(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים'.
מדובר, כאמור, בשיקולים לטובת הנתבע - המפרסם. אין מדובר ברשימה סגורה ועל בית המשפט להביא בחשבון את הנסיבות הספציפיות של הפרסום, במקרה הספציפי הנדון בפניו, הן לזכות המפרסם והן לחובתו. '[על] סכום הפיצויים [לשקף] בצורה ההולמת ביותר את חומרת העוולה הנדונה של לשון הרע? הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט...' - ערעור אזרחי 30/72 פרידמן נ' סגל פד"י כז(2), 225, 243.
נראה כי בבואי לקבוע את הפיצוי, המגיע לתובע בגין כל אחד מן הפרסומים יש לקחת בחשבון את השפלתו של התובע בגין שני הפרסומים ולשונם הבוטה. כך גם יש לקחת בחשבון, כי לכל אורך ניהול ההליך לא הובעה על ידי הנתבעת חרטה כלשהי על הפרסום, או - לכל הפחות - על לשונו הבוטה.
בנסיבות אלו סבורני, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 15,000 ₪ בגין כל אחד מן הפרסומים, ןבסך הכל פיצוי בסך 30,000 ₪.
- התביעה שכנגד של הנתבעת:
בתביעה שכנגד עתרה הנתבעת לחיוב התובע בתשלום פיצוי בסך 80,000 ₪.
כאמור לעיל, הנתבעת טוענת, כי התובע ביצע פרסום אסור של לשון הרע, אשר בא לידי ביטוי בהחפצתה של בת התובעת והקטנתה, כפי שנעשה הדבר בנוכחות התובעת ובנוכחות הסייעת, כאשר התובע הישווה את הבת לפיסת פח, וקבע, שפיסת פח - כשהוא מתכוון לרכב המרצדס - עדיפה מבתה של הנתבעת. הדבר מהווה פרסום אסור של לשון הרע.
התובע מכחיש מכל וכל את האמירות המיוחסות לו, וטוען שמעולם לא אמר את הדברים. התובע טוען, שמעולם - ובטח שלא בפומבי - לא השווה את בִּתה של הנתבעת לשום דבר, ובטח שלא השווה אותה ל"פיסת פח".
הנתבעת לא הוכיחה את הדברים המוכחשים על ידי התובע. בעניין זה יש לחזור ולומר, שלמרות שהיתה -כך לדברי הנתבעת - עדה לאירוע ולאמירת הדברים - הסייעת, היא לא זומנה לעדות ע"י הנתבעת, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעת בהתאם להלכה הפסוקה בעניין הימנעות מהעדת עד.