד מהפרסומים (קר, לקוחות, עובדים, היצרן וחברת הסליקה).
149. אני מפנה בעניין זה לע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני-פורסם בנבו, סעיף 82 לפסק הדין, שם נאמר: "ככל שניתן להוכיח קיומה של שׁוֹנוּת בין זהות הנמענים, מפרסום לפרסום, הנטייה תהיה לראות כל אחד מהפרסומים, כפרסום נפרד לגבי המסלול הסטטוטורי, וכן להפך".
100,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות בגין תיאור כוזב והתערבות בלתי הוגנת
150. בסיכומיהם, טוענים התובעים כי הפרסומים של הנתבעות כפי שפורטו לעיל בפרק הקודם לפסק דיני, מהווים עוולה כמשמעותה בסעיף 2(א) לחוק עוולות מסחריות תשנ"ט-1999. סעיף זה קובע: "לא יפרסם עוסק מידע ולא יגרום לפרסום מידע, אשר הוא יודע או אשר היה עליו לדעת שהוא אינו נכון, לגבי עסק, מקצוע נכס או שירות, שלו או של עסק אחר". את העילה של התערבות בלתי הוגנת כנראה זנחו משלא הזכירו אותה בסיכומים.
151. התובעים טוענים כי מכוח סעיף 13 לחוק, שעניינו "פיצוי בלא הוכחת נזק" בגין עוולה, הם זכאים לפיצוי ללא הוכחת נזק של עד 100,000 ₪ בגין המעשים של הנתבעות שתוארו בתביעה ולפי טענת התובעים גם הוכחו, שמהווים ביצוע עוולה של "תיאור כוזב", לפי סעיף 2(א) לחוק, אלא שטענה זו אינה נכונה, שכן סעיף 12 לחוק קובע במפורש כי "הסעדים שבסעיפים 13 עד 21, לא יחולו על עוולות לפי סעיפים 2 ו-3". סעיף 2 לחוק עניינו כאמור תיאור כוזב וסעיף 3 לחוק עניינו "התערבות בלתי הוגנת".
152. משכך ומשתבעו התובעים רק פיצוי סטטוטורי בגין "תיאור כוזב" ו"התערבות בלתי הוגנת", ולא נזק שנגרם בפועל עקב עוולות אלה, יש לדחות את התביעה בראש נזק זה ולו בשל כך.
100,000 ₪ בגין עשיית עושר ולא במשפט בשל פניות ללקוחות התובעת להסיטן לעבוד ישירות מול הנתבעות
153. בסיכומי התובעים אין זכר לראש נזק זה ועל כן ברור כי ראש הנזק נזנח ועל כן התביעה נדחית בגין ראש נזק זה ולו בשל כך.
154. למעלה מן הדרוש, אוסיף כי לא הוכח שהנתבעות התעשרו כתוצאה מהפניות הנטענות ללקוחות התובעת כדי להסיטן כביכול לעבוד ישירות עם הנתבעות. לא צורף בדל של ראיה ממשית בעניין זה.
2,500,000 ₪ בגין הפסד מכירות בשנת 2017 ו-1,500,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין; 10,000,000 ₪ בגין הפסד מכירות לשנים 2018 – 2022 כולל; כ-10,000,000 ₪ ירידה בשווי התובעת (יצוין כי לא ברור מהתביעה אם שלושת הסכומים הנ"ל נתבעים במצטבר או לחילופין)
155. להוכחת הסכומים שנתבעו כמפורט בכותרת, אשר מוזכרים בסעיפים 123 – 125 לתביעה, ואשר נטען כי במצטבר מגיעים לכדי 24,000,000 ₪, הגישו התובעים חוות דעת של רו"ח רועי קרטה, מיום 10.7.18. חוות דעת זו קובעת כי סך הנזקים שנגרמו לתובעת עומד על 3,989,743 ₪.
156. לפי חוות הדעת, הנזק הישיר שנגרם לתובעת עומד על 2,029,166 ₪ שמורכב מ:
1,429,149 ₪ בגין פגיעה ברווחיות משנת 2016 לשנת 2017, המורכבת מהפסד 600,000 ₪ דמי זכיינות ופגיעה ברווח גולמי בסך של 829,149 ₪.
133,247 ₪ בגין ביטולי המחאות שלקוחות מסרו לתובעת ואשר התובעת מסרה לניכיון אצל נותני אשראי.
462,283 ₪ בגין הוצאות שהוצאו לטובת ניהול המשבר שכללו שכר עובדים, שכר דירה ואחזקה, הוצאות עו"ד, הוצאות רכב ויחסי ציבור.
