לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
165. הסעיף מונה 4 חלופות, שדי בהתקיימות אחת מהן, על מנת שהפרסום יחשב ללשון הרע. החלופה הראשונה היא "חלופת סל", והחלופות הנוספות מתייחסות לפגיעות קונקרטיות. הכרעה אם פרסום בא בגדר לשון הרע נבחנת לפי אמת מידה של הקורא הסביר וכיצד הוא מבין את הפרסום. הבחינה היא אובייקטיבית שאינה נדרשת להבנתו של הנפגע את הפרסום או לתחושותיו. בהתאם, השאלה אינה הכוונה מאחורי הפרסום, אלא "המסר עימו היא מותירה את הצופה" (עניין ע"א דיין, 436). בפסיקה בערכאות הדיוניות קיימת גישה הדורשת רף גבוה יותר לצורך קביעה כי פרסום ברשת חברתית עולה כדי לשון הרע, בטענה שהמשקל שהציבור נותן לפרסומים אלו נמוך יותר מאשר לפרסומים בדרכים המסורתיות (ת"א (שלום ת"א) 31694-09-16 גיע ניהול ומסעדנות בע"מ נ' קונקי, פסקה 12 (5.2.2018); תא"מ (שלום חי') 39205-09-18 בובלי נ' שפר, פסקאות 80-84 (10.6.2019)). (וראו גם שנהר, 116-111, על המאפיינים המיוחדים של פרסומים ברשת האינטרנט).
166. על רקע האמור אעבור לבחון את הפרסומים מושא התביעה המיוחסים ללוינסון:
ציוץ ראשון: "גבירותיי ורבותיי מר התעמרות בעבודה אבנר הופשטיין"
167. לוינסון שיתף חלק מתוך הכתבה בפוליטיקלי שעוסק בתובע וכתב: "גבירותיי ורבותיי מר התעמרות בעבודה אבנר הופשטיין". אשר לשיתוף הכתבה – משנקבע שעומדת לנתבעות 3-1 הגנה, הרי שגם ללוינסון עומדת אותה הגנה. אשר לציוץ שנלווה – אמנם, ייחוס תיאור של "מתעמר בעבודה" לאדם עשוי להוות לשון הרע, אולם בנסיבות מקרה זה, בחינת הקשר הדברים הכולל, מביא למסקנה כי הביטוי אינו עולה כדי לשון הרע.
ראשית, "הקורא הרגיל" שנחשף לציוצים הם צרכני "טוויטר" המכירים את מאפייני הרשת. ניתן להניח כי הם עוקבים או לכל הפחות בעלי היכרות עם הדף של לוינסון, ערים להקשר הכולל של הדברים, ולא מסתכלים על ה"ציוץ" באופן מנותק ממנו. שנית, הביטוי אינו חריף דיו, אלא עולה ממנו סרקזם ואירוניה, המאפיינים את לוינסון, ויש לתת לכך משקל בבחינת המסר שמותיר הפרסום. שלישית, הביטוי "מתכתב" עם האופן שבו התובע מציג עצמו כעיתונאי חוקר שפרסם תחקיר מקיף העוסק בהתעמרות בעבודה, ויש לקרוא את הדברים בהקשר זה. רביעית, יש לתת משקל אף לכך שקדמו לו "תגרות טוויטר" בין הצדדים (התובע עצמו צייץ שלוינסון "תומך בהתעמרות בעבודה") וניתן להניח כי הקורא הרגיל בנסיבות אלו, ער להקשר הכולל, כאמור.
אם כן, ניתן אפוא להניח כי הקורא שמכיר את מאפייני הרשת ואת ההקשר הכולל, מבין את הציוץ כביקורת וכאירוניה שמתכתבים עם "ציוצים" חריפים קודמים שהחליפו הצדדים ביניהם, ואינו עולה כדי לשון הרע. בהקשר דומה נקבע כי "יתכן קושי בטענתו של אדם אשר הוא כה פעיל ברשת החברתית והסבור שכל נושא ועניין ראוי לציוץ, שלפיה כשמפורסם ציוץ כלפיו סבור הוא שאין לדבר עניין ציבורי (ת"א (הר') 29483-05-18 רהב נ' לוינסון, פסקה 42 (26.05.2021)). וראו גם ע"א (מחוזי מר') 17865-05-23 אסולין נ' צוברי, פסקה 32 (26.9.2023) שם עמד בית המשפט על כך שאמירה צינית שבאה בתגובה לטענה של הצד השני, גם אם היא לא מוצלחת ומעליבה, אינה חוצה את הרף ללשון הרע.
