אשר לעדות של לינוי בר גפן, שהעידה מטעמו של התובע כחברה קרובה, היא לא הייתה מעורבת באירועים באופן אישי, אין לה ידיעה אישית מה ארע, ואין לתת לעדותה משקל. אף בירנית גורן, שהעידה מטעמו של התובע, לא הייתה מעורבת כלל באירועים בזמן אמת ואין לתת משקל לעדותה. בחקירתה הנגדית העידה בירנית גורן כי התובע העביר לעיונה קובץ בן עשרות עמודים עם מסמכי הבירור הכולל צילומי מסך ונספחים של "דיונים בתלונות או בבירורים" (פרוטוקול 1, עמ' 141, שו' 22; עמ' 143, שו' 7, 15-22, 32-27). היא העידה ש"ביקשתי ממנו מסמכים, כל מסמך שהוא הזכיר ... והוא שלח ערימה וקראתי אותה" (עמ' 144, שו' 27-25); "זה היה עשרות עמודים" (שם, שו' 4). מסמכים אלו לא גולו ולא הוצגו מטעמו של התובע ויש בכך כדי לפעול לחובתו. אני ערה לטענת התובע בעניין זה שהועלתה בסיכומי התשובה מטעמו (סע' 33) אך לא מצאתי בה ממש לנוכח דבריה הברורים של גורן בחקירתה הנגדית כי התובע העביר לעיונה מסמכים רבים מהליך הבירור.
- לסיכום חלק זה, אני מקבלת את גרסת המתלוננות כפי שפורטה בתצהירי העדות מטעמן ובעדויותיהן בבית המשפט.
ג. ביצוע תנועה של אוננות במהלך שידור
"יום אחד, טוענת דנה, היא ראתה את הופשטיין עושה תנועות של אוננות במהלך השידור".
- לטענת הופשטיין מדובר על אירוע בודד שארע בעת ששהו בדסק החדשות ושודר ברקע "אייטם" על שפיכה נשית בתכנית "לונדון וקירשנבאום" ובתגובה ל"אייטם" הוא עשה תנועה כלפי הטלוויזיה. בניגוד לגרסה זו, התשתית שעולה מחומר הראיות היא אחרת. שתי המתלוננות העידו כי אירוע ה"אייטם" בתכנית אינו קשור כלל לתלונתן על תנועה מגונה וכי מדובר באירועים שונים (פרוטוקול 2, עמ' 263, ש' 33-24). כשספיר נשאלה על כך היא השיבה באופן עקבי, רהוט, ונחרץ כי מדובר בשני אירועים שונים (פרוטוקול 2, עמ' 237-236): "זה היה מעבר לאייטם שהיה" ו"יש שני מקרים [...] גם על אייטם אוננות נשית וגם היה עוד אירוע בתוך האולפן שאני יכולה להגיד שהתובע ממש בא ועשה ככה מול הפרצוף שלי [..] תנועה של אוננות באוויר". לשאלת בית המשפט השיבה "שזה היה באמצע שידור והמראה הוויזואלי מאוד זכור לי" ונתנה מענה מפורט היכן היא עמדה והיכן עמד התובע, באיזה מקום בתחנה ובאיזה שעה זה ארע (עמ' 237, שו' 9-1). כשנשאלה על האייטם בתכנית "לונדון וקירשנבאום" תיארה כי "היה דיבור על אוננות נשית, על שפיכה נשית. זה היה אייטם ברקע של הטלוויזיה שטלוויזיות רצות והתובע נורא הנכיח את השיח ונורא הפנה את תשומת לב הנוכחים בדסק לאייטם, יצר על זה שיחה". כשנשאלה האם באותו אירוע נעשתה תנועה מצִדו השיבה ש"התנועה שאני זוכרת באופן ספציפי הייתה באולפן" (כלומר, באירוע אחר - ע.נ.ב) וכי סביב ה"אייטם" היה "הרבה דיבור נוכח והרבה דיבורי גסויות בעניין".
- גרסה זו עולה בקנה אחד עם תצהיר שיפר ועם עדותו בבית המשפט שתיאר כי המתלוננות התלוננו על כך שהתובע עשה "תנועה גסה לכיוון מבושיו" והעיד בצורה מעוררת אמון ומשכנעת ש"את התנועה הגסה אני זוכר גם אחרי 8 שנים" (פרוטוקול 3, עמ' 229, שו' 23-20). אף בהודעת הדואר האלקטרוני ששלח דקל לקצין חינוך ראשי בזמן אמת הוא מתייחס לתלונה על תנועה מגונה, בנפרד מתלונה על ה"אייטם" בערוץ 10. ראיות אלו מחזקות את גרסת המתלוננות כי מדובר בשני אירועים שונים - "אירוע התנועה המגונה" ו"אירוע האייטם בתכנית לונדון וקירשנבאום".
- אשר לטענת התובע כי קיים פער בין הטענה ל"תנועת אוננות" לטענה על "תנועה גסה שביצע לכיוון מבושיו" - גם אם קיים הבדל בין שני התיאורים, מדובר בהבדל קל, שאינו נוגע במהות, הואיל והתיאורים עוסקים במעשה דומה. הפסיקה הכירה באפשרות של אי דיוקים וסתירות שנובעות מחלוף הזמן (שמונה שנים במקרה זה) ו"מטיבו של המין האנושי שאינו בעל זיכרון של מחשב או רובוט" (ערעור פלילי 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 137 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (10.11.2011)).
