עורכת פוליטיקלי העידה כי היו מקרים בעבר בהם דחו או שקלו בשנית פרסום, לאחר שקיבלו תשובה מפורטת ממושא הפרסום, טרם הפרסום (עמ' 174 שו' 29-22; עמ' 177, שו' 33-29) והסבירה כי מאחר שבחר לא להציג את גרסתו במענה לפניה אליו, אלא לאיים בתביעה מבלי שניתן מענה ענייני לדברים - היא בחרה שלא להיענות לאיום (עמ' 174, שו' 11-17). תשובה דומה השיבה מנהלת פוליטיקלי כשנשאלה על כך: "הוא יכול לבחור להתייחס לדברים בצורה יותר מהותית, הוא יכול לבחור להגיד 'הינה הנרטיב שלי, אני אשמח להיפגש אתכן, הינה המסמכים שיש לי לדעתי צריכים לגרום לכם לפקפק במה ששמעתן', במקום זה הוא בחר להגיד אני אתבע אתכם, אוקיי, בסדר, זכותו, מה אני אעשה" (עמ' 193, שו' 22-25).
בענייננו, התנהלות התובע, המהירות שבה הגיב לפנייה, שעולה ממנה שהטענות כלפיו מוכרות לו, ומשלוח מכתב עורך דין, מלמדים כי היה בידיו זמן לתת תגובה עניינית לו היה חפץ בכך. אם כן, הרי שאיני מקבלת את הטענה כי בנסיבות מקרה זה זמן התגובה שניתן לו אינו מספק (וראו האמור בעניין רגב, כי יש מקרים שבהם זמן תגובה קצר יספיק למושא הפרסום בפועל כדי להעביר את תגובתו, בפסקה 28 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) י' עמית).
בעניין ערעור אזרחי דיין עמד כב' השופט (כתוארו אז) ע' פוגלמן על כך שהדרישה לפנות לקבל את התייחסות הנפגע אינה נובעת אך מהגינות, אלא ש"ברגיל, בידיו של הנפגע יהיה המידע הטוב ביותר ביחס לדברים המיוחסים לו" (שם, 492). בענייננו הוכח כי היו בידי התובע חומרים נוספים מזמן אמת, והבחירה שלו לא להציג את גרסתו כשפנו אליו ולא לחשוף את המידע שהיה בידיו מזמן אמת ואף לא להפנות את הנתבעות לגורמים נוספים - יש בה כדי לשלול את הטענה כיום כי הנתבעות הפרו את חובתן המקצועית עת לא פנו מיוזמתן לגורמים נוספים ספציפיים שהתובע טוען בסיכומיו שהיה מקום לשוחח עימם.
אשר לטענה בעניין משלוח מכתב ההתראה בחתימת עורך דין טרם הפרסום - אין מחלוקת כי מושא לפרסום רשאי לפעול כך (אם כי אני כשלעצמי סבורה כי תגובה עניינית ומפורטת עדיפה). מכל מקום, קבלת עמדה כי יש לעצור את הפרסום עם קבלת מכתב מעורך דין עלולה לגרום לאפקט מצנן, לריבוי תביעות ולפגיעה בחופש העיתונות ובחופש הביטוי, בפרט בעיתונות חוקרת - ואיני מקבלת אותה.
אשר לטענת התובע למיקום התגובה - ההחלטה היכן למקם את התגובה נתונה לשיקול דעת העורך. במקרה זה ההחלטה למקם את כל התגובות שהתקבלו יחד בסוף הכתבה, היא סבירה ולא מצאתי כי מתקיימים טעמים לקבוע כי נשללת ההגנה מטעם זה. כך גם לא מצאתי ממש בטענה כי נפל פגם בכך שבמסגרת התגובה מטעמו שצוטטה בכתבה לא נכללו דברים שנכתבו במכתב ההתראה ששלח בא כוחו (התגובה שלו לפרסום כפי שהועברה במסרון לעורכת פוליטיקלי שולבה במלואה, ובמכתב ההתראה לא נכללה גרסה פוזיטיבית או התייחסות קונקרטית לטענות כלפיו).
