סבורני, כי בשל תוכנו של פרסום זה ובשל אופן פרסומו ואף עיתוי הפרסום, המדובר בפרסום של לשון הרע.
- בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נאמר:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
כדי שמפרסם יזכה להגנת אמת הפרסום, עליו להוכיח כי נתקיימו שני תנאים מצטברים: 1. הדבר שפורסם היה אמת; 2. היה בפרסום עניין ציבורי. נטל ההוכחה להוכחת קיומם של שני התנאים, כאמור, מוטל על כתפי מי שמבקש להתבסס על הגנה זו.
- אפתח דווקא בתנאי השני. אין צורך להכביר מילים בעניין הציבורי הגלום ביידוע התושבים בדבר אדם,העוסק בהסעת אנשים בעלי צרכים מיוחדים, ופוגע בהם, אפילו אם מדובר בפגיעה מילולית בלבד, ככל שכך אכן הדבר.
בנוגע להגדאת המונח "ענין ציבורי", שבסעיף 14 הנ"ל, נאמר בקשות עירייה אחרות 439/88, מדינת ישראל נ' ונטורה, פד"י מח(3)808, 826:
"... בהחלט יתכנו מצבים בהם פירסום ברבים של עניינים הנוגעים לאדם פרטי עשוי להביא תועלת לציבור, למשל כאשר משרת הפירסום את האינטרס הציבורי שבאכיפת החוק, או הדאגה להגנת הציבור בפני סיכונים שונים, לרבות סיכונים בריאותיים".
נראה, כי זוהי גם עמדתו של המשפט העברי בעניין זה, וכך נפסק על ידי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל (מחכמי ליטא במאות 19-20) בספרו "חפץ חיים" (כלל י, סעיף א):
"אם אחד ראה אדם שעשה עוולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו ... יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות".
ממילא יש לקבוע, כי במקרה זה היה עניין ציבורי בפרסום הנטען.
- לא כך הם פני הדברים באשר לתנאי הראשון. בדיון נוסף אזרחי 7325/95, ידיעות אחרונות בערעור מיסים נ. יוסף קראוס, פד"י נב(3)1, נקבע בקשר להגנת אמת הפרסום (עמ' 41):
"קיימים שני נתיבים מקבילים, עצמאיים, לצורך הזכאות להגנה על-פי חוק איסור לשון הרע. בגדרו של כל אחד מהם יצר המחוקק זיקה בין אופי הפרסום לבין רוחבה וגמישותה של ההגנה שממנה הוא נהנה: לפרסומים שאינם פרסומים עובדתיים ניתנה הגנה רחבה. לגבי אלה, די בכך שפרסום נעשה בתום-לב, באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, כדי שתקום הגנה למפרסם. במסגרת זו, ההגנה על הפרסום אינה טעונה כל ראיה בדבר אמיתותו. לעומת זאת, כאשר מדובר בפרסומים עובדתיים, הגישה היא נוקשה, והדין הוא כי על-מנת שפרסום יהיה מוגן, עליו להיות אמת ונדרש כי יהיה בו עניין ציבורי. במסגרת זו, ראינו עד כמה מכביד הוא הנטל להוכיח את יסודותיה של הגנת האמת בפרסום. מדובר בהגנה צרה ותחומה היטב, אשר מעמידה משוכה גבוהה בפני מי שפרסם לשון רע."