ציוץ שני: "מה קורה? תתפטר כמו ליסה?"
168. "ציוץ" זה פורסם כתגובה ל"ציוץ" הראשון. ברקע לפרסום זה עומדת הפרשה שתוארה לעיל בעניין ליסה פרץ ופיטוריה בעקבות כתבת התחקיר שפרסם התובע. מבלי להיכנס לפרשה זו שאינה מענייננו – ולמחלוקת שבין התובע ללוינסון כתוצאה מכך – אין בציוץ המפנה שאלה לתובע האם בכוונתו להתפטר בעקבות הכתבה בפוליטיקלי כדי להוות לשון הרע. גם אם לוינסון ביקש להתגרות ולהרגיז את התובע – עדיין איך בכך כדי להפוך את הביטוי לכזה העונה על הגדרת לשון הרע לפי החוק.
ציוץ שלישי: "כתבי בית דין אפשר לשלוח למשרד ליאוניד ושות' רחוב יהודה הלוי בניין דיסקונט"
169. בתגובה לציוץ השני (ובאותו שרשור שכלל גם את ה"ציוץ" הראשון) כתב התובע ללוינסון "אל דאגה גם אתה תתבע"; ובמענה לכך השיב לוינסון: "כתבי בית דין אפשר לשלוח למשרד ליאוניד ושות' רחוב יהודה הלוי בניין דיסקונט" (להלן: "הציוץ השלישי"). אין בפרסום זה ולו ראשית ביטוי דיבה ולשון הרע. כאמור, גם אם כוונתו של לוינסון הייתה להתגרות בתובע (ובהחלט יתכן שכך היה) אין בפרסום שנוקב במען להמצאת כתבי בית דין כדי להוות לשון הרע.
ציוץ רביעי: מעקב יומי אחרי התביעה של הופשטיין ו"נעיצת" הפרסום
170. בתשובה לפרסום של התובע כי בכוונתו לתבוע את כל מי שישתף את הכתבה כולל את לוינסון (אותו מכנה התובע: "טמבל") צייץ לוינסון כך: "אבנר הופשטיין מבטיח שיתבע את אתר פוליטיקלי קוראת, וגם אותי משום מה, על תחקיר שלהם עם עדויות על הטרדות מיניות שלו בגלי צה"ל. נועץ את השרשור ונעקוב כל יום איך מתקדמת התביעה" – פרסום שמהדהד את דברי הופשטיין שבכוונתו לתבוע בגין שיתוף הכתבה, ושפורסם בתגובה לפרסום של התובע, אינו עולה כדי לשון הרע. אף "נעיצת" הפרסום בראש העמוד וההצהרה של לוינסון "לעקוב כל יום איך מתקדמת התביעה", עולה לכל היותר כהתגרות, ולא מהווה ביטוי העונה להגדרת לשון הרע.
ציוץ חמישי: "יש מטרידים VIP"
171. כיתוב זה נלווה לשיתוף פוסט בפייסבוק שפרסמה העיתונאית בירנית גורן שיצאה להגנת התובע. ייחוס תואר של מטריד, או מטריד "VIP" עשוי לעלות כדי ביטוי שעונה להגדרת לשון הרע לפי החוק, מאחר שהוא עלול "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם" (סעיף 1(1) לחוק), וכן להיכנס בגדר סעיף 1(2) וסעיף 1(3) לחוק. מנגד, מהפרסום עולה כי מדובר בהבעת דעה ולא בקביעת עובדה, ובביקורת ואירוניה על העיתונאית בירנית גורן ועל תופעת "ציפוף השורות", והצביעות של אנשי תקשורת שהתייצבו, כך לטענת לוינסון, להגנת התובע באופן אוטומטי.
