בענייננו, הואיל ושאלת פרסום שמו של התובע רלוונטית גם להכרעה בהגנת תום הלב (התובע בסיכומים מעלה טענה זו ביחס להגנות המנויות בסעיף 15 לחוק ולשלילת חזקת תום הלב לפי סעיף 16(ב)(3) לחוק), אדון בכך כעת (מבלי להכריע בשאלה האם יש מקום לבחון זאת במסגרת קביעת העניין הציבורי בפרסומי אמת לפי סעיף 14 לחוק).
- צודק התובע כי הפרסום בכללותו מבקש לחשוף תופעה חברתית-ציבורית חשובה, והעניין המיוחד בו אינו זהות האנשים דווקא, אלא התופעה הרחבה (למקרה שבו בית המשפט הכיר בחשיבות הציבורית שבפרסום, אך קבע כי לא היה מקום לחשוף את שם התובע שהורשע בהריגה, שנים לאחר האירוע ולאחר שהרשעתו נמחקה מן המִרשם הפלילי, ראו: תיק אזרחי (מחוזי י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב - אלמוני, פ"מ תשנד(2), 397, 412-411 (1992)). אולם בנסיבות מקרה זה גם אם תכליתה המרכזית של הכתבה היא בביקורת על אופן התנהלות התחנה, קיימים טעמים שמטים את הכף לקביעה כי ההחלטה על פרסום שמו של התובע היא סבירה.
ראשית, לנוכח מעמדו של התובע שהוא עיתונאי ידוע ומוכר, ששימש במועד האירועים כאזרח עובד צה"ל בתחנת רדיו ציבורית, ניתן לראות בו "דמות ציבורית" לגביה האיזון ביחס לפרסום השם שונה ממצב שבו מדובר באדם פרטי ואנונימי (ראו: רשות ערעור אזרחי 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נ"ג(1) 26, 79-78 (1998) שם נקבע כי אנשי חברה ותקשורת עשויים להיות מוכרים כאישיות ציבורית לצורך החוק). שנית, הואיל והפרשה פורסמה בזמן אמת בתקשורת עם שמו של התובע ניתן לקבל את טענת הגוף המפרסם כי עובדה זו שימשה כשיקול בהכרעה אם לפרסם את השם אם לאו. אני ערה לטענת התובע בסיכומי התשובה כי הדברים שפורסמו בכתבה חמורים יותר, לטענתו, מהדברים שפורסמו בתקשורת בעבר, אולם איני מוצאת בה ממש. גם אם לכתבה שמציגה את הדברים מנקודת מבטן של המתלוננות, אופי אחר מהפרסומים בעבר שהיו בעיקר דיווחיים, מרגע שנחשף בעבר בתקשורת כי הוגשו נגד התובע תלונות מצד חיילות על הטרדות מיניות, ניתן לראות את עמדת הגורם המפרסם כי שקל זאת כשיקול תומך בהחלטה לפרסם את השם, כעמדה סבירה. שלישית, הצגת האירועים השונים מבלי לפרט את שמות המעורבים עלולה לפגוע במידת הרצינות והמהימנות שהציבור נותן לכתבה (תיק אזרחי (מחוזי י-ם) 13358-01-17 חמדני נ' כהן, פסקה 117 (5.5.2020) (להלן: עניין חמדני). בענייננו, לא פורסם רק שם התובע, אלא פורסמו שמות של שבעה עובדים נוספים בתחנה, וניתן להניח כי אי ציון שמות בכתבה היה מפחית ממידת העניין והסקרנות של הקורא הסביר בכתבה, וכפועל יוצא פוגע בהגשמת התכלית הציבורית שבפרסום. רביעית, פרסום השם מגשים גם את הערך של מתן קול למתלוננות ויש לתת לכך משקל במלאכת האיזון שבין הערכים השונים. לכך יש להוסיף את החשש כי אי פרסום השם עלול להוביל לחרושת שמועות ולהטלת חשדות באחרים, ואף שיקול זה מהווה שיקול תומך בהחלטה על פרסום שם.
- אשר ליסוד אמיתות הפרסום - מכיוון שהמוקד בכתבה (גם בחלק שעוסק בתובע) הוא בהתנהלות התחנה, ההכרעה תתחלק לשני חלקים: תחילה ינותחו הממצאים שעלו ביחס לאופן הטיפול של תחנת גלי צה"ל ולאחר מכן העדויות הנוגעות למעשים שיוחסו לתובע.