4,487 ₪ בגין יתרת חוב של הנתבעות לתובעת.
157. לפי חוות הדעת הנזק העקיף שנגרם לתובעת עומד על 226,421 ₪ שמורכב מ:
132,275 ₪ מימון נסיעות לחו"ל.
94,146 ₪ הוצאות עודפות על המרפאה בראשון לציון.
158. לפי חוות הדעת, הפגיעה בשווי החברה עומדת על 1,734,156 ₪ שהוא ההפרש בין שווי החברה ליום 31.12.16 (1,115,489 ₪) ולשוויה ביום מתן חוות הדעת, 10.7.18, (618,667 -₪).
159. סך הנזקים יחד מגיעים אפוא כאמור לכדי 3,989,743 ₪.
160. לפי כתב התביעה (ס' 123), הסכומים הנזכרים לעיל נתבעים בשל התנהלות הנתבעות כמפורט בתביעה.
161. את המעשים של הנתבעות המתוארים בתביעה, אפשר לחלק לשני חלקים, חלק אחד הוא ההפרה הנטענת של הנתבעות את ההסכמים עם התובעים והנזק שלפי הטענה נגרם עקב כך והחלק השני הוא הפרסומים והכפשות של הנתבעות את התובעים מול לקוחות, עובדים, חברות סליקה והיצרן והנזק שלפי הטענה נגרם עקב כך.
162. לגבי החלק הראשון, ההפרה הנטענת של הנתבעות את ההסכמים עם התובעים, הרי שנוכח הממצאים בפסק הדין בתביעה השטרית, שכאמור מחייבים, לפיהם לא הוכח החוב הנטען של הנתבעות בגין סחורה, ביטול ההסכמים על ידי התובעים בטענה לחוב עבור סחורה, הוא עצמו היווה אפוא הפרה של ההסכמים מצד התובעים והצד המפר של העסקה הוא התובעים ולא הנתבעות.
163. משהפרו התובעים את ההסכמים, ברור כי לא יכולים הם לבסס את הנזקים שנזכרים בחוות הדעת של רו"ח קרטה על הפרה נטענת מצד הנתבעות את ההסכם, הפרה שלא הייתה, כך שאם נגרמו נזקים כאמור עקב כך שהתובעים ביטלו את העסקה עם הנתבעות, הרי שאין להם אלא להלין על עצמם וכך או אחרת הנתבעות ממילא אינן אחראיות לנזקים אלה.
164. לעומת זאת, לגבי החלק השני, הפרסומים המכפישים של הנתבעת בפני עובדים, לקוחות היצרן וחברת הסליקה, בהינתן כי קבעתי בפרק שדן בעילה של לשון הרע כי הנתבעות לא הוכיחו את הגנת האמת בפרסום ביחס לחלק מהפרסומים, הרי שברמה העקרונית, התובעים יכולים לבסס את הנזקים הנזכרים בחוות הדעת על הפרסומים המכפישים, אלא שתנאי לפסיקת הסכומים שנתבעו הוא הוכחת הקשר הסיבתי שבין הפרסומים המכפישים ולבין הנזקים הנטענים בחוות הדעת, אלא שבכך כשלו התובעים, כפי שיפורט.
165. כדי להוכיח את הקשר הסיבתי הנ"ל, היו חייבים התובעים להביא ראיות מתאימות ובהינתן כי לב העניין זו הטענה כי הפרסומים המכפישים של הנתבעת הם ורק הם אלה שגרמו ללקוחות אחרים לבטל עסקאות ולא לחדש עסקאות או לבצע עסקאות, היו חייבים התובעים להביא לעדות את הלקוחות האחרים שלפי טענה ביטלו עסקאות עם התובעת, כדי שנשמע מפיהם, כי עשו כן אך ורק בשל פרסומי הנתבעת ולא למשל מסיבות הנוגעות להתקשרות שלהם עם התובעת.
166. דא עקא, לקוחות כאמור לא הובאו, אפילו לא אחד ובדל של ראיה ממשית, לפיה לקוחות אחרים ביטלו עסקאות מול התובעת או לא חידשו עסקאות אך ורק בשל פרסומי הנתבעת, לא הובא.
