"אנחנו לא רוצות להיתקל בו יותר במסדרונות. לא במבטים שטופי הזימה שלו ולא בידיים החטטניות שלו" - משהוכח כי המתלוננות ביקשו בזמן אמת שלא לעבוד במחיצת התובע והתלוננו על מעשים וביטויים מטרידים כלפיהן, הרי שמשפט זה מהווה שיתוף בתחושה שחוותה המתלוננת, ואי הנעימות הכרוכה עבורה מהמפגש עם התובע בתחנה. אכן, שימוש בתיאור "מבטים שטופי זימה "ו"ידיים חטטניות" אינו נעים לאוזן, אולם בחינתו בהקשר שנאמר מלמדת כי אינו עולה כדי קביעת עובדה חדשה אלא תיאור ציורי-מטפורי של האופן שבו המתלוננת (שהתלוננה על מגע חוזר ונשנה והטרדות מילולית) חוותה את הדברים.
"הם לא שמרו על הכבוד שלנו כשהכניסו טורף לתחנה לעבוד איתנו" - השימוש במילה "טורף" מובנת למי שצופה בריאיון כולו, כמטפורה לתיאור התחושה של המתלוננת. ברור מהדברים כי המתלוננת לא טענה כי התובע "טרף" אותה, אלא כי הכוונה היא רטורית, ונועדה לשקף את התחושות האישיות שלה ואת הביקורת שיש לה על התחנה מהסיטואציה אליה נקלעה כחיילת צעירה שעבדה לצד אזרח המבוגר ממנה עשרות שנים וחוותה מצִדו מגע מטריד. אם כן, לפי אמות המידה שהותוו בפסיקה אין בשימוש במילה "טורף" במקרה זה "משום ציון עובדות נוקשות ואירועים מציאותיים שניתן לבחון את התרחשותם ולהגיע לכלל מסקנה חד-משמעית ונחרצת", אלא "מסר החורג מפשט לשונם, ומבטאים דעה ערכית, שכן כך קולט ומבין את הדברים אדם מן הישוב" (עניין עמותת חוזה חדש, בפסקה 32). ראו והשוו: עניין הרציקוביץ' שם הוגשה תביעת לשון הרע כנגד עיתון שתיאר את התובע כעכבר. בית המשפט קבע כי הדימוי נועד לשמש כאמצעי אומנותי לתיאור התנהלות התובע ולא מובן כביטוי שנועד "להפשיט את הרציקוביץ' ממהותו האנושית ולהציגו כעכבר" (בעמ' 571); וראו גם תיק אזרחי 1590-02-22 (שלום ב"י) כרמל נ' בנימין, פסקאות 31-29 (12.6.2023) (להלן: עניין כרמל) שם נקבע כי כינוי התובע "רוצח" אינו עולה כדי קביעת עובדה, אלא ביטוי מטאפורי מוגזם ובוטה לצורך הבעת דעה על מעשיו ודעותיו של התובע.
אף המשפטים הנוספים שהובאו מפי המתלוננת בריאיון: "עדיין לא היינו יכולות לשים אצבע על זה שהותקפנו. היינו שם בסיטואציה שהיא פגיעה, שאין לנו הגנה, שאנחנו חשופות, שהוא יכול היה לעשות מה שהוא רוצה"; "אני מרגישה שהופקרתי ושום דבר לא השתנה; "ברור שאני כואבת ומאוימת, גם כי אני אישה, אבל גם כי עכשיו אני בסיטואציה שהיא מפקירה" - מהווים כולם שיתוף של התחושות שלה מהאירועים - הן בזמן אמת הן בעקבות פרסום הכתבה בפוליטיקלי. המתלוננת אף מסבירה בהמשך הריאיון עִמה את האכזבה ותחושת ההפקרה שהיא חשה כיום מכך ששורה של אנשי תקשורת יצאו להגנת התובע לאחר פרסום הכתבה בפוליטיקלי. מדובר, אם כן, בהבעת דעה, בביקורת ובשיתוף התחושה הסובייקטיבית של המתלוננת, הן על האירועים בזמן אמת, הן על התגובות שהתקבלו בעקבות הכתבה.