- בנוסף לעדים שהעידו, הוגשו הראיות הבאות ממועד התרחשות האירוע מושא התביעה (שנת 2016): תמלול שיחת הבירור שערכו ביום 1.2.2016 דקל ושחורי עם התובע ביחס לתלונות שהופנו נגדו (השיחה הוקלטה על ידי התובע והוגשה כמוצג מטעמו) (להלן: "שיחת הבירור"); פנייה בדואר אלקטרוני של דקל ליועצת הרמטכ"ל לענייני נשים מיום 24.2.2016 (להלן: "פניית דקל"); התשובה ששלחה בדואר אלקטרוני יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים לדקל (להלן: "תשובת יועצת הרמטכ"ל"); סיכום השיחה הפיקודית שנערכה לתובע אצל קצין חינוך ראשי ביום 1.3.2016 (להלן: "סיכום השיחה הפיקודית"). שלושת המסמכים האחרונים הוגשו לבקשתם של הנתבעים 6-4 לאחר שניתן צו בעניין למדינה (ראו האמור בסעיף 49 לעיל).
- יחד עם תצהירי נתבעות 3-1 הוגש תמליל של הראיונות שקיימה תחקירנית מטעם פוליטיקלי עם החיילות המתלוננות ("דנה" ו"ספיר") טרם פרסום הכתבה (מוצג 1 למוצגי הנתבעות 3-1). התמליל הוגש כקובץ שלא באמצעות עורכו ולא בדרך של חוות דעת. בסיכומים עותר התובע לקבוע כי התמליל אינו קביל בטענה שמדובר בעדות מפי השמועה ומסמך החסר כל ערך ראייתי (סיכומים מטעם התובע, פסקה 42). בענייננו התמליל נמסר לתובע עוד בשלב גילוי המסמכים, לפי ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים (לאור שאלות של חסיונות מקורות שעלו בישיבת קדם המשפט הראשונה). בדיון ההוכחות בא כוח התובע הסכים כי התמליל "יישאר בתיק והוא ישמש כראייה לעובדת האמירה של הדברים" והתנגד לכך שישמש כראייה על אמיתות תוכנו. המתלוננות אף נחקרו על התמליל במסגרת חקירתן הנגדית בבית המשפט. אם כן, הרי שלנוכח ההסכמה שניתנה בדיון - התמליל קביל ומשמש כראיה לעצם אמירת הדברים ולא לאמיתות התוכן, וטענות התובע יילקחו בחשבון משקלו הראייתי של התמליל.
ו(1) התנהלות תחנת גלי צה"ל בטיפול בתלונות
- הכתבה כמכלול מציגה מציאות קשה של חיילות וחיילים צעירים שמתלוננים על הטרדות מצד עובדים - שחלקם מבוגרים מהם בשנים רבות, בעלי שם והשפעה בעולם התקשורת - ומוצאים עצמם חשופים, זהותם לעיתים נחשפת וללא הגנה וטיפול הולם בתלונות.
- העדויות שהובאו בהליך, תומכות בטענה כי אופן הטיפול בתלונות החיילות בזמן אמת מעורר קושי וחושפות תמונה מורכבת ביחס לתרבות הארגונית שנהגה בתחנה. דברי אלו נאמרים במידת הזהירות המתחייבת, ובשים לב לכך שהמדינה אינה צד להליך זה ואין לשלול את האפשרות כי התמונה שעלתה ביחס להליך הבירור היא חלקית ואינה ממצה. תחת הערה זו, מהעדויות ומהמסמכים שהוצגו עולה התמונה העובדתית כמפורט להלן.
- החיילות המתלוננות פנו להדר שיפר (מי ששימש בתפקיד סגן ראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל) ולדן שחורי (מי ששימש כראש מחלקת החדשות) ובעקבות זאת התקיימה שיחה ביניהן לבין טניה פוליאק (מי ששימשה כממונה בתחנה לענייני נשים וכממונה על הטרדות מיניות). אין מחלוקת כי המתלוננות ביקשו לא להגיש תלונה רשמית. גרסתן של החיילות כי חששו שהגשת תלונה תוביל לחשיפת זהותן וביקשו רק שתיערך שיחה לתובע על מנת שיחדל ממעשיו, נתמכת הן בגרסת שיפר והן בגרסת פוליאק.
- דקל ושחורי ערכו שיחת בירור עם התובע ביום 1.2.2016 ובעקבותיה הוא הועבר מתפקידו כעורך מהדורת הבוקר לתפקיד אחר, ללא ממשקי עבודה ישירים עם המתלוננות. בחקירתה הנגדית אישרה פוליאק כי היא יצאה לחופשת לידה לכל המאוחר ביום 6.1.2016 וכי השיחה שלה עם המתלוננות הייתה לפני מועד זה. אם כן, הרי שהמתלוננות הגישו את התלונות בסוף חודש דצמבר ולכל המאוחר בתחילת חודש ינואר. אף על פי כן שיחת הבירור של דקל ושחורי עם התובע נערכה רק כעבור כחודש ימים בתחילת חודש פברואר 2016. לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע עבר למעלה מחודש מהמועד שבו הוגשו תלונות על ידי שתי חיילות עד למועד שבו זומן התובע לשיחת בירור, כאשר במשך התקופה הוא ממשיך לעבוד עִמן ולצִדן.