- אשר לטענות התובע כי פרסום שמו שולל את חזקת תום הלב. ראו האמור לעיל בשאלת העניין הציבורי בפרסום שם התובע. יש להוסיף כי ניתן לראות בהחלטה על פרסום השם בנסיבות מקרה זה כנופלת במרחב העריכה שיש להותיר לתקשורת שכן "כידוע, דרישת תום הלב מציבה סטנדרט של סבירות ולא של שלימות" (עניין חמדני, פסקה 118 שם עמד בית המשפט המחוזי על המרחב שיש להותיר לעיתונאים, במיוחד בשיקולי עריכה, והחשש מהחמרה שתוביל לאפקט מצנן). הנתבעות 2 נשאלה על כך בחקירתה הנגדית הבהירה כי שאלת פרסום השם נשקלה על ידן (כמו גם ביחס לחשיפת שמות אנשי התקשורת הנוספים שעלו בכתבה) (פרוטוקול 3, עמ' 181). השיקולים שנשקלו והחלטה שהתקבלה מצויים בטווח שיקול הדעת של העורכת בנסיבות מקרה זה ואין מקום להתערב בהם ולשלול את ההגנה, גם אם ניתן היה להגיע להחלטה אחרת.
- אעבור כעת לבחון אם עומדת לנתבעות 3-1 הגנת תום הלב ביחס לכותרת המשנה - כאמור בפתח הקטע שעוסק בתובע מופיעה כותרת המשנה "אני מאונן על הקיר". מדובר בציטוט מדברי "דנה" בריאיון המקדים שנערך עמה, והוא לא נוסח על ידי הנתבעות 3-1. אני ערה לכך שהוא נאמר רק על ידי "דנה", אולם מרגע ששתי המתלוננות הציגו גרסה דומה על שימוש בשפה גסה ומטרידה, אין בעובדה שרק "דנה" הזכירה ביטוי זה בריאיון המקדים עִמה, כדי להפוך את ההחלטה לעשות בו שימוש בכתבה ללא סבירה. עם זאת, מבין כל הביטויים שמופיעים בכתבה מפי המתלוננות, זהו ללא ספק אחד מהביטויים היותר חריפים ובוטים. עולה השאלה, אפוא, אם נסיבות אלו מצדיקות להתערב בבחירת הכותרת, באופן השולל את הגנת תום הלב לנתבעות. לאחר התחבטות, הגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לכך שלילית.
בתי המשפט עמדו לא אחת על כך ש"גם אם סבור בית המשפט כי ניתן היה לערוך את הדברים אחרת, יש להישמר מפני התערבות משפטית ביצירה העיתונאית ובאוטונומיה של העורך, למעט באותם מקרים בהם מתרשם בית המשפט מעריכה מגמתית-מניפולטיבית-מסולפת עד כדי עיוות הדברים" (עניין ערעור אזרחי דיין, 518)). בעניין חמדני עמד בית המשפט על כך שיש לתת שיקול דעת רחב לאמצעי התקשורת בענייני עריכה, שכן החמרה יתר על המידה, מקימה חשש שאמצעי התקשורת ינקטו "צנזורה עצמית" (שם, פסקה 118). וראו גם: ערעור אזרחי 7380/06 חטר-ישי נ' גילת, פסקאות 41-40 (2.3.2011) שם נקבע כי גם אם העורך והמפרסם היו יכולים לבחור מילה אחרת לעשות בה שימוש בכותרת (במקום המילה "כנופיה"), מדובר בשאלה של טעם טוב ולא של השמצה וכי "אין זה תפקידו של בית המשפט לבחור דרך התנסחות כזו או אחרת למפרסם".