- בעניין עמותת חוזה חדש עמד השופט נ' סולברג על כך שגם שיקולי המדיניות עשויים להשפיע על ההכרעה בדבר סיווגם של ביטויים ו"להטות את הכף לעבר פירוש הביטוי שעל הפרק כהבעת דעה, המרוחקת יותר מהגדרת לשון הרע, ולא כתיאור עובדתי" (שם, בפסקה 31). בענייננו, החשש מיצירת אפקט מצנן בראיונות עם מתלוננות ונפגעות מהווה שיקול לקביעה כי מדובר בהבעת דעה ולא בעובדה. ודוק: אין בכך כדי לתת חסינות או הגנה מפני תלונות שווא או עלילות ויש להיזהר מכך. אולם במצב שבו העובדות שעומדות בבסיס הדברים בוססו דיין, אין אינדיקציות כי מדובר בעלילה, ומתקיים קשר הגיוני ומידתי בין העובדות לבין התחושות - יש להעדיף פרשנות של הביטויים כחורגים ממשמעותם הלשונית, וכמשקפים את התחושה והחוויה האישית סובייקטיבית של המתלוננת (על האופן שבו חוות נפגעות עבירות מין את המאפיינים של יחס התקשורת הממוסדת לראיונות עִמן, החשיבות שהן מקנות לתמיכת התקשורת בנרטיב שלהן והחשש מהיווצרות אפקט מצנן ראו: הדר דנצינג-רוזנברג ענת פלג, "#גם_אני משפיעה על המשפט? נקודת המבט של נפגעות עבירות מין בשאלת השפעת התקשורת הממוסדת והרשתות החברתיות על המשפט", משפטים על אתר י"ד, 60, 78-77 (תש"פ)).
- לנוכח כל המכלול שפורט מצאתי כי יש לסווג את הדברים כהבעת דעה ושיתוף בתחושות של המתלוננת על מה שחוותה ולא כקביעת עובדה. עם זאת, סיווג ביטוי כדעה אינו שולל את האפשרות שיהא בו לשון הרע שכן, גם הבעת דעה יכולה להיכנס לגדר לשון הרע לפי הגדרת החוק.
- שקלתי האם במקרה שבו העובדות מתבררות כנכונות יש מקום לקבוע כי הדעות והתחושות שמתבססות עליהן אינן בגדר לשון הרע. זאת מתוך הנחה כי הצופה הרגיל מודע לכך שבריאיון עם מתלוננת על אירועים שעברה, היא עשויה לבטא את אשר על ליבה מתוך סערת רגשות ותוך שימוש בביטויים חריפים. אמנם הפסיקה הכירה באפשרות לקבוע כי ביטוי שהוא בגדר הבעת דעה לא ייחשב כלשון הרע גם כשמדובר בביטוי חריף ונוקב, אולם המקרים בהם נפסק כך עסקו בעיקר בשיח פוליטי וכשמושא הפרסום נושא משרה ציבורית (עניין עמותת חוזה חדש בפסקה 33; ערעור אזרחי (מחוזי ת"א) 26523-09-14 דרזיה נ' קוניק, פסקה 7 (7.5.2015) שם נקבע כי אם המאזין מבין כי הדברים שנאמרו בריאיון הם דעה סובייקטיבית של המרואיין אין מדובר בלשון הרע. בית המשפט עמד שם על כך שהדברים נאמרו במסגרת חופש הביטוי במרחב הפוליטי על ידי חבר קואליציה ביחס לחבר אופוזיציה). בענייננו אין הכרח להכריע בשאלה זו הואיל וגם אם יקבע כי הפרסום עולה כדי לשון הרע - מדובר בלשון הרע מוגנת. ועל כך כעת.