167. התובעים הסתפקו בטענה הסתמית והכללית, לפיה פרסומי הנתבעת הם שגרמו להפסקת התקשרויות מצד לקוחות אחרים, טענה שהנה בכלל בבחינת עדות מפי השמועה, משלא הובאו הלקוחות האחרים לעדות, כדי לומר מכלי ראשון את סיבת הפסקת ההתקשרויות עם התובעת. כן הסתפקו התובעים בטענה לתאימות הזמנים בין מעשי הנתבעת וירידת ההכנסות הדרמטית הנטענת. לבד מכך לא הובאה, אם בכלל, ראיה ממשית אחרת בעלת משקל.
168. ההצהרה הסתמית והכללית של התובעים ברי כי לא די בה. בכל הכבוד, גם לא ניתן להסתפק בתאימות הזמנים הנטענת. באותה מידה, תאימות הזמנים יכלה לנבוע מכך שעקב התנהלות התובעת עצמה מול לקוחות אחרים, ארע לה מה שארע, במקביל מול כל לקוחותיה, כשהשמועה לגבי בעיות של כל לקוח מול התובעים פושטת אולי כמו אש בשדה קוצים, אולם מכאן ועד הטלת אחריות על הנתבעת בשל פעולות שביצעו לקוחות אחרים מול התובעים המרחק עצום.
169. העובדה שביחסים שבין התובעים לנתבעות לא הצליחו התובעים להוכיח את החוב הנטען בגין הסחורה, ודאי לא תורמת להוכחת הטענה שלפיה הנתבעת אשמה בכל ההידרדרות הפיננסית של התובעת, קרי גם ההידרדרות שלה מול לקוחות אחרים, אולי אפילו להפך.
170. רואה החשבון קרטה בסה"כ הביא מנתוני דוחות כספיים והנהלת חשבונות. באמצעות חוות דעתו, לא יכולים, אפוא, התובעים להוכיח את הקשר הסיבתי הנטען, שאינו בידיעתו של רואה החשבון.
171. התובעים גם לא פרסו כחלק מהראיות שלהם תיאור מפורט של מקורות ההכנסה שלהם בשנת 2016 לפי לקוחות וכן את מצב ההתקשרויות והכנסות פר כל לקוח בשנת 2017, כדי לשפוך אור מדויק על פעילות התובעת, מעבר לחוות הדעת של קרטה, לרבות נספחיה, שנתנה מבט כולל ושלא כללה פרטים אלה, ועל מנת שניתן יהיה להבין כיצד בדיוק קטנו לכאורה ההכנסות בצורה כה דרמטית משנת 2016 ל-2017 ומה בדיוק ארע ביחסים שבין התובעת לשאר לקוחותיה.
172. זאת ועוד - דווקא מעיון בראיות שכן צירפו התובעים, עולה תמיכה לסברה כי הבעיות עם לקוחות אחרים של התובעת לא נבעו מהתנהלות הנתבעת, אלא מיחסי התובעת עם אותם הלקוחות.
173. כך עולה שמי שייסדה את קבוצת הווצאפ ששמה "נירולין מרמה והונאה", זו לא הנתבעת, אלא איריס גל וראה נספח ההתכתבויות בקבוצת הווצאפ שצורפה לתצהירי התובעים, שם איריס כותבת "אם אתן מכירות בנות שלא הוספתי לקבוצה אז זה הזמן", מה שמעיד כי איריס היא מנהלת הקבוצה והיא זו שפתחה אותה, שהרי רק המנהל יכול להוסיף אנשים לקבוצה. הנתבעת עצמה כך העידה ועדותה אמינה עליי ונתמכת כאמור בדבריה של איריס.
174. אם איריס פתחה קבוצת ווצאפ ששמה "נירולין מרמה והונאה" וצירפה לשם קוסמטיקאית נוספות של התובעת, נדמה שברור כי לעוד לקוחות של התובעת היו טענות כלפי התובעים ולא רק לנתבעת.
175. גם מהשיחה של התובע 4 עם מיכל, נציגת אחת מחברות הסליקה, עולה כי עוד קוסמטיקאית ששמה קרן אלפסי התלוננה שהתובעת "נעלמה לה עם המוצרים", קרי לקחה המחאות ולא סיפקה את הסחורה, בדיוק כפי שהנתבעת טוענת.
176. לא מדובר, אפוא, במצב שלפיו רק הנתבעת עשתה "עליהום" על התובעים ועקב כך ורק עקב כך קוסמטיקאיות אחרות ביטלו עסקאות ולא חידשו עסקאות עם התובעים.
177. אוסיף בהקשר זה שגם שורת ההיגיון לא מסתדרת עם מצב שבו עשרות לקוחות מרוצים של חברה יחליטו להפסיק לעבוד עמה, רק בגלל שלקוח אחד בודד לא מרוצה ומכפיש את החברה, גם אם בהכפשות קשות של מרמה.
