מעיר הערות לא לגיטימיות כמו "אני מאונן על הקיר" (מפי "דנה"); היה מדבר על אוננות, שפיכה נשית… מעיר הערות לא במקום (מפי "ספיר").
- התובע מכחיש את הדברים. לטענתו מקור העניין כולו באירוע בודד אגב שידור אייטם טלוויזיוני בוטה בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" שעסק באוננות ושעליו הגיב כלפי מסך הטלוויזיה ולא כלפי הנוכחים "תגובה מילולית ספונטנית ומשועשעת נוכח הוולגריות של הקטע ששודר" (סעיף 1 לתצהיר התובע). לפי גרסת התובע הוא אמר: "איך משדרים את מופע האוננות של שני החרמנים האלה בשעות שגם ילדים צופים בהם". לטענתו, פרט למקרה הזה לא העלה לשיח מעולם במקום העבודה את המילה "אוננות" (ס' 18 לתצהיר התובע).
- המתלוננות, מנגד, העידו בהליך, והציגו גרסה שונה. ספיר העידה בתצהירה כי "בדרך קבע ובאופן תכוף, נהג הופשטיין להעיר הערות בעלות אופי מיני, הערות מביכות ומטרידות" (ס' 6 לתצהיר "ספיר"). "דנה" העידה בתצהיר מטעמה כי: "הופשטיין נהג להעיר הערות בעלות אופי מיני בוטה, מטריד ומביך [...] כך למשל, הופשטיין נהג לדבר רבות על מין, אוננות ושפיכה נשית בקרבתי, כדבר שבשגרה" (ס' 7 לתצהיר "דנה").
- המתלוננות נחקרו חקירה נגדית ממושכת בבית המשפט. הן ענו באופן עקבי לשאלות שנשאלו והשיבו בצורה רהוטה ומעוררת אמון. ספיר העידה על שִגרה של "הערות מיניות ובוטות" (פרוטוקול 2, עמ' 255, שו' 20-15); ועל קיום "שיח בעל אופי מיני [...], בדיחות גסות" ו"שהתובע באופן כמעט בלעדי היה האזרח היחיד שיצר שיח כזה בדסק חדשות". כשנשאלה על ה"אייטם" בתכנית "לונדון וקירשנבאום" השיבה: "אני יכולה להגיד שמעבר לאייטם הספציפי הזה נאמרו המון בדיחות גסות, המון התייחסויות יחסית סליזיות, יחסית לא במקום, גסות, אני בתור חיילת בת 19 לא הרגשתי נוח עם הדיבור באווירה הזאת" (עמ' 240, 27-21). דנה העידה כי האייטם ב"לונדון וקירשנבאום" אינו המוקד לתלונה אלא "הנגיעות, הדיבורים המלוכלכים, התחושה שגרמה לנו להרגיש לא בנוח בזמן שאנחנו חיילות במשמרת, זה העניין" (עמ' 263, 33-24). תמונה דומה עולה גם מתמליל שיחת הבירור של דקל ושחורי עם התובע, כשהם מציגים בפניו את התלונות הם מציגים אותן כך: "א', על השפה שלך [...] ו-ב' שאתה מרבה לנגוע בהם". כלומר - גם דקל ושחורי בזמן אמת לא ראו את המוקד בתלונה באירוע ה"אייטם" אלא בתלונות על סגנון הדיבור ומגע נשנה מצד התובע. על דברים דומים חזרו ספיר ודנה בריאיון לפוליטיקלי שנערך עִמן טרם הכתבה. ספיר אמרה שם כי התובע "יצר אווירה סליזית", "מעיר הערות", "מתחיל בדיחות לא במקום", "פותח שיחות על אוננות, על שפיכה נשית". דנה סיפרה בריאיון עִמה על "מלא הערות לא לגיטימיות 'אני מאונן על הקיר'..".