בעניין עמותת חוזה חדש עמד השופט נ' סולברג על כך ש"על הספקטרום שבין הביטויים המהווים לשון הרע, לבין אלו שאינם כאלה, ברי כי פרסומים שיאופיינו כהבעת עמדה, ככלל, יהיו קרובים יותר לקוטב השני מאשר לזה הראשון (שם, בפסקה 19) וכי "בסיווג פרסום כדעה יש אפוא אך כדי להקהות את פוטנציאל הפגיעה (כאשר במקרים מסוימים הפחתת פוטנציאל הפגיעה תגיע עד כדי הוצאת הפרסום מגדר 'לשון הרע')" (שם, בפסקה 33). בית המשפט העליון הכיר בערך ובחשיבות שיש בביטוי סאטירי, שעשוי לעיתים להיות מתריס, בוטה ועוקצני ואף לעורר פרובוקציה, על מנת ליצור דיון ציבורי (עניין הרציקוביץ', פסקה 11) וכי במתח שבין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי יש להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע (שם, בפסקה 13). עוד נקבע שם כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית, שלה נגישות רבה לכלי התקשורת, ונמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי (שם, בפסקה 14).
במקרה זה דעתי היא כי מכלול הנסיבות – ההקשר הכולל של הפרסום ששיתף פוסט שהגן על התובע, השיח שביקש לוינסון לעורר דרכו, כמו גם סגנונו הציני – מטים את הכף לקביעה כי הפרסום אינו עובר את "הרף הנסבל של ביטוי לא פוגעני" (עניין חטר-ישי, פסקה 41) ולא מצדיק הטלת אחריות בגין פרסום לשון הרע (וראו אף הטעמים שמניתי בניתוח ה"ציוץ" הראשון, שנכונים הם אף ביחס לציוץ זה).
ציוץ שישי: "היי אבנר הופשטיין, מתי אתה תובע?"
172. כיתוב זה נלווה לשיתוף הכתבה בערוץ 13. כאמור לעיל, הפניית שאלה לאדם מתי הוא תובע, אינה עולה כדי לשון הרע, זאת בפרט מקום בו אותו אדם איים בהגשת התביעה תביעה קודם לכן. אשר לשיתוף של הכתבה ששודרה בערוץ 13. הואיל וקבעתי כי עומדת הגנה בגינו – הרי שאין בשיתוף כדי להוות פרסום דיבה בפני עצמו.
173. אם כן, ולסיכום חלק זה, אין ב"ציוצים" האמורים, כדי לעלות בגדר לשון הרע לפי החוק.
174. גם לו הייתי קובעת כי יש בציוצים, או בחלקם לשון הרע, עומדות ללוינסון הגנות בגינם. בשים לב לעניין הציבורי שבפרסומים ולכך ש"טוויטר" הפך לבימת פרסום מקובלת לעיתונאים ולדמויות ציבוריות כאמצעי להבעת דעה ויצירת שיח ניתן להכיר בתחולתה של הגנת סעיף 15(2). ניתן להחיל במקרה זה אף את הגנת הבעת הדעה שעוגנה בסעיף 15(4) בנסיבות בהן "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
אמנם התובע לא היה עובד ציבור או נושא משרה ציבורית, אך שימש במועדים הרלוונטיים כעורך בכיר בתחנת גלי צה"ל, במעמד אזרח עובד צה"ל, והוא מוכר בציבור כאיש תקשורת. בספרות הובעה גישה לפיה "רשימת התפקידים הציבוריים אינה מוגבלת רק לתפקידים שהנושאים בהם הם עובדי ציבור" (שנהר, 635). במקרה אחד הוכר בפסיקה עורך דין כדמות ציבורית (בקרב אוהדי כדורגל בארץ). במקרה אחר הוכרה מנהלת עמותה שפועלת למען חתולים כנושאת תפקיד ציבורי (ע"א (מחוזי חי') 1301/03 כלבו החדשה בע"מ נ' גולדברג פסקה 6 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) י' עמית (29.1.2004); ת"א (מחוזי ת"א) 2458/98 אדלר בלו נ' רשת שוקן בע"מ, פסקה 8 (20.2.2006)). יישום פרשנות מרחיבה זו בענייננו מביא למסקנה כי ניתן לראות בתובע כבעל תפקיד ציבורי לצורך תחולת ההגנה.