אשר למקום ההתרחשות של האירוע - כפי שעלה מעדותו של שיפר ומהתמונות והסרטון שהוצגו בדיון ההוכחות, החלל של אולפן ה' צמוד וממוקם ברצף לקונטרול, ו"דנה" אישרה בחקירתה שבמונח "אולפן ה'" היא מתכוונת גם לקונטרול הצמוד אליו (עמ' 265, שו' 25), מכל מקום, גרסתו של התובע כי האירוע היחיד שאירע היה בדסק החדשות בזמן שידור האייטם בתכנית לונדון וקירשנבאום נסתרה, ומחומר הראיות עולה כי התובע עשה תנועה מגונה באירוע אחר.
- אשר לטענת התובע בסיכומיו, כי בתצהיר של המתלוננות אין עובדות או הקשר של אירוע, וכי כאשר אדם עובר אירוע טראומטי הוא זוכר פרטים שנחרטו בזיכרונו - המתלוננות בחקירתן הנגדית הציגו גרסה מפורטת הכוללת תיאורים מדויקים, והן הותירו עלי רושם חיובי ונתתי בגרסתן אמון. אשר לטענה כי מדובר ב"גרסה מתפתחת", שפורטה לראשונה בעדות בבית המשפט וכי הגרסה אינה מתיישבת עם לוחות הזמנים ועם המועדים שבהם "דנה" חפפה את "ספיר" - בתי המשפט הכירו בנסיבות שגורמות לעדות מתלוננות בעבירות מין להתאפיין בכך "שהדברים מתערבבים זה בזה, קיים חוסר בהירות בשאלה מה קדם למה, מה בדיוק נאמר בשלב זה או אחר על ידי מי מן הצדדים וכיוצא בכך" וכי "לא ניתן לדרוש כי תלונה מסוג זה תהיה מסודרת, כרונולוגית, מתועדת, בנויה לתלפיות כאשר בין האירועים השונים קיים רצף הגיוני שניתן לעקוב אחריו" (ערעור פלילי 9806/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (8.1.2007)). אם כן, איני זוקפת לחובתן את העובדה שעדותן בבית המשפט הייתה מפורטת ומלאה יותר מזו שהובאה בתצהיר מטעמן ואת אי הבהירות המסוימת בנקודה האם האירועים אירעו במועד החפיפה, או לאחריה. מכל מקום, נראה כי אף התובע אינו חולק על כך שהוא עבד לצד שתי המתלוננות והסתירות עליהן הצביע התובע אינן מהותיות ואינן פוגמות ברצף האירועים הכולל.
- מצאתי להוסיף לפני הסיום כי איני מקבלת את הניתוח שעורך התובע בסיכומיו בסעיף 37 (על תתי סעיפיו) ואת הטענה כי המתלוננות תיאמו ביניהם גרסאות ותכננו לבצע בו "סיכול ממוקד". "דנה" בחקירתה הנגדית אמנם אישרה כי שוחחה עם "ספיר" לפני שהתקיים הריאיון עִמה, אולם לא אישרה ש"ספיר" שיתפה אותה בתוכן הדברים שאמרה למראיינת אלא רק שהן שוחחו על כך ששתיהן קיבלו פניות להתראיין (עמ' 259, שו' 33-19). כשנשאלה פעם נוספת האם: "יכול להיות שהיא סיפרה לך" השיבה: "יכול להיות שלא" (עמ' 260, שו' 2-1).
- זאת ועוד, מחומר הראיות לא עלה מניע למתלוננות בגינו יעלילו על התובע את הדברים, ידבקו בגרסה זו כעבור שנים, ויעלו זאת מיוזמתן בפני התחקירנית של פוליטיקלי בריאיון שערכה עִמן כעבור כשש שנים ממועד התרחשות האירועים. הטענה כי התובע נזף ב"דנה" במקרה אחד וזה מסביר את רצונה לפגוע בו, אינה טענה רצינית דיה לצורך ביסוס מניע לתלונה כה חמורה, מה גם שאינה מסבירה את התלונה של "ספיר" (שהיא נפרדת משל "דנה" ועומדת בפני עצמה).
איני מקבלת את הטענה כי יש לתת משקל נמוך לדברים של "ספיר" הואיל והריאיון עִמה היה בעילום שם והיא סברה שלא תידרש לתת דין וחשבון ולכן הפליגה בתיאורים לא נכונים. ראשית, בהעדר מניע ההיגיון מלמד שהיא לא שיקרה במכוון, והעלילה דברים חמורים על התובע, רק בגלל שהריאיון עִמה התקיים בעילום שם (וזאת בחלוף שנים ממועד התרחשות האירועים ומיוזמתה). המסקנה שגוזר התובע אף סותרת את בחירתה לבוא ולהעיד בהליך ואת החשיפה הכרוכה עבורה בכך (גם אם מוטל על שמה בהליך צו איסור פרסום, יש בבחירה לבוא ולהעיד חשיפה). אשר להסבר שנתן התובע בסיכומי התשובה מטעמו (סעיף 25) לשיקולים שהניעו את המתלוננות להעיד בבית המשפט - הוא אינו משכנע ואינו מגובה.