וראו גם: ערעור אזרחי (מחוזי י-ם) 24734-06-23 אל עסם נ' טיבי, פסקה 24 (15.1.2024) שם הניח בית המשפט כי מוצדק "להקל על הנטל שמוטל על משתף פרסום בעניין בדיקת התוכן בהשוואה לנטל שמוטל על יוצר התוכן המקורי" (באותו עניין נקבע כי המערערים אף לא עמדו בנטל המופחת והבדיקות שביצעו טרם הפרסומים לא היו רציניות); ותיק אזרחי בסדר דין מהיר (שלום כ"ס) 35658-06-18 דיין נ' חזן, פסקה 90 (13.8.2024) שם נקבע כי יש להגן על "אדם מן היישוב" המשתף פרסום עיתונאי אודות אישיות ציבור בעניין הנוגע למילוי תפקידו, ולקבוע כי עומדת לו הגנת תום הלב של הבעת דעה.
- במאמר "שיתוף לשון הרע ברשתות חברתיות בעקבות ערעור אזרחי 1239/19 שאול נ' ניידלי תקשורת בע"מ", מציעה כותבת המאמר, מיכל לביא, לאמץ מודל חדש לאחריות המשתף ברשת, ולהעניק חסינות מתביעה במצבים שבהם אפשר לזהות את הפרט המפרסם הישיר שחולל את הנזק ולתבוע אותו. לצד האמור, מציינת לביא כי יש להכיר בחריגים למתן חסינות: משתף שמוסיף הבעת דעה או קביעה, או מדגיש חלקים מהפרסום המקורי, למעשה יוצר תוכן חדש; כאשר הפרסום החוזר כרוך במאמץ מיוחד; כאשר המשתף מזהה עצמו כעיתונאי, יש לאפשר תביעה ישירה נגדו, הואיל ושיתוף ידיעה על ידי עיתונאי עשויה להגביר את אמינותה, את משקלה ואת הסיכוי שישתפו אותה הלאה וירחיבו את תפוצתה (מיכל לביא "שיתוף לשון הרע ברשתות חברתיות בעקבות ערעור אזרחי 1239/19 שאול ניידלי תקשורת בע"מ", משפטים על אתר טו 159, 191-190 (2020)). אמנם מודל זה עוסק בפרסום חוזר ברשת, אולם ניתן ליישמו, בשינויים המחויבים, אף על פרסומים חוזרים באמצעים אחרים.
- אעבור כעת לבחון את הטענות הנוגעות לפרסומים שביצעו הנתבעים 6-4, בעקבות הכתבה.
י. הפרסום בערוץ 13
- ביום 5.1.2022, יום לאחר שפורסמה הכתבה באתר פוליטיקלי, שודר בערוץ 13 בתכנית "לפני החדשות" אייטם בנושא שאורכו כעשר דקות. המגיש אלי ראכלין פתח את האייטם כך: "תחקיר שמתפרסם באתר 'פוליטיקלי קוראת' מסעיר את עולם התקשורת". אחריהם הציג המגיש את עורכת פוליטיקלי (הנתבעת 2) שהייתה באולפן והתנהל דיון על כתבת התחקיר. בחלק זה שמו של התובע לא הוזכר. לאחר מכן שודר ראיון מצולם עם "דנה" (בטשטוש פנים וקול) שעסק בתובע, וצולם מספר שעות קודם לכן. עם סיומו חזר השידור לאולפן להמשך הריאיון עם הנתבעת 2.
- בסיכומים טוען התובע כי בריאיון נאמרו על ידי "דנה" ביטויי דיבה חמורים יותר מאלו שיוחסו לו בכתבה בפוליטיקלי. אשר לנתבעת 2, שרואיינה לפני ואחרי הריאיון עם "דנה", נטען כי בדבריה גיבתה את האמירות של "דנה" עליו, ונתנה להן תוקף ככאלו התואמים את ממצאי התחקיר שלה.
- לצורך הדיון יש לחלק אפוא את האייטם לשני חלקים. האחד, הריאיון שנערך בשידור חי באולפן עם עורכת פוליטיקלי; השני, הריאיון המצולם עם "דנה". בעוד שהריאיון עם "דנה" מעורר שאלות במישור דיני לשון הרע, הרי שהחלק בהשתתפות הנתבעת 2 באופן מובהק אינו בגדר לשון הרע. כך, בחלקו הראשון של הריאיון עִמה התובע כלל לא מוזכר, ואילו בחלק השני - לאחר שידור הריאיון עם "דנה" - ניכר כי הנתבעת 2 מבקשת להסיט את המוקד מהתובע לתופעה הרחבה ולהתנהלות הצבא והתחנה, תוך שהיא מבהירה זאת במפורש בדבריה. כך, גם כשהיא נדרשת לדוגמאות, הן אינן עוסקות בתובע אלא בבעלי תפקיד אחרים בתחנה (מולי שפירא ז"ל ועדי טלמור ז"ל). אף בציטוט שמיוחס לנתבעת 2 בסיכומי התובע (בסעיף 7) בעניינו של התובע היא מאששת את העדות של "דנה" לגבי אופן הטיפול של התחנה ולא את המעשים עצמם שיוחסו לו. בסיכומי התשובה התובע אף מציין כי לו היו הנתבעים 4 ו-5 מסתפקים בסיקור הכתבה בפוליטיקלי ובריאיון באולפן עם הנתבעת 2 לא הייתה מוגשת כנגדם התביעה. אם כן, הטענה כי יש בדברים של הנתבעת 2 בשידור בערוץ 13 כדי לשון הרע כלפיו - נדחית.