אשר לחלופה כי הדברים שפורסמו הם בקשר לעניין ציבורי. לפי שנהר "חלופה זו אינה מותנית בכך שהנפגע ימלא תפקיד ציבורי, ולפיכך ההגנה עשויה לחול גם על הבעות דעה בנוגע לאנשים פרטיים כשאלו עשו מעשים או התבטאו בדרך המקימה 'עניין ציבורי'" (שם, 636). השאלה האם הסעיף חל גם על הבעת דעת על אנשים פרטיים לא נדונה והוכרעה במפורש בפסיקת בית המשפט העליון. ברע"א 2572/04 פריג' נ' "כל הזמן", פסקה 18 (16.6.2008) הובעה עמדה המכירה בכך (מבלי להכריע בשאלה האם הנפגע, ששימש כמתמחה בפרקליטות, הוא בתפקיד ציבורי). קיימים מקרים נוספים בפסיקה שפסעו בדרך זו (ע"א (מחוזי נצ') 1184/06 פלאוט נ' גורדון, פסקה 43 (27.2.2008); ע"א (מחוזי ת"א) 3268/05 עמותת "אמת תורה ומדע בזמנינו" נ' עיתון "יום שישי" (1992) בע"מ, פסקה 22 (9.7.2008); עניין כרמל שם הניח בית המשפט כי הגנת הבעת הדעה חלה על פרסום שמושאו הוא ד"ר לרפואה המזוהה עם המאבק נגד מדיניות משרד הבריאות בנוגע לחיסונים ופעיל ברשתות החברתיות; ת"א (שלום קר') 16488-11-15 גיל נ' בוימל, פסקה 86 (23.1.2018) שם הוכרה ההגנה על פרסום שמושאו היה תושב הרחבה של קיבוץ שפרסם ברשת האינטרנט הקהילתית של הקיבוץ. שאלה זו, שאינה מובנית מעליה מלשון החוק, מצריכה ניתוח מעמיק, ואיני מכריעה בה במקרה זה.
175. לנוכח כל המכלול שפורט, תוכן הפרסומים ונסיבות הפרסום לא חרגו מגדר הסביר, קמה חזקה שנעשו בתום לב ולא קמו טעמים לשלילתה (לפי סעיף 16 לחוק). בבחינת סבירות הפרסום יש לתת מקום אף לציוצים קודמים של התובע על לוינסון ו"לטון שאפיין אותם" ולכך שגם הם היו "מושחזים, חריפים ותקיפים" (עניין עמותת חוזה חדש, פסקה 40). וראו גם עניין רהב, שם עמד בית המשפט על כך שמי שנוקט בעצמו לשון נטולת רסן, מצופה ממנו שיהיה בעל "עור עבה" מספיק לסבול ביטויים המכוונים כלפיו והמנוסחים בבוטות דומה (שם, בפסקה 67).
176. הנסיבות שפורטו לעיל, מאפייני הפרסום, ומידת החומרה של הביטויים עצמם, שהיא ברף הנמוך, מצדיקים במקרה זה להחיל גם את הגנת זוטי הדברים (לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע). אני ערה לכך כי הגנת זוטי הדברים פורשה בפסיקה בצמצום ונקבע שיש להחילה במקרים חריגים – אולם לנוכח המשקל הנמוך שניתן לציוצים מסוג זה, יכולת התגובה המהירה, והיבלעותם בתהום הנשייה ברשת בתוך ים של ציוצים ססגוניים שמתפרסים חדשים לבקרים – ראוי כי הגנה זו תזכה לעדנה מחודשת. דומה כי היא נותנת מענה הולם וראוי למקרים מסוג זה, שתיקים העוסקים בשכמותו הולכים ומתרבים בבתי המשפט.
ברע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי. סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, (25.3.2010) להלן: עניין מור) הובעה דעה כי המאפיינים המיוחדים של פרסומים ברשת עשויים להביא לעיתים תכופות למסקנה כי מדובר ב"זוטי דברים" (פסקה 18 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין) וכי "לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהוה עילה. רבות מן התגוביות באינטרנט הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן "העוולתי" הוא בהתאם" (פסקה ס' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין); וראו גם ת"א (שלום ראשל"צ) 13442-11-21 שלמה נ' גבעתי, פסקאות 79-76 (23.6.2024), שם נקבע כי עומדת הגנת זוטי דברים לפרסום במסגרת שרשור תגובות ברשת הפייסבוק.
177. בענייננו, התובע ולוינסון הם אנשי תקשורת שמרבים להשתמש ב"טוויטר" כאמצעי להבעת דעה ולהעברת ביקורת, פעמים רבות תוך שימוש בלשון מושחזת ובביטויים חריפים ונוקבים. יש לראות את הפרסומים מושא התביעה באספקלריה זו וכחלק מההתנהלות שלהם ברשת. אמנם, יש להיזהר מ"התרה מוחלטת של הרסן, ובמקום שכיכר השוק תוצף באלף פרחים של חופש ביטוי, עלול דווקא הניחוח הכבד של מי השופכין שעלו על גדותיהם להשתלט על השיח" (עניין סרנה, פסקה 4). אולם גם אם מדובר ב"חילופי מהלומות" ברשת ולא ב"חילופי פרחים", לא כל "ציוץ" אמור למצוא דרכו אל בית המשפט. בענייננו, גם אם לוינסון ביקש להרגיז את התובע והתמקד בו, הציוצים אינם נמנים על אותם מקרים של ביטויים קיצוניים וחריגים שמצדיקים התערבות שיפוטית.