- ההגנה "הקלאסית" העומדת לגוף תקשורת היא הגנת העיתונאות האחראית. כאמור לעיל, בעניין ערעור אזרחי דיין פורטו מבחנים רלוונטיים, אך לא ממצים, לגיבוש הסטנדרט הנדרש לתחולת ההגנה. בענייננו, הנתבעים 4 ו-5 לא ביצעו בדיקות עצמאיות טרם פרסום הכתבה, פרט לעיון בכתבת התחקיר של פוליטיקלי ועריכת שיחה מקדימה של תחקירן עם "דנה" לפני הריאיון עִמה. לפי גרסת ערוץ 13 התחקירן מטעמם בדק בשיחה המקדימה עם "דנה" שלא עולות עובדות חדשות וגם לאחר הריאיון עִמה וידאו שהיא לא שינתה את העובדות ולא הוסיפה עובדות על אלו שנכללו בכתבה המקורית (פרוטוקול 3, עמ' 200, שו' 1; עמ' 202, שו' 18-16).
- השאלה האם אף על פי שלא בוצעו בדיקות עצמאיות עומדת לערוץ 13 הגנת עיתונות אחראית אינה נדרשת להכרעה במקרה זה מכיוון שהעובדות העומדות בבסיס דבריה של "דנה" (מגע וליטופים בניגוד לרצונה) זכו להגנת אמת הפרסום, כפי שנקבע לעיל לאחר שמיעת עדויות המתלוננות. יתר הדברים בריאיון עִמה עולים כדי הבעת תחושות סובייקטיביות, שלא ניתנות לאישוש או הפרכה (וקיימת הלימה בין התחושות כפי שבוטאו על ידה לבין העובדות שזכו להגנת אמת הפרסום).
- העורכת של התכנית הסבירה בחקירתה הנגדית כי לנוכח החשיבות הציבורית בתחקיר ביקשו לסקר אותו, פנו לפוליטיקלי על מנת שיחברו אותם עם אחד מהמקרים האישיים שנכלל בכתבה, והם הפנו אותם "לדנה". היא הבהירה בחקירתה הנגדית כי לא ביקשו לעסוק דווקא בתובע, אלא בתופעה (פרוטוקול 3, עמ' 200, שו' 33; עמ' 201, שו' 10-1). אכן, הדעות והתחושות שביטאה המתלוננות הן קשות, ולשאלה אם היה מקום לערוך או לצנזר את דבריה עשויה להיות נפקות בביסוס יסוד תום הלב הנדרש או שלילתו. בעניין זה הסבירה העורכת של התכנית בחקירתה הנגדית: "אנחנו לא עורכים קטעים כאלה, בטח לא של מתלוננות, בטח לא במקרה כזה רגיש" (עמ' 202, שו' 10) וגם: "אתה בעצמך אומר שזה תחושות שלה, שאנחנו בסך הכול נתנו להם מקום ואני לא חושבת שזה מוסרי לערוך תחושות של מתלוננת על הטרדה מינית בין אם היא מרגישה מופקרת, בין אם היא מרגישה מאוימת" (עמ' 202, שו' 30-29); וגם: "היא אמרה "אני מרגישה שהופקרתי", אלה תחושות שלה ואני כאמור לא אערוך תחושות של מרואיינת כשהעובדות בפועל כבר פורסמו בתחקיר של פוליטיקלי" (עמ' 203, שו' 24-22).
