- סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע שאם הוכח כי לשון הרע שפורסמה היא פרסום עובדתי נכון, ונקבע שיש עניין ציבורי בפרסומה, תהיה הגנה למפרסם. אם כן, הגנת אמת הפרסום תחול בהתקיימם של שני תנאים מצטברים: (1) דבר שפורסם היה אמת; (2) קיים בפרסום עניין ציבורי. אשר לתנאי הראשון, בדיון נוסף אזרחי 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014) (להלן: עניין דיון נוסף אזרחי דיין) נקבע כי המונח "אמת" בחוק אינו מתייחס לאמת אבסולוטית או עובדתית, אלא לאמת משפטית - אמת שהיא "פרי עיבודו של בית המשפט, בכלים משפטיים, את המציאות העובדתית כפי שהיא מוצגת בפניו" (עניין דיון נוסף אזרחי דיין, 708-707). לפיכך, לצורך הכרעה בשאלה האם הפרסום היה אמת, יש להשוות בין תוכן הפרסום לבין האמת כפי שקבע בית המשפט באותו עניין ועל סמך הראיות הקבילות שהובאו לפניו. יודגש, וכפי שעולה במפורש מסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, כי לא כל פער בין העובדות העולות מן הפרסום לבין האמת המשפטית יוביל לשלילת התנאי של אמיתות הפרסום (שם, 711). כמו כן, נקבע כי ההגנה תחול רק על פרסום שהוא אמת כפי שהייתה במועד הפרסום, ולא כפי שנחזתה להיות באותה עת.
- זאת ועוד, בתביעות דיבה בדין הישראלי הנטל להוכחת אמיתות הפרסום מונח לפתחו של המפרסם. רף ההוכחה הנדרש מהמפרסם הוא של מאזן הסתברויות כמקובל במשפט האזרחי (דיון נוסף אזרחי 7325/95 ידיעות אחרונות בערעור מיסים נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 106 (1998) (להלן: עניין קראוס); ערעור אזרחי 844/12 מולקנדוב נ' פורוש, פסקה 35 (22.2.2017)). עם זאת, בפסיקה התקבע הכלל שלפיו "הרף המוצב בפני המפרסם המתגונן בטענה זו הוא גבוה" וככל שחומרת המעשים המיוחסים על ידי המפרסם חמורה יותר - הנטל כבד יותר (עניין קראוס, 40-39; רשות ערעור אזרחי 6557/20 ערוץ 10 החדש בערעור מיסים נ' שרת התרבות והספורט - ח"כ מירי רגב, פסקה 105 (13.3.2024) (להלן: עניין רגב).
- אשר לתנאי השני, בפסיקה אומצה גישה מרחיבה בפרשנות המונח "עניין ציבורי" לצורך סעיף 14 לחוק (עניין דיון נוסף אזרחי דיין, 717). תכליתו של עניין ציבורי היא שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו - בין אם לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ובין אם לשם שיפור אורחות חייו (ערעור אזרחי 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 (2002) (להלן: עניין אפל)). עוד נקבע בעניין אפל, כי כאשר הפרסום נוגע לדמות ציבורית בקשר לענייני ציבור, ובנסיבות שבהן התועלת הציבורית ממנו היא משמעותית, יש לתת משקל מיוחד, אף כי לא מכריע, לחופש הביטוי, וזאת במסגרת פרשנות ההגנות בחוק איסור לשון הרע. ההצדקה לכך נובעת בין היתר בצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים, על מנת לאפשר שיח חופשי וביקורתי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה (עניין אפל, 621). וראו גם עניין ערעור אזרחי דיין שם עמד כבוד השופט א' ריבלין על כך ש"נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו עניין ציבורי תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית" (שם, 452).
ה(3) הכללים הראייתיים החלים על עדות אדם הטוען להיותו נפגע עברת מין
- פרסום המייחס לאדם טענות בעלות גוון מיני הוא פרסום חמור. ככזה יש לעמוד בנטל מוגבר להוכחת טענת אמת בפרסום. לצד זאת, הפסיקה עיצבה כללים ראייתיים מיוחדים לניתוח והערכת מהימנות של נפגעי עבירות מין. על המאפיינים והתכליות שעומדות בבסיסם עמד כב' השופט (כתוארו אז) י עמית בקשות עירייה אחרות 7426/14 פלונית נ' דניאל, פסקות 10-9 לפסק הדין (14.3.2016). וכך נקבע שם:
מלאכת ההוכחה של [עבירות מין] כרוכה פעמים רבות במורכבות מיוחדת. להבדיל מעבירות אחרות, הדיון בעבירות מין מצריך במקרים רבים הידרשות לשאלה אם אכן נעברה עבירה (corpus delicti) להבדיל משאלת זיהויו של מבצע העבירה. בנוסף, מטבע הדברים, רוב עבירות המין מתבצעות בסתר, בנוכחות הפוגע והנפגע בלבד. על כן, הרשעה בעבירות מין תלויה פעמים רבות במהימנות שיעניק בית המשפט למתלונן מחד גיסא ולנאשם מאידך גיסא, בבחינת 'מילה נגד מילה'. בכך לא תם הקושי, שכן עבירות מין מתאפיינות גם בכך שהן נוטות להותיר אצל הקורבן חותם בדמות רגשות שליליים עזים ובהם חשש, אשמה ובושה. האירוע עצמו הוא טראומטי ויש לכך השלכות על אופן התנהגותו ותפקודו של נפגע העבירה 'בזמן אמת' ועל יכולתו לתאר את האירוע בדיעבד, כאשר במקרים לא מעטים האירוע נותן את אותותיו בדפוסי התנהגותו של נפגע העבירה גם בחלוף זמן רב