- חיזוק לכך שהחיילות התלוננו על אמירות מילוליות מטרידות ניתן למצוא בתצהיר העדות הראשית של שיפר שאליו פנו המתלוננות מיוזמתן בזמן אמת. לפי עדותו של שיפר החיילות התלוננו בפניו על כך שהתובע "מדבר מלוכלך", וש"לא נעים להן לשהות בקרבתו". בשיחת הבירור שנערכה לתובע עם שחורי ודקל הם אמרו שהתקבלו תלונות מחיילים וחיילות על השפה שבה הוא משתמש בנוכחותם (עמ' 56-55 למוצגי התביעה). תמונה דומה עולה גם מפניית דקל ליועצת הרמטכ"ל המתייחסת לתלונות על "שפה לא מכבדת". מסיכום השיחה הפיקודית שנערכה לתובע אצל קצין חינוך ראשי עולה כי המערכת הגדירה את התלונות שהתקבלו נגדו כ"הטרדות מיניות מילוליות".
- איני מקבלת את טענת התובע כי הראיות מזמן אמת תומכות בגרסתו. "דיבור מלוכלך" (לפי שיפר), "שפה לא מכבדת" (לפי דקל) ו"הטרדות מיניות מילוליות" (לפי מסמך קצין חינוך ראשי) - אינן בגדר התנהגות "פמיליארית" במקום עבודה וביתר שאת מצד מי ששימש בתפקיד בכיר בתחנה ומבוגר מהחיילות בעשרות שנים.
- זאת ועוד, גרסת התובע כי פרט לאירוע שהתרחש אגב האייטם בתכנית "לונדון וקירשנבאום" לא היו דברים מעולם - אינה נתמכת בראיות שהוגשו מזמן אמת, אלא להיפך. מעדותו של שיפר, כמו גם מתמליל שיחת הבירור וממסמכי הבירור בלשכת קצין חינוך ראשי עולה כי התלונות חרגו מאותו אירוע בודד אליו מתייחס התובע ועסקו במספר אירועים שונים.
שטייף ציינה בתצהירה כי "דנה" שיתפה אותה באירוע מול הטלוויזיה בתכנית "לונדון וקירשנבאום" בלבד. איני סבורה שיש בכך כדי לפגום במהימנות המתלוננת. ראשית, שטייף פנתה מיוזמתה ל"דנה" "לברר" את הפרשה, לעומת הפניה של "דנה" לשיפר מיוזמתה. ניתן לשער שדנה בחרה לפנות לשיפר מכיוון שנתנה בו אמון והרגישה בטוחה יותר לשטוח בפניו את הדברים בצורה מלאה, מתוך הנחה שכבודה ופרטיותה ישמרו. גם אם דנה לא פירטה את מלוא הדברים כשהשיבה לפנייה יזומה של שטייף אליה - הרי שזהו מקרה מובהק שבו אין מקום לגזור מכך מסקנות לחובת המתלוננת בהעדר תפקיד רשמי של שטייף בטיפול בתלונות ולנוכח עדות שיפר. שנית, שטייף העידה כי היא והתובע מיודדים הרבה שנים (פרוטוקול 1, עמ' 115, שו' 7), ש"הסיפור לא התאים לו", וכי שוחחה עם התובע בזמן אמת והוא היה "בשוק מהמקום שאליו התגלגל האירוע" (תצהיר עדות שטייף, סע' 3, ו-8). שטייף אף פרסמה פוסט בזמן אמת שבו הטילה ספק בפרסומים נגד התובע. כל אלו מערערים את האובייקטיביות שלה ביחס לפרשה. זאת בשונה משיפר שעדותו הייתה נקייה, נצמדה לעובדות כפי שהוא זוכר אותן מזמן אמת, ללא השערות או סברות וללא מסקנות - ומבלי שניתן היה לייחס לו רצון להגן או לנקוט עמדה ביחס לפרשה, או קִרבה מיוחדת למי מהצדדים המעורבים בפרשה.
- אני ערה לכך שבריאיון שנערך למתלוננות ערב הכתבה, בכתבה ובעדותן בבית המשפט, נכללו דוגמאות לביטויים קונקרטיים שאין להם תיעוד בכתב מזמן אמת. ואולם, מרגע שיש תיעוד בכתב בזמן אמת של "תלונות על הטרדות מיניות מילוליות" (כפי שעולה ממסמך קצין חינוך ראשי), יש בכך כדי להוות חיזוק לגרסת המתלוננות, שהעידו בבית המשפט באופן משכנע ואמין. זאת בפרט על רקע ההכחשה הגורפת של התובע שמעבר לאירוע בתכנית "לונדון וקירשנבאום" - לא היה דבר.
ב. מגע פיזי באיברי גוף שונים