- אני מוצאת גישה זו כסבירה בנסיבות מקרה זה בהן קיימת ההלימה בין התחושות שבוטאו על ידי המתלוננת לבין העובדות שעליהן התבססו. בדיון נוסף 9/77 חברת החשמל לישראל בערעור מיסים נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 352-349 (1978) נפסק כי הבעת הדעה אינה חייבת להיות נכונה מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את הבעת הדעה המשמיצה מעובדות נכונות, שעליהן התבססה הדעה. בעניין בן גביר הוסבר הגיונה של דרישה זו, שלפיו כאשר יודע המאזין או הקורא כי המפרסם מביע דעה, יחסו לתוכנה זהיר יותר והוא מודע לכך שניתן לחלוק על הדברים ולתהות אחר תוקפם ונכונותם (שם, 107). בענייננו - הביטויים המטפוריים בהם נעשה שימוש ושהתבססו על תחושותיה הסובייקטיביות של דנה, גם אם הם חריפים ואינם נעימים לאוזן, אינם חורגים מגדר הסביר ביחס לעובדות שהוכחו. על כן, מתבקשת המסקנה כי צופה רגיל אשר צפה בריאיון הבין כי מדובר בתיאורים ותחושות סובייקטיביים של דנה בלבד, שהוצגו בנפרד מהמעשים שיוחסו לתובע והוכחו, ולא נשללה אפשרותו לחלוק עליהם ולבקרם.
- יתרה מכך, במקרה זה, מעבר להחלטה של העורכת שלא לערוך ולצנזר את דברי המתלוננת בריאיון עִמה, יתר בחירות העריכה היו "זהירות" ומתונות. כך, אין כל אזכור, הפנייה, כיתוב או ציטוט של הביטויים הבוטים יותר שעלו בכתבה בפוליטיקלי. כך גם במהלך הריאיון עם "דנה" בכיתוב ש"רץ" בתחתית המסך נכתב: "עורך בכיר נגע בי ובחברתי בירך ובגב מספר פעמים" מבלי שנכתב שמו של התובע. ניסוח הכיתוב הרץ על המסך, ללא אזכור שם התובע, ובאופן שנצמד לעובדות בלבד (ללא הדגשת הביטויים היותר חריפים בהם נקבה "דנה" לתיאור תחושותיה) מלמדים שערוץ 13 נקט בשיקולי עריכה שמבקשים לאזן בין הערך של מתן קול למתלוננת ולתחושותיה ללא עריכה וללא "צנזור", לבין צמצום הפגיעה בתובע. וכך הסבירה העורכת את שיקולי העריכה במקרה זה: "אנחנו נתנו לה לדבר את התחושות שלה, אני לא חושבת שזה מוסרי לערוך מתלוננת על הטרדה מינית, היא לא שינתה משהו בעובדות, [...] חשוב לי להגיד, הרבה מהדברים שנאמרו לא כללנו, כמו למשל הכותרת [...], של הדברים המאוד בוטים שהוא, הן טוענות שהוא עשה ואמר אנחנו לא כללנו אצלנו" (פרוטוקול 3, עמ' 203, שו' 33-28).
- התנהלות זו כמכלול מלמדת כי האיזון שבוצע על ידי עורכי התכנית סביר ועומד בדרישת "תום הלב" לפי סעיף 16(א) לחוק. כך גם לא מתקיימות נסיבות לשלילתה לפי סעיף 16(ב) לחוק. העובדה שהביטויים סווגו כהבעת דעה מטה אף היא את הכף לקביעה כי "אין מדובר בכוונה ובפוטנציאל פגיעה היוצאים מגדר הסביר, כך שיביאו לשלילת תום ליבה" (עניין עמותת חוזה חדש, פסקה 39, שם עמד השופט נ' סולברג על כך ש"השיקולים המשמשים בהתייחס לפרשנות ולסיווג הפרסום, יפים גם לשאלת תחולתן של הגנות החוק" וכי כשמדובר בהבעת דעה פוטנציאל הפגיעה הוא פחוּת).
- אשר לטענות התובע כי לא בוצעה בדיקה מקדימה על "דנה" ועל מהימנותה. ראו האמור בניתוח לגבי הנתבעות 3-1, ולהעדר הרלוונטיות שיש לכך.
