בכל הנוגע לאופי הפרסום עצמו יש לבחון את הפרמטרים הבאים: האופן שבו מנוסח ומסוגנן הפרסום ואם נקט המפרסם בלשון חד משמעית וחורצת דין; נחיצות החלק הפוגעני לפרסום; אם נעשתה פנייה מוקדמת של המפרסם למושא הפרסום וניתנה הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום (ערעור אזרחי דיין, 493-492).
- נקבע כי המבחנים אינם מצטברים, כך שכישלון באחד מהם לא יביא בהכרח לשלילת ההגנה (עניין רגב פסקה 112 לפסק דינו של השופט נ' סולברג ופסקה 12 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) י' עמית) וכי "בחינה של ראיית הפרסום כמכלול תוך בחינת המסר הכללי על פי מהותו, נכונה גם לצורך הגנת "חובת הפרסום", לאור המבחנים הנוגעים לפרסום עצמו כמפורט לעיל" (שם, בפסקה 14 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) י' עמית).
- בעניין רגב עמד כב' השופט (כתוארו אז) י' עמית על כך שלעיתונות החוקרת "מעמד הראוי במיוחד להגנת "חובת הפרסום", דווקא בשל התמעטותה" וכי לנוכח מאפייניה "העיתונות החוקרת מצויה בגרעין ההגנה על חופש הביטוי וככזו ראויה במיוחד להגנה של עיתונאות אחראית [...] אשר בין העיתונאות על סוגיה השונים, ניצבת לה כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", לא כפודל מחמד אלא כמי שלנביחתה ולנשיכתה יש השפעה אפקטיבית במגרש הדמוקרטי" (עניין רגב, פסקה 8 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) י' עמית). בענייננו הכתבה עונה להגדרת "עיתונות חוקרת" ועל כן בחינת הפרמטרים תעשה תחת מעמדה "הראוי במיוחד", כפי שהתווה בפסיקה. להרחבה נוספת על הגנת העיתונאות האחראית ומבחני העזר שגובשו בפסיקה ראו: שנהר, 568-542.
ח(2) מן הכלל אל הפרט
- לטענת התובע בסיכומיו, הנתבעות 3-1 פעלו באופן מוטה וחד צדדי מתוך אג'נדה פמיניסטית וכשלו מלעמוד בכל התנאים המזכים בהגנת תום הלב ועיתונאות אחראית. לשיטתי, המסקנה שמתקבלת היא שונה. הואיל וקבעתי כי מתקיימת הגנת אמת בפרסום, אנמק זאת בקצרה.
- כאמור, הכתבה עסקה בסוגיית ההטרדות המיניות בתחנה ובאופן הטיפול הלקוי בהן, כשהחלק שעסק בתובע הובא כדוגמא להתנהלות התחנה ולאופן שבו חוו המתלוננות את הטיפול בפרשה. מפאת אורכו התחקיר פורסם בשני חלקים (שתי כתבות), אורכה של הכתבה שבה מוזכר התובע שישה עמודים, והקטע שעוסק בתובע הוא כחצי עמוד (חמש פסקאות), בערך באמצע הכתבה.
- מחומר הראיות עולה כי עבודת ההכנה לתחקיר ארכה קרוב לשנה, ורואיינו במהלכה עשרות צעירות וצעירים ששירתו בתחנה והאירועים שמפורטים בכתבה נכללו רק לאחר ששני מקורות שונים אישרו אותם. מחומר הראיות עולה כי במהלך הראיונות השונים, שמו של התובע עלה ביוזמת המרואיינות (שרואינו בנפרד) והן גוללו את סיפורן ואת מה שחוו באופן חופשי, רציף וללא שהוצגו להן שאלות מכוונות (באופן שדומה לחקירה ראשית) (מוצג א' למוצגי התביעה; סעיף 9 לתצהיר הנתבעת 2 וסעיף 14 לתצהיר הנתבעת 3).