- אעבור לכן לטענות הצדדים ביחס לדברים שנאמרו על ידי "דנה" בריאיון עִמה. לנוכח מסקנותיי לעיל, הנחת המוצא לדיון היא כי הוכחה הגנת אמת הפרסום על העובדות שהובאו בכתבה בפוליטיקלי ובכלל זה כי התובע נגע במתלוננות בכתפיים, בשיער ובפנים הירך. לטענת ערוץ 13 בסיכומים מטעמו, מדובר באייטם עוקב (פולו-אפ) על כתבת התחקיר שלא כלל טענות עובדתיות חדשות מאלו שהופנו כלפי התובע בכתבה בפוליטיקלי. לטענתם, עומדת להם הגנת אמת הפרסום הואיל ומדובר בפרסום חוזר של הדברים מבלי לאמת או להוסיף עליהם. התובע טוען מנגד שלא מדובר בפרסום חוזר, אלא בפרסום עצמאי העומד בפני עצמו הכולל ביטויי דיבה חדשים וחמורים יותר כלפיו.
- אכן, ה"אייטם" בערוץ 13 נולד בעקבות הכתבה בפוליטיקלי והוא עוסק בו. דברי הפתיחה של הכתב אלי ראכלין מבהירים זאת היטב וכל מי שצופה בכתבה מבין שזהו ההקשר הכולל. עם זאת, הואיל והאייטם לא רק סקר את כתבת התחקיר וציטט ממנה - אלא קיים ראיון עצמאי עם אחת המתלוננות שעסק בתובע - הרי שלפי אמות המידה שסקרתי לעיל, מדובר בתוכן עצמאי שעומד בפני עצמו ולא בפרסום חוזר. במצב דברים זה, יש לגוף התקשורת אחריות לדברים שנאמרו על ידי המרואיינת, ולאפשרות כי אינם אמת (וזאת בכפוף להגנות העומדות להם לפי החוק). מסקנה זו מתחזקת לנוכח מרכזיותו של ערוץ 13 כגוף תקשורת מוכר ומוביל, פלטפורמת הפרסום בטלוויזיה ומועד השידור (בשעות הערב לפני שידור המהדורה המרכזית). מאפיינים אלו מגבירים את היקף החשיפה של הפרשה בעיני הציבור.
- לטענת התובע נכללו בריאיון עובדות חדשות חמורות יותר. התובע מתייחס בין היתר לביטויים הבאים שאמרה המתלוננת: "תקף"; "טורף"; "ידיים חטטניות ומבטים שטופי זימה". לטענת ערוץ 13 מדובר בתיאור תחושותיה ודעותיה של המתלוננת. כאמור לעיל, נקודת המוצא לדיון היא כי הוכחה הגנת אמת הפרסום ביחס למעשי התובע שפורטו בכתבה בפוליטיקלי. אם כן, עולה אפוא השאלה אם הדברים הנוספים שאמרה "דנה" בריאיון עמה, עולים כדי קביעת עובדה או שמדובר בתחושה והבעת דעה. אציין כבר כעת כי לאחר צפייה בריאיון הגעתי לכלל מסקנה שבעיניים של "הצופה הרגיל" המתלוננת ביטאה את תחושותיה הסובייקטיביות, וכך הדברים מובנים.