- זאת ועוד, כאמור לעיל, פוליאק יצאה לחופשת לידה בתחילת חודש ינואר, ומהחומר בתיק עולה כי לא מונתה לה ממלאת מקום (נקודה זו לא הובהרה עד תום אך היא נלמדת מתשובת יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים לדקל). העובדה שלא מונתה מחליפת מקום ושהליך בירור התלונות נוהל ברובו ללא מעורבות של הממונה על הטרדות מיניות בארגון - מעוררת קושי. אוסיף כי פוליאק בחקירתה הנגדית הרבתה להשיב כי אינה זוכרת, ומחומר הראיות עולה כי מעורבותה התמצתה בעיקר בשיחה שקיימה עם המתלוננות ולא מעבר לכך.
- מחומר הראיות עולה כי רק לאחר שחלפו כחודשיים מאז שהחיילות התלוננו ולאחר שחלף כחודש ימים מאז שיחת הבירור שערך מנהל התחנה עם התובע, פנה דקל ליועצת הרמטכ"ל לענייני נשים. באותו מועד הוחלט על השעיית התובע מהתחנה החל מיום 27.2.2016. ביום 1.3.2016 נערכה לתובע שיחה פיקודית אצל קצין חינוך ראשי ולאחריה הוא שב לעבודה בתחנה והסתיימה ההשעיה. הפרסומים בתקשורת על הפרשה החלו ביום 28.2.2016.
- תשתית עובדתית זו מלמדת כי הממונה על ההטרדות המיניות בתחנה הייתה מעורבת בטיפול בתלונות באופן חלקי, וכי לאחר יציאתה לחופשת לידה סמוך למועד הגשת התלונות לא מונה לה מחליף או מחליפה. עוד התברר כי מאז הגשת התלונות על ידי החיילות חלף כחודש עד שהתובע זומן לשיחת בירור - מבלי שהוצג הסבר לפרק הזמן הארוך שחלף. עוד התברר כי בניגוד לרצונן של החיילות לא להגיש תלונה אלא להסתפק בשיחת בירור לתובע על מנת שיחדל ממעשיו (שיחה שבעקבותיה הועבר התובע מתפקידו), כעבור כחודש נוסף הטיפול בתלונה "התעורר" שוב ביוזמת התחנה, התובע הושעה, הדברים יצאו לתקשורת וזהותן של המתלוננות נחשפה. אם כן, בלי כל הסבר מניח את הדעת הטיפול בפרשה נמשך במשך כחודשיים, באופן לא רציף ותוך חשיפת זהותן של המתלוננות. זאת, בניגוד לרצונן באנונימיות ובשמירה על פרטיותן. מצאתי להוסיף בנקודה זו כי הימשכות הליך הבירור וניהול לקוי שלו עלול להסב קושי ולפגוע אף במושא התלונה (התובע במקרה זה).
- עד כאן על הטיפול הרשמי בתלונות. חומר הראיות והעדויות בתיק מלמדים כי הלכה למעשה קיים בתחנה מסלול טיפול פנימי ו"לא פורמלי" שמתנהל לצד או במקום המסלול הרשמי. כך, מחומר הראיות עולה כי אף על פי שלהדס שטייף אין כל תפקיד רשמי בתחנה בנושא הטרדות מיניות - היא פנתה מיוזמתה לאחת המתלוננות ("דנה") על מנת לערוך בירור בעצמה. כשנשאלה כיצד ידעה את זהות המתלוננת השיבה "דיברו על זה במערכת". כשנשאלה מי במערכת חשף את שמה של המתלוננת, השיבה: "יכול להיות שזאת הייתה טניה, יכול להיות שזה היה מפקד גלי צה"ל בעצמו, אין לי מושג, מישהו אמר את זה" (פרוטוקול 1, עמ' 101, שו' 3). ואישרה כי בזמן אמת מפקד התחנה וטניה פוליאק שוחחו איתה (שם, שו' 6). את שיחתה עם פוליאק תיארה כך: "[..] זה לא היה בפרוטרוט, אבל בעיקר התעניינתי מה הסיפור, ואיך אני לא יודעת ממנו, מפני שבדרך כלל כשיש אירועים מהסוג הזה בגלי צה"ל אני יודעת עליהם [...]". כשנשאלה שטייף אם לא נראה לה בעייתי לדבר עם המתלוננות, עם מפקד התחנה ועם פוליאק בזמן שבו הליך הבירור בעיצומו, השיבה: "[...] גלי צה"ל היא תחנת בית, ואת רוב המקרים שאנחנו מטפלים [..] לא מגיע למשטרה, זה דברים שאנחנו פותרים בתוך התחנה (עמ' 103, שו' 9-7). כשנשאלה על כך פעם נוספת השיבה: "ככה מתנהלת גל"צ, זה משפחה של בית" (שם, שו' 23). שטייף אף אישרה בחקירתה הנגדית שהיא פנתה מיוזמתה לפוליאק, אף על פי שהמתלוננת לא ביקשה זאת ממנה.