178. לנוכח כלל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נגד לוינסון נדחית במלואה.
יב. מספר מילים לפני הסיום
179. בעניין ע"א דיין עמד כב' השופט (כתוארו אז) י' עמית על כך ש"הכתבה מדגימה את האמירה כי הכל בעיני המתבונן" (עמ' 514). ועל ההבדל בין האופן שבו סרן ר' "ראה את הכתבה כנסבה עליו אישית" לאופן שבו אילנה דיין ומערכת עובדה ראו בכתבה ככזו שחושפת סיטואציה מורכבת וסרן ר' כלל אינו המוקד שלה. תמונה דומה מצטיירת אף בהליך זה – בעוד שהתובע משוכנע כי הכתבה העמידה אותו במוקד והציגה אותו "כסוטה מין, אדם מסוכן, אלים ורקוב מוסרית" (סע' 1 לסיכומי התשובה של התובע), הרי שהנתבעות 1-3 משוכנעות ש"אופי הכתיבה לא התמקד בפוגע אחד, אלא במנגנונים, מערכות ויחסי כוחות. הדגש הוא על דפוס ופחות על האדם. הזכרת שמו של התובע הייתה נחוצה לשם גיבוש הסיפור כולו ולשם חשיפת המנגנון ואופן הטיפול בנושאים רגישים כגון הטרדות מיניות בגל"צ" (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת 2).
180. לאחר עיון בפרסומים וצפייה בשידור בערוץ 13, איני סבורה שיש בדברים שהוצגו בפרסומים כדי להציג את התובע כסוטה מין וכ"אדם מסוכן ורקוב שמקומו בכלא כאחרון עברייני המין" (סעיף 7 לסיכומי התשובה של התובע). אף לא נטען על ידי הנתבעים כי התובע הוא כזה והדברים אף הובהרו בהליך. ניתן להבין מדוע התובע שמלין רק על הקטע שעסק בו – רואה בו את העיקר. אולם לא ניתן להתעלם מכך שהחלק שעסק בתובע תפס נפח קטן בהיקף הכתבה כולה, ואף בחלק שעסק בו, ההקשר הכולל והדגש הוא באופן הטיפול של התחנה בתלונות, ולא במעשים עצמם. הנתבעת 2 בריאיון עִמה בערוץ 13 מבהירה זאת, וחלק ארי מהשידור שם עוסק בתופעה הכללית. אף הריאיון עם "דנה", שאותו חווה התובע כפוגעני במיוחד, לא מביא למסקנה אותה גוזר התובע בסיכומיו.
181. אכן, המעשים שיוחסו לתובע בפרסומים עוברים את הגבול שבין מותר לאסור במערכת יחסים שבין אזרח עובד צה"ל המבוגר עשרות שנים מחיילות צעירות שמשרתות בתחנה – אולם מכאן ועד למסקנה של התובע בסיכומיו כי הפרסומים מציגים אותו כסוטה מין וכעבריין מין סדרתי – המרחק רב מאוד. מכל מקום, כמפורט בהרחבה לעיל, גם הדברים שכן נאמרו אינם עולים בגדר עוולת לשון הרע.
יג. סוף דבר
182. מכל המקובץ לעיל, התביעה נדחית במלואה.
183. אשר להוצאות המשפט – התובע יישא בהוצאות הנתבעות 3-1 בסך של 22,000 ש"ח, בהוצאות הנתבעים 4 ו- 5 בסך של 14,000 ש"ח ובהוצאות הנתבע 6 בסך של 14,000 ש"ח. בקביעת סכום הפיצויים שקלתי את סכום התביעה, היקף התיק והמאמץ שהושקע בניהולו. עוד שקלתי את העובדה כי הנתבעים 6-4 יצגו על ידי אותו משרד עורכי דין, אך פרשות ההגנה לא היו זהות והם נדרשו להגשת ראיות וכתבי טענות נפרדים.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.