יחד עם זאת, התנהלות התובעים בסוגיה זו מעלה שאלות. עצם ההצגה בדיון בבקשה לסעד זמני של עמודים מתוך ספר, המוצגים כאותו ספר משנת 2014, כאשר רק בדיעבד לאחר שמתגלה שהעמודים אינם מופיעים בו מועלית טענה למהדורת 2017, מעוררת קושי רב. לא מן הנמנע כי אילו הייתי נדרש להכריע בכך, וההכרעה הייתה לחובת התובעים, די היה בכך בלבד כדי לדחות את התביעה בכללותה (ראו פסק דינו של כב' השופטת שטיין בקשות עירייה אחרות 765/18 חיון נ' חיון [נבו] (1.5.19)).
סוף דבר
- טענת התובעים היא כי הנתבעים נטלו את תוצריה החדשניים של מחקר התובעת, והציגו אותם, באופן מוסווה, כממצאים ומסקנות שלהם. על התובעים היה להראות אפוא, מהו "התוצר החדשני" במחקרם, המהווה דרך ביטוי של רעיון הזוכה להגנה של זכות יוצרים, והיכן במאמר הנתבעים ניכסו לעצמם את אותו תוצר והציגוהו כשלהם. בדוגמאות שהובאו בסיכומי התובעים, אין ולו דוגמא אחת של תוצר חדשני של התובעת, שחורג מגדריו של רעיון גרידא. למעשה אף אין ולו דוגמא אחת של תוצר במאמר הנתבעים החורג מגדריו של רעיון.
לפיכך, ובהינתן שגם שילוב של רעיונות מקוריים של התובעת לא הוכח, התובעים לא הוכיחו שבמאמר הנתבעים הופרה זכות יוצרים של התובעת.
- מדובר בהליך משפטי מורכב יחסית, שהצריך משאבים רבים, בין השאר לנוכח הצורך להיכנס לנבכי 4 חוות דעת הנפרשות על פני מאות רבות של עמודים ולמעלה מכך, ולמאמרים מקצועיים (בשפה זרה) המובנים לחוקרים העוסקים בתחום ניהול האיכות אולם אינם מצויים במסגרת הידע השיפוטי של בית המשפט. לא זו בלבד, אלא שהועלו תהיות שונות שנותרו ללא הסבר מספק מצד התובעים, כגון לעניין מהדורת ספרה של התובעת בשנת 2017. גם עצם האשמת שווא של חוקרים באקדמיה בביצוע העתקה (האשמה אשר גרמה גם לעיכוב בפרסום המאמר, למרות שלא ניתן על ידי צו ארעי) נושאת עמה חומרה אשר יש להביאה בחשבון במסגרת ההוצאות.
הנתבעים לא צירפו ראיות על הוצאותיהם המשפטיות על שכ"ט עו"ד, ובנסיבות אלה, בשים לב לסכום התביעה, לתוצאה שאליה הגעתי ולאמור לעיל, מצאתי להעמידן על סך כולל של 50,000 ₪.
התובעים ישלמו לנתבעים את הסכום האמור בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא ריבית שקלית כחוק.
זכות ערעור כדין.
המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין בהתאם לכתובות באי כוחם בכתבי הטענות.
ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ה, 27 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.