[...]
בבסיסן של הלכות אלה לא עומד הרצון להעניק 'הנחה' לנפגעי עבירות מין ולא הנמכה של הרף הראייתי הנדרש לשם הרשעתם של עברייני מין, אלא הכרה במציאות החיים. מציאות זו מלמדת כי במקרים לא מעטים נפגעי עבירות מין מגיבים בצורה 'לא רציונלית' לתקיפה (למשל, קפיאה במקום או השארות בקרבת הפוגע); מתקשים למסור עדות סדורה על האירוע בו הותקפו; או מחליטים לכבוש את עדותם ולא ממהרים להתלונן. בנסיבות מסויימות, יש נפגעי מין שממשיכים להתנהג כרגיל בלי להחצין את הטראומה שעברו. ההכרה בתופעות אלה היא שהובילה ליצירת ההלכות הייחודיות, אשר ניתן לתאר אותן כ"מובלעת ראייתית". [...]
וראו גם מהעת האחרונה: ערעור פלילי 6681/23 מדינת ישראל נ' הייב, פסקה 15 (10.11.2024).
- הכללים הראייתיים המיוחדים שהותוו בעניין דניאל מאפשרים התייחסות מקלה לסתירות בעדות הקורבן ובחינה אם הוכח "גרעין של אמת" או "לוז גרסה"; בנוסף, נטיית הקורבן לכבוש את העדות או העובדה שהאירוע לא סופר לאיש בזמן אמת - אינה בהכרח פוגעת במהימנותו. כך גם חוסר מודעות לעבירה בזמן המעשה אינו מעיד בהכרח על הסכמה; עוד נקבע כי התנהגות "לא רציונלית" של הקורבן אינה בהכרח פוגעת במהימנותו וכי גם גרסה "מתפתחת" על פני הזמן אינה מעידה בהכרח על חוסר מהימנות; קיומו של מניע זר ותזמון התלונה אף הם לא בהכרח יפעלו לחובת הקורבן.
- עם זאת, לצד הכללים הראייתיים המיוחדים שהותוו, אין משמעות הדבר כי בשום מקרה אין לזקוף לחובת מתלונן בעבירת מין כבישת העדות, סתירות פנימיות בגרסה, או את התפתחות הגרסה. וכי "אותה 'מובלעת ראייתית' דורשת יישום זהיר ורגיש. אין מדובר בכללים גורפים שבכוחם לגבור על כל פגם בעדות ולייחס מהימנות לכל מתלונן, אלא בכללים שנוצרו על רקע הכרה במציאות מורכבת ונועדו לסייע בחשיפת האמת העובדתית" (עניין דניאל, פסקות 11-10).
- על רקע אמות מידה אלו אעבור לניתוח הראיות, לקביעת הממצאים ולהסקת המסקנות ביחס לתחולת הגנת אמת הפרסום על הפרסום הראשון.
ו. הפרסום באתר האינטרנט "פולטיקלי קוראת"
- הכתבה בפוליטיקלי דנה בהתנהלות לקויה של התחנה בטיפול בתלונות על הטרדות מיניות והתנהגות שאינה הולמת, תוך שהובאו עדויות של חיילות וחיילים החל משנות ה-80 ועד לשנת 2019. החלק שעסק בתובע, ובגינו הוגשה התביעה, כלל תיאורים על מעשים שיוחסו לו מפי שתי החיילות. האופן שבו הוצגו הדברים והמוקד אף בחלק זה היה על הטיפול הלקוי של התחנה בזמן אמת, מנקודת מבטן של החיילות שהתלוננו נגד התובע. לשם גיבושה של הגנת אמת הפרסום, כאמור, יש לעמוד בשני יסודות מצטברים, כי הפרסום היה אמת וכי היה עניין ציבורי בפרסומו.
- אשר ליסוד העניין הציבורי - בהתאם לאמות המידה המרחיבות שהותוו בפסיקה מתקיים עניין ציבורי בפרסום הן ביחס לאופן טיפול התחנה בתלונות של חיילות וחיילים, הן בסיקור מקרים פרטניים שאירעו לאורך השנים במעורבות עובדים בתחנה. התובע בסיכומיו מאשר שהפרסומים עוסקים בעניין בעל חשיבות ציבורית רבה, אך טוען כי פרסום שמו לא היה נדרש וכי ניתן היה להגשים את התועלת הציבורית שבפרסום אף ללא ציון שמו.
השאלה האם במסגרת קביעה כי קיים עניין ציבורי לצורך הגנת אמת הפרסום על בית המשפט לבחון האם אפשר להגשים את המטרה הציבורית שבפרסום בדרך שפוגעת פחות בנפגע, לא הוכרעה בפסיקה. שנהר בספרו מפנה לתיקון הראשון לחוק איסור לשון הרע, במסגרתו בוטל הסייג בסעיף 14 שקבע כי יהיה בפרסום עניין לציבור "ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו עניין". הגם שמתיקון זה ניתן ללמוד כי אין מקום לבחון האם ניתן להגשים את המטרה הציבורית בדרך שפגיעתה פחותה, שנהר מסביר בספרו מדוע מסקנה זו אינה ודאית. לצד זאת, לדעתו מכיוון שאין כמעט מקרה שבו אי אפשר לפרסם פרסומי אמת בדרך פוגעת פחות, מדובר בהטלת נטל כבד מידי שעלול לגרום לאפקט מצנן שיפגע בחופש הביטוי ובחופש העיתונאות בפרסומי אמת שיש בהם עניין ציבורי. מסקנתו בסופו של הדיון היא כי "רציונל זה והמסקנה הטבעית מתיקון סעיף 14 עשויים להוביל לכך שבתי המשפט לא יַתנו את תחולת ההגנה בכך שאי אפשר היה להשיג את המטרה הציבורית בדרך פוגעת פחות (שנהר, 422-421; רשות ערעור אזרחי 1104/07 חיר נ' גיל, פ"ד סג(2), 511, 523, 526 (2009), שם הובאה גישה דומה ביחס להשלכות שיש לתת למחיקת תנאי בהגנת סעיף 13(5) לחוק).