- אשר לטענה לפגמים שנפלו בדרישה לקבל את תגובת הנפגע טרם הפרסום - מחומר הראיות עולה כי נציג ערוץ 13 פנה לתובע בוואטסאפ ביום השידור בשעה 14:37 לשם קבלת תגובתו בנוסח הבא: "בהמשך לתחקיר על ההטרדות המיניות בגלי צה"ל נדון בנושא היום במהדורת 19:00 ונדבר ספציפית על המקרה שלך. חשוב לנו לקבל את תגובתך". לאחר דקות ספורות (בשעה 14:42) השיב התובע כדלקמן: "... כפי שכבר אמרתי מדובר בשקרים שהופרכו בזמן אמת. אני ממליץ לא להיקלע לאמירות דיבות ושקרים [...]" (מוצג 5 לתצהירי נתבעים 4 ו-5). הנה כי כן, מהאמור עולה כי התובע ידע כי ידונו במקרה שלו באופן ספציפי, ואף הגיב לפנייה אליו באופן מיידי. בתגובתו לא הציג גרסה מפורטת, לא ביקש זמן נוסף, ואף לא ביקש לשוחח עִמם טרם הפרסום, אלא המליץ שלא "יקלעו לשקרים ודיבה". אם כן, ולנוכח האמור, הרי שבנסיבות מקרה זה דומה כי זמן התגובה שניתן לו מספק.
אשר לטענה כי ערוץ 13 נמנע במכוון למסור לתובע כי יתקיים בעניינו ראיון עם אחת המתלוננות - לא מצאתי בה ממש. במסגרת הפניה אליו הובהר לו כי ידברו באופן ספציפי על המקרה שלו, ויש בכך כדי לענות על דרישת הפירוט הנדרשת (בפרט עת הכתבה בפוליטיקלי כללה ציטוטים נרחבים מפי המתלוננות). כשנשאלה עורכת התכנית בחקירתה הנגדית מדוע התובע לא הוזמן להתראיין אף הוא בשידור השיבה: "... מדובר באדם שעבד בתקשורת, בין היתר בערוץ 10, ואם הוא היה רוצה הוא היה מרים טלפון ומגיע להתראיין, לא הייתי אומרת לו בחיים "אני לא מוכנה"... אם בן אדם רוצה לבוא, בשמחה, זה לא השתמע מהתשובה שלו" (פרוטוקול 3, עמ' 206, שו' 12-6). מצאתי להוסיף כי מעיון בסיכומי התשובה עולה כי אף אם היה נאמר לתובע כי "דנה" עתידה להתראיין ואף אם הוא היה מוזמן לראיון, לא היה בכך כדי לשנות מבחינתו, ולמעשה דומה כי פרט לאי שידור הריאיון עִמה - כל פעולה אחרת אינה אפשרית או סבירה לשיטתו.
- לפני סיום חלק זה מצאתי להוסיף, בשולי הדברים ומעבר לנדרש, כי לו הייתי קובעת כי הכתבה שפורסמה בפוליטיקלי אינה נהנית מהגנת אמת הפרסום, הייתה עולה שאלה לא פשוטה האם מתקיים הסטנדרט של הגנת עיתונאות אחראית לנתבעים 4 ו-5 שמודים כי הם הסתמכו בעיקר על כתבת התחקיר ולא ביצעו בדיקות עצמאיות.
ככלל, אי עמידה בדרישה לנקוט פעולות המבססות את הפרסום על מקורות מהימנים ופעולות שמאמתות את העובדות שבפרסום, עשויה לשלול את ההכרה בהגנת עיתונאות אחראית. כאשר מדובר בפרסום חוזר, או פרסום שסוקר פרסום קודם יתכן שהאיזון בין המבחנים הוא אחר. שאלה זו לא זכתה לליבון בפסיקה בקשר לפרסום עיתונאי חוזר (בעניין שאול שעסק בשיתוף ברשתות חברתיות, בוטאה גישה ולפיה ככל שהפרסום המקורי נחזה להיות רציני ומעמיק יותר ומי שעומד מאחוריו הוא גוף או אדם בעל מהימנות ומומחיות בתחומו וידוע בכך (כמו גוף תקשורת רציני, מוסד אקדמי בעל שם וכיוב') - עשויה לעמוד הגנה לטובת המשתף).