- הנתבעת 2, עורכת פוליטיקלי, העידה כי היא לא הסתפקה בראיונות שקיימה התחקירנית עם המתלוננות ושוחחה בעצמה עם המתלוננות וביקשה מהן לגולל שוב את הסיפור, ללא שאלות מכוונות והתערבות. בעדותה פירטה כי קיימה שיחות רקע נוספות "יצרנו קשר עם הרבה מאוד אנשים שעבדו בגלי צה"ל באותה תקופה[...] בקשר לסיפור של התובע" (עמ' 162, שו' 27-25) וכי: "כשיש שיחות רקע שרובן מאשרות את מה שאני מבינה מהתלונות ומעט מאוד שיחות רקע שלא מאשרות לי את זה ושתי מתלוננות שהסיפור שלהן מאוד קוהרנטי ומאוד ברור וזו מאמתת את זו באופן מאוד ברור, שתי עדויות שונות שמאמתות אחת את השנייה, המשקל הוא די ברור" (עמ' 173, שו' 9-12). היא העידה כי במהלך עבודת התחקיר שמו של התובע עלה גם מאנשים נוספים, אולם הן לא הסתמכו על כך הואיל והיה מדובר בשמועות ולא בעדות ישירה (עמ' 194, שו' 7-17), וכי לא נתקלו בעדויות סותרות על התובע (עמ' 173, שו' 22), אלא פער בין האנשים שרואיינו - חלקם הכיר את הטענות ביחס לתובע וחלקם הופתע מכך (עמ' 172, שו' 33-29). היא העידה כי הן לא התעלמו מכך, אלא ש"מתוך סך כל השיחות שעשינו, מתוך סך כל העדויות שנראו לפניי, העדויות של הבנות, שיחות הרקע ושאר ההצלבות מידע שעשיתי אני ושעשתה נועם, הגעתי למסקנה שהעדויות של אותן שתי בנות מאוד מאוד אמינות ולחלוטין יכולות להתפרסם בתחקיר" (עמ' 164, שו' 22-15).
אשר לטענה כי אין לתת אמון ב"דנה" בשל אירועים מעברה שפוגמים, לטענת התובע, במהימנותה (מוצגים 8 ו- 9 למוצגי התביעה) - ראשית, הנתבעת 2 ציינה בעדותה כי הכירה זאת ולא סברה שיש לתת להם משקל לאחר ששקלה את המכלול. שנית, הדברים שיוחסו לה אינם קשורים לתלונות, לא התרחשו באותן שנים ולא מצאתי שיש ביניהם כל קשר. ולבסוף, אין בכך כדי להפוך את גרסתה ללא נכונה ואת האירועים שחוותה לבדיה - כאמור, היא העידה לפני ונתתי בדבריה אמון, שאף נתמכים בעדות נפרדת ועצמאית של "ספיר" שהעידה על דפוסי התנהגות דומים מצד התובע.
- הנתבעת 3, מנהלת פוליטיקלי, העידה כי היא עברה באופן אישי על הכתבה טרם פרסומה והאזינה בעצמה להקלטות ווידאה כי התחקירנית לא הזכירה את שמו של התובע מראש, וש"היא לא מנסה לפתות אותן להגיד משהו" "אלא שתי המתלוננות העלו את שמו מיוזמתן "שתיהן באופן בלתי תלוי אמרו לנו 'אני רוצה לדבר על אבנר הופשטיין'" (פרוטוקול 3, עמ' 194, 7-12).
- אשר לטענת התובע כי אין לראות בשתי החיילות כמקורות שונים ובלתי תלויים - איני מקבלת אותה. אמנם בזמן אמת שתי החיילות פנו והתלוננו יחד, אך העובדה כי הן עשו זאת במשותף אינה הופכת את תלונתן לאחת. כל אחת מהן סיפרה באופן עצמאי את סיפורה ואת האירועים שחוותה מהתובע באופן אישי. כך גם איני מקבלת את הטענה כי הן תיאמו גרסאות טרם פרסום הכתבה (כמפורט לעיל בסעיף 106).
- הנתבעת 2 אישרה כי היא לא תיעדה או ערכה תרשומת לגבי שיחות נוספות שבוצעו בעניין התובע, פרט להקלטות. הפסיקה עמדה על החשיבות בתיעוד פעולות התחקיר לשם גיבושה של הגנת עיתונות אחראית. אחד מהטעמים לדרישה להקפיד על תיעוד ו"מסמוך" פעולות התחקיר שבוצעו, היא למקרה שבו המקורות לא הסירו את חסינותם, ואז "העיתונאי האחראי נדרש להיות גם 'ממוסמך' כדי להתגונן מפני תביעות לשון הרע" (ערעור אזרחי 9705/11 ברקוביץ נ' קרא פסקה 44 (21.10.2014); עניין רגב, פסקה 17). אם כן, יש לבחון את מידת החשיבות שיש לתיעוד ולהעדרו לפי נסיבות המקרה. בענייננו יש תיעוד של הראיונות שנערכו עם המתלוננות טרם הכתבה, הן ויתרו על חסינותן והעידו בבית המשפט. בהעדר מקורות שסתרו את עדותן לא מצאתי שיש לשלול את ההגנה בגין עניין זה, וזאת גם אם היה רצוי שיערך תיעוד למכלול השיחות שנערכו עם מקורות שונים לצורך הכתבה.