- נורית קנטי העידה כי לאחר שנודע בתקשורת על הפרשה "התחלתי לברר, התקשרתי למי שיודעת את הדברים האלו תמיד וזאת הדס שטייף" (פרוטוקול 1, עמ' 50, שו' 18-17) והוסיפה: "אין לי שם תפקיד ואין שום סיבה שאני אערוך בירור רשמי, זאת הייתה שיחת רכילות" (עמ' 51, שו' 32-31). לפי גרסת קנטי, למרות שלשטייף אין תפקיד רשמי בתחנה בטיפול בהטרדות מיניות, החיילות פונות אליה (עמ' 68, שו' 31). כשנשאלה מדוע, אם כן, שטייף והיא מנהלות "שיחות רכילות" וחולקות פרטים על תלונות להטרדות מיניות בתחנה, השיבה: "הבנות שפנו להדס שטייף לא אמרו לה אל תגלי לזה ואל תגלי לזה" (עמ' 69, שו' 26). כשנשאלה על כך שוב, השיבה: "[...] זה התפקיד שלנו לוודא, ואנחנו אנשים רכלנים, וואלה אני עיתונאית אני רכלנית, אני אוהבת לדעת מידע [...] אז אם אני קוראת בעיתון ידיעות אחרונות על משהו שקורה בגלי צה"ל בלי שם, אז אני מנסה לברר, אז אני פונה לאנשים שהם חברים בתחנה ואני שואלת אתם יודעים על מה מדובר?". כאשר שטייף נשאלה בחקירתה הנגדית אם ביקשה אישור מ"דנה" לדבר על התלונה עם אחרים השיבה: "זה כבר היה ידוע" (עמ' 120, שו' 19); וכשנשאלה אם זה לא מדאיג שזהות של מתלוננות נחשפת בקלות כזו בגלי צה"ל - אישרה שזו ההתנהלות בתחנה (עמ' 121, שו' 9).
- זאת ועוד, קנטי אישרה בחקירתה הנגדית כי פוליאק (ששימשה כאמור לעיל בתפקיד רשמי במועדים הרלוונטיים) שיתפה אותה בשנת 2022 בפרטים על הפרשה (עמ' 53, שו' 28). פוליאק אישרה זאת בחקירתה הנגדית, והצדיקה זאת בכך שבאותו מועד כבר לא שירתה בצה"ל. ברי כי ממונה על הטרדות מיניות בארגון אינה אמורה לשתף במידע שהגיעה אליה אגב טיפול בתלונות במסגרת תפקידה הרשמי - אף לאחר שסיימה את תפקידה ואף לאחר שפרשה מהצבא.
- מן המכלול הראייתי האמור עולה שלצד המסלול הרשמי בטיפול בהטרדות מיניות בתחנה קיימים מנגנוני טיפול פנימיים ולא פורמליים. עוד עלה כי נוהגת בתחנה תרבות ארגונית של שיחות מסדרון ושיחות רכילות במעורבות בעלי תפקידים בכירים, מבלי להקפיד על אי חשיפת זהותן של המתלוננות.
- לסיכום חלק זה, התשתית העובדתית שהוכחה תומכת במסקנה כי העמדה שהוצגה בכתבה לגבי אופן הטיפול בתלונות החיילות וחשיפת זהותן, היא עמדה סבירה.
ו(2) האירועים שיוחסו לתובע בכתבה
- בחלק בכתבה שדן בהתנהלות התחנה בטיפול בתלונות שהגישו החיילות נגד התובע, יוחסו לו המעשים הבאים (שהובאו בציטוט מפי החיילות): אמירות מילוליות מטרידות; מגע פיזי באיברי גוף שונים (כתף, ירך פנימית, מותן, גב תחתון, ליטוף שיעור); ביצוע תנועה של אוננות במהלך שידור.
- אנתח את חומר הראיות שהובא תוך חלוקה לכל אחד מסוגי המעשים, וקביעת ממצאים לגביו. אעשה זאת לפי אמות המידה שהותוו בפסיקה ולפיהם האמת שיש לאתר היא "האמת המשפטית" שהוכחה בראיות, בשים לב לכללים הראייתיים המיוחדים המשמשים לניתוח עדויות של מתלוננות על הטרדות המאפשרים התייחסות מקלה לסתירות בעדות תוך חיפוש אחר "גרעין של אמת".
א. אמירות מילוליות מטרידות