178. אין זאת אומרת ששורת ההיגיון לא יכולה להכיל מצב שבו לקוחות אחרים עשויים להיות מושפעים מטענות של לקוח פלוני כלפי ספק שעובד גם עמם, אולם לא באופן שבו התובעים מתארים, לפיו רק בגלל הפרסומים המכפישים של הנתבעת, עשרות לקוחות החליטו להפסיק לעבוד עם התובעים. יתכן והתנהלות הנתבעת היוותה "קריאת השכמה" או זרז לשאר הלקוחות לבדוק טוב טוב מה קורה ביחסים המסחריים שלהם עם התובעת, אולם מכאן ועד להטיל על הנתבעת אחריות לפעולות עצמאיות של לקוחות אחרים מול התובעים, המרחק כאמור רב.
179. כאמור, לו היחסים העסקיים של התובעת עם שאר הקוסמטיקאיות היו תקינים, סביר להניח כי פרסומי הנתבעת לא היו מצליחים לבצע סחיפה כזו כפי שהתובעים טוענים שארעה.
180. גם שיטת העבודה של התובעים, שהוכחה ביחסים עם הנתבעת ואשר סביר להניח כי נהגה גם עם הלקוחות האחרים, מסמנת על התנהלות בעייתית או לכל הפחות לא שגרתית בלשון ההמעטה, שסביר להניח שתרמה למשברים גם עם לקוחות אחרים.
181. נתחיל מזה שהוכח כי התובעת באמצעות התובעים ביצעו התקשרות מורכבת עם הנתבעת בשווי של מיליוני שקלים וזאת על בסיס סיכומים בע"פ בלבד, ללא חוזה בכתב, אפילו ללא פתק בכתב יד לגבי עיקרי ההתחייבויות שכל צד נטל על עצמו.
182. כבר עובדה זו מטילה צל על התנהלות התובעת ומעלה את הסבירות כי התקשרויות שלה עם לקוחותיה יסתבכו ויביאו בסופו של דבר להידרדרותה מצבה העסקי ופיננסי.
183. אבל העיקר - הוכח כי במסגרת יחסי התובעת ונתבעות, נטלו התובעים לידיהם פנקסי שיקים של מי מהנתבעות, כדי לרשום בעצמם שיקים לטובת התובעת בגין הסחורה. גם אם הנתבעת הסכימה לכך ואכן זה מה שהוכח במסגרת התביעה השטרית, מיותר לצין כי מדובר בהתנהלות בלתי שגרתית לחלוטין, בלשון ההמעטה, שיוצרת מלכתחילה סיכוי גבוה לסכסוכים וחילוקי דעות.
184. לבסוף, גם הוכח כי המחאות של הנתבעת לרבות של לקוחות אחרים הועברו על ידי התובעת באופן שוטף וסדרתי לניכיון אצל גופים חוץ בנקאיים וגם עובדה זו אומרת דרשני לגבי מצבה הכספי תזרימי לפחות של התובעת.
185. לבד מכך שדין התביעה לראשי הנזק הנזכרים בחוות הדעת של רו"ח קרטה להידחות, משכאמור, לא הוכח הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבעת והנזקים הנטענים, הרי שגם ברמת גובה הנזק הנטען, יש בעיות כאלה ואחרות.
186. כך למשל, התובעים כוללים נזק בסכום של 133,247 ₪ בגין ביטולי המחאות שלקוחות מסרו לתובעת ואשר התובעת מסרה לניכיון אצל נותני אשראי, אלא שאם אכן טענות התובעים נכונות והסיבה היחידה להתנהלות הלקוחות האחרים מולה הייתה רק פרסומי הנתבעת, הרי שברור כי ביטול ההמחאות הנזכר נעשה שלא כדין ובנקל יכולה הייתה התובעת לתבוע את לקוחותיה בגין ההמחאות הנ"ל. על כך לא שמענו דבר.
187. זאת עוד - התובעת עותרת לחיוב הנתבעות בסכום של 462,283 ₪ בגין הוצאות שהוצאו שהיא הגדירה כהוצאות לטובת ניהול המשבר, אולם עיון בפירוט ההוצאות מגלה שמרביתן הן הוצאות כלליות, שנדרשו להמשך הפעלת התובעת בכלל, כגון שכר עובדים, שכר דירה ואחזקה, הוצאות רכב ויחסי ציבור.
188. רק סכום זניח של 2,500 ₪ בגין שכר טרחת עו"ד, יכול אולי להיזקף למשבר הנטען הכולל שנוצר בחברה ואשר כאמור גם לא הוכח כי הנתבעת אחראית לו.