- אשר לפרסום עצמו - הוא מתאר את האירועים באופן מאוזן תוך הפנייה לציטוטים של דברי המתלוננות, וברור כי הדברים נאמרים על ידן. אין בכתבה הסקת מסקנות, קביעה, או הבעת דעה של פוליטיקלי, מעבר להצגת דבריהן של המתלוננות על הפרשה ועל אופן הטיפול של התחנה בעניין. הנתבעת 3 עמדה בחקירתה הנגדית על כך שהן הקפידו לא להוסיף את חוות דעתן, ולא לקבוע מסקנות נחרצות, אלא הצגת התיאור של המתלוננות מפיהן (עמ' 194-195, שו' 32-33, 1-4). בחקירתה הנגדית אישרה כי הטענה שפיטוריו של התובע מהתחנה נעשו על רקע פוליטי הייתה מוכרת להן, ולכן התייחסו לטענות שעלו בעניינו בזהירות. הכתבה אף מציגה את הטענה כי פיטוריו של התובע מהתחנה היו על רקע לחצים פוליטיים (שחלקם נחשף בעדויות בתיק 4000) תוך הפנייה ל"ציוץ" שפרסם התובע ברשת הטוויטר בזמן אמת בעניין זה (עמ' 196, שו' 23-24).
- אשר לטענת התובע כי הן התעלמו מפרסומים עיתונאים אחרים שצידדו בו - לא מצאתי שיש בה ממש. העובדה שעיתונאי כזה או אחר "צייץ" את פרשנותו ומסקנותיו, אינה מחייבת גוף עיתונאי אחר "להתחשב בדבריו" או לשוחח עִמו קודם לפרסום. מצאתי להוסיף כי הנתבעות 3-1 העידו כי נעשה ניסיון שלא צלח לקבל את מסמכי הבירור מגלי צה"ל ומהצבא (פרוטוקול 3, עמ' 162, שו' 17-13). מסמכים אלו הושגו בהליך זה רק לאחר שניתן צו על ידי בית המשפט שחייב את משרד הביטחון וחרף התנגדות משרד הביטחון לחשיפה .יש בכך כדי לחזק את עדותן שאותה אני מקבלת ואין לזקוף לחובתן את העובדה שהמסמכים לא היו בידן טרם פרסום הכתבה.
- אשר לטענת התובע לפגמים שנפלו בדרישה לקבלת תגובה מהנפגע טרם הפרסום - מעיון במוצגי התביעה עולה כי הפנייה לקבלת תגובה מהתובע נעשתה במסרון וואטסאפ בשעה 10:46 בבוקר והתבקשה תגובתו עד לשעה 17:00 באותו יום (בפנייה פורטו הטענות הקונקרטיות שעלו ביחס אליו). כעבור דקות ספורות (בשעה 10:51) השיב התובע לפנייה ביקש לדעת את זהות הפונה אליו וכתב "נא לציין שם כדי שאוכל לדעת לאן להפנות את תביעת הדיבה. תביעת דיבה חמורה תוגש על כל אמירה או רמז שכזה. החמורה ביותר שאת יכולה לעלות על דעתך ...". בתשובה הזדהתה הנתבעת 2 בשמה, כעורכת הראשית של פוליטיקלי, והציגה את עיקרי הכתבה. דקה לאחר מכן (בשעה 10:53) כתב התובע כך: "שלום רב, הדברים הנטענים מופרכים והוכחו כשקריים. ככל שהדברים יפורסמו, למרות הודעתי זו, אגיש תביעה בגין הנזק העצום שתנסו לגרום לי!" (תגובה זו נכללה במלואה בכתבה). כעבור כארבעים דקות, בשעה 11:32 שלח התובע מכתב התראה מעורך דין.
לתובע הייתה אפשרות לשטוח במענה לפנייה אליו את גרסתו, לתובע הייתה אפשרות להציג חומרים שהיו בידיו מזמן אמת (כמו תמליל השיחה עם שחורי ודקל, ואסופת המסמכים שהציג לבירנית גורן), הייתה לו גם אפשרות להפנות את הנתבעות לשוחח עם אנשים נוספים שעשויים לשיטתו להציג תמונה אחרת, והייתה לו אפשרות לבקש שהות נוספת למתן תגובה אם נדרשה לו - אולם הוא לא עשה כן, אלא איים בתביעת דיבה ומהתגובה שלו ניתן היה להבין כי אין לו כוונה להגיב באופן ענייני ולתת גרסה מפורטת מעבר.