- סוגיית פרשנות הפרסום, והאם יש לסווגו כקביעת עובדה או כהבעת דעה, לעיתים אינה פשוטה (גנאים, קרמניצר ושנור, 88; וראו גם: ערעור אזרחי 259/89 הוצאת מודיעין בערעור מיסים נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 (1992)). ברשות ערעור אזרחי 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ זוהר, פסקאות 25-19 לפסק דינו של השופט נ' סולברג (30.5.2023), סקר בית המשפט העליון את העקרונות המנחים בסיווג פרסום בדיני לשון הרע - כדעה או כעובדה. נקבע שם כי ככלל עובדה מניחה תיאור מציאות מסוימת ונתונים אובייקטיבים וניתנת לאישוש או הפרכה. דעה, לעומת זאת, היא התרשמות סובייקטיבית, שלא בתבניות נוקשות של אמת ושקר. בית המשפט העליון עומד בפסק הדין על כך שקיימת אפשרות לפרש פרסום באופן החורג מהמשמעות המילונית שלו וכי "על מנת להבחין בין עובדה לדעה, יש להרכיב את משקפיו של 'האדם הרגיל'" והאופן שבו הדברים נתפסים על ידו (שם, בפסקה 22). עוד נקבע שם כי:
"בית המשפט שלפניו מתבררת תביעת לשון הרע מחויב לבחון, במקרים המתאימים, אם הפרסום שבמחלוקת הוא פרסום שאדם מן הישוב יבין שיש להוציא מידי פשט תיבותיו ומשמעותן המילונית. בעשותו כן, על בית המשפט לתת דעתו על השאלה מהו המסר שיִקלט מן הפרסום; ולהתחשב בכך שאין זה רצוי כי דיני לשון הרע ידחקו מן השיח צורות ביטוי ציוריות, אף לא כאלה הנעשות על דרך הגוזמה, כאשר הן חפות מיומרה להצגת עובדות. בחינה זו, במקרים מסוימים, עשויה להביא לכלל מסקנה כי על אף שמדובר בפרסום בעל חזות חיצונית עובדתית ('ידיו של פלוני הן ששפכו את הדם', באחת מהדוגמאות שלעיל), נכון יהיה לראות בדברים משום עזיבה של עולם העובדות הקשיחות, אל עבר הבעת דעה על מושא הפרסום ועל תפקודו" (עניין רגב, בפסקה 25).
- לצורך הבחנה בין דעה לעובדה יש לבחון מה הרושם הכללי שעולה מ"מרקם הכתבה" בעיני הקורא הסביר שאינו "מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה" (ערעור אזרחי 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995)). לנוכח האמור יש חשיבות בצפייה בריאיון עצמו לצורך סיווג הפרסום, מכיוון שכך ניתן להתרשם גם מטון הדיבור ומשפת הגוף ולהרכיב את משקפיו של האדם הרגיל ואת האופן שבו הדברים נתפסים על ידו. במקרה זה, אמנם התחושות שביטאה המתלוננת בריאיון עִמה כלפי התובע הן קשות, אולם צפייה והאזנה לדברים מלמדת, כי מובן מדבריה מה המעשים שמיוחסים לתובע - "נגיעות בכתפיים, בפנים ירך וליטוף שיעור" וכי יתר הדברים שנאמרים על ידה בריאיון משקפים את תחושותיה כתוצאה ממעשים אלו, נושאים אופי אישי וסובייקטיבי, ואינם מובנים כעובדות הניתנות לאישוש או להפרכה. ככלל, יש לפרש כל קטע בפרסום בהתחשב בפרסום בכללותו ו"אמירה פוגעת כביכול יכולה להיתפס כאמירה שאינה מקימה חבות כשהיא נבחנית בתוך ההקשר הכולל ולא בניתוק של מילים או ביטויים מתוך הפרסום" (שנהר, 212-211). אעבור כעת לבחינת הביטויים עצמם אליהם מפנה התובע (סעיף 6 לסיכומי התובע):
"הוא לא מפחיד אותי. הוא תקף אותי ואת החפופה שלי במשך כמה שבועות. הוא היה נוגע בנו בכתפיים, מלטף לנו את השיער, נוגע לי בפנים הירך .... ואז ראיתי אותו בשידור עושה את זה גם לחפופה שלי והתחרפנתי" - תחילת המשפט מבטאת תחושה אישית ורגש ואינה עולה כדי עובדה. המשך המשפט "הוא תקף אותי ואת החפופה שלי במשך כמה שבועות" מעורר יותר קושי בסיווג, שכן הביטוי "תקף" עשוי להיתפס כקביעת עובדה על ידי הצופה הרגיל. אולם המשך המשפט - "הוא היה נוגע בנו בכתפיים, מלטף לנו את השיער, נוגע לי בפנים הירך" - מבהיר בדיוק מהם המעשים הקונקרטיים שהיא מייחסת לו (שזכו להגנת אמת בפרסום, כאמור לעיל) ומה כוונתה בשימוש במילה תקף" (נגיעות וליטופים). אם כן, צפייה בקטע כולו מבהירה שהמילה "תקף" אינה עומדת בפני עצמה, וגם אם זה ביטוי חריף יחסית, המעשים שפורטו מבהירים היטב למה הכוונה. אני ערה לטענת הנתבעים 4 ו-5 כי מגע באדם ללא הסכמתו עולה כדי הגדרת תקיפה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1997, אולם הואיל ו"דנה" מבהירה בדבריה בדיוק מה הכוונה די בכך, ואיני נדרשת להגדרת חוק העונשין. השימוש במילה "התחרפנתי", בסיום ציטוט זה, מחזק אף הוא את הבנת הדברים כשיתוף סובייקטיבי ברגשות ובתחושות שלה. בהקשר זה חשוב להדגיש כי בריאיון עִמה היא מרבה להשתמש בדימויים מטפוריים (ועוד על כך בהמשך) והשימוש במילה "התחרפנתי" נועד לתאר את התחושה הקשה שאחזה בה, ולא במובן משמעותו המילולית-מילונית.