189. גם את שני הסכומים שנזכרו בחוות דעת קרטה בגין מימון נסיעות לחו"ל, בסך של 132,275 ₪ והוצאות עודפות על המרפאה בראשון לציון בסך 94,146 ₪ אין התובעים זכאים לקבל.
190. נתחיל עם נימוק ראשון ונוסף על זה שעוד יבוא לגבי שני הסכומים הנ"ל, המתייחס להוצאות העודפות הנטענות במרפאה בראשון לציון. דין רכיב זה להידחות ולו בשל כך שהתובעים עצמם טוענים בכתב התביעה (ס' 78), כי סוכם על ויתור מצד מננה על שכרה בגין זמן עבודתה בקליניקה בראשון לציון, משנותרה נירולין בגירעון ביחס להשקעותיה, כשגם האחרונה לא תדרוש עוד דבר בעניין זה.
191. ולגבי שני הסכומים הנזכרים לעיל, בעתירתם, לוקחים התובעים את שני הסכומים מתוך התחשבנות כוללת בין הצדדים ומבודדים אותם, ללא הבאת מפת ההתחשבנות הכוללת, שרק היא יכולה להוכיח מי נותר חייב למי וכמה.
192. לכן, כדי לזכות בשני הסכומים הנ"ל, שהנם כאמור חלק מההתחשבנות הכוללת, היה על התובעים לבקש מרו"ח קרטה להגיש חוות דעת שמתייחסת לתקופת ההתקשרות בין הצדדים ואשר ממפה ומפרטת את כל הסכומים שכל צד התחייב לשלם לשני תוך פירוט מהותם, מה שולם בפועל על ידי כל צד לצד השני תוך לקיחת בחשבון בהקשר זה שהעסקה בוטלה וכך לערוך התחשבנות כוללת ומפורטת כנדרש.
193. חוות הדעת של רו"ח קרטה לא כוללת התחשבנות כזו.
194. אגב, במסגרת התחשבנות זו, בהינתן כי נקבע מה שנקבע בתביעה השטרית, נקודת המוצא המתחייבת בעניין חוב הסחורה שנטען בתביעה השטרית ושנתבע גם כאן הייתה צריכה להיות כי אף צד לא חייב לצד השני דבר בעניין זה (לא כסף ולא סחורה), כך שגם יתרת החוב הזניחה של התובעת שרו"ח קרטה טוען כי קיים בסך של 4,487 ₪ לא מגיע לתובעת ככל שמדובר בחוב בגין סחורה, מה גם שרו"ח קרטה לא מסביר בחוות דעתו בגין מה היא יתרת החוב הנ"ל אלא מסתפק בטענה הכללית וסתמית לפיה הסכום הנ"ל הנו "על פי ספרי החברה" מבלי להפנות לאותו מקום בספרי החברה שניתן למצוא בו את הנתון הנ"ל ו/או את החישוב שלו.
195. הגם שרו"ח קרטה לא התייחס לכך בחוות דעתו, הדבר נזכר בכתב התביעה במסגרת תיאור ראש הנזק הנוכחי, ועל כן אומר בעניין זה, כי התובעים לא זכאים לפיצוי כלשהו בגין הטענה של הפסד מוניטין או פגיעה במוניטין, שעה שלא הוכח הפסד כזה או פגיעה כזו משלא ניתן כל הסבר או פירוט של חישוב ביחס לסכום שנתבע בעניין זה באופן סתמי וכללי על סך של 1,500,000 ₪.
196. יש להזכיר כי ראש הנזק הנוכחי הוגש כאמור בגין 2,500,000 ₪ בגין הפסד מכירות בשנת 2017 ו-1,500,000 ₪ בגין פגיעה במוניטין; 10,000,000 ₪ בגין הפסד מכירות לשנים 2018 – 2022 כולל; כ-10,000,000 ₪ ירידה בשווי התובעת (יצוין כי לא ברור מהתביעה אם שלושת הסכומים הנ"ל נתבעים במצטבר או לחילופין).
197. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הנתבעת אינה אחראית להפסדי המכירות ו/או לפגיעה בשווי החברה ככל שהייתה ולא הוכח הסכום שנתבע בגין פגיעה במוניטין.
סוף דבר
198. אשר על כן, מתוך סכום כולל לצרכי אגרה של 1,000,000 ₪, יש לפסוק לתובעים 40,000 ₪ בגין פרסומי לשון הרע. הנתבעת 3 תשלם לתובעים 40,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.