(3) דרישת התשלום לפי פקודת המסים (גביה)
- אשר לדרישה לתשלום חוב על פי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה) (נספח ה' לתצהיר אשר תם), אין חולק, כי הודעה זו אכן הגיעה לידי התובע. עם זאת, נוכח העובדה שכפי שצוין לעיל, אין כל אינדיקציה על המצאת הודעות הקנס לתובע, הרי שהעבירה לכאורה התיישנה והנתבעת כלל לא הייתה רשאית לשלוח את הדרישה לפי פקודת המסים (גביה).
- מכל מקום, בעקבות קבלת דרישת התשלום פנה התובע, בחודש אפריל 2020, לנתבעת, בבקשה לבטל את הדוח ואת הקנס. התובע שלח שתי הודעות דוא"ל, לכתובות דוא"ל שונות של הנתבעת. הנתבעת אינה חולקת על כך, אלא טוענת כי ההודעות הגיעו לתיבת ה"ספאם" של הנתבעת. יצוין כבר עתה, כי כאשר (כשנה מאוחר יותר) שוחח התובע עם נציגת העירייה, שיר, היא ציינה כי מצאה את פנייתו של התובע בדוא"ל, מבלי שציינה דבר לגבי הגעתה לתיבת הספאם: "אני רואה שלחת ב-2020 אני רואה" (נספח 6 לתצהיר התובע, עמ' 2). כמו כן, תמוה כיצד שתי הודעות שונות, לשתי כתובות דוא"ל שונות, הגיעו שתיהן לתיבת הספאם. מר תם העיד כי עד לאותו מקרה מעולם לא קרה שהודעות דוא"ל הגיעו לספאם ("עד המקרה הזה לא בחיים לא שנים לא קרה לי", עמ' 48 ש' 26).
עד הנתבעת מר תם סיפר בעדותו גרסה אחרת מזו שעולה מאותו תמליל שיחה, ולדבריו, לא שיר היא שאיתרה את הודעתו של התובע, אלא הוא בעצמו ("היא לא ידעה שום ספאם היא לא ידעה על ספאם... אני אחרי שפניתי למחשוב שלנו מצאנו אותו. אני בעצמי לא מצאתי אותו בקלות", עמ' 50 ש' 37-35). לא למותר לציין, כי אותה שיר לא הובאה לעדות על ידי הנתבעת, אף שנזכרה ברשימת העדים מטעמה מיום 29.1.2023. גם הימנעות זו פועלת לחובת הנתבעת ומלמדת כי עדותה של שיר הייתה מחזקת את גרסת התובע.
- התובע טען, כי ניסה ליצור קשר טלפוני עם הנתבעת, אך בשל העובדה שבאותה שעה שרר סגר הקורונה, לא קיבל מענה כלשהו ("התקשרתי כמה פעמים בשביל לקבל תשובות ואף אחד לא ענה לי", עמ' 29 ש' 29-28). לו אכן הייתה הנתבעת מטפלת במועד בפנייתו של התובע מחודש אפריל 2020, ישנה סבירות גבוהה למדי כי הייתה מורה על ביטול הדוח והקנס. בדיוק כפי שעשתה כשנה לאחר מכן, כשפנה אליה התובע לאחר הטלת העיקול. מכאן שעקב חוסר הטיפול של הנתבעת, לא בוטלה דרישת התשלום כבר במועד זה.
- ג.2.ג. סיכום ביניים
- לסיכום בשלב זה, הנתבעת לא הציגה מסירה של הדוח מיום 26.6.2017 - לא הדוח בכתב יד ולא הדוח המודפס; אשר לדוח מיום 18.12.2017 - גם בעניינו לא מתקיימת חזקת מסירה, לא של הדוח בכתב יד ולא של הדוח המודפס. מכאן כי לא הייתה רשאית לשלוח דרישת תשלום מכוח פקודת המסים (גביה). גם לאחר ששלחה את דרישת התשלום, היה על הנתבעת לבטלה, לאחר פניית התובע אליה, אך היא לא עשתה כן בשל מחדל מצדה.
- המסקנה היא כי העיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של התובע, אכן הוטלו שלא כדין, כפי שטען. מסקנה זו מתחזקת מהתשובה ששלחה הנתבעת במענה לפניית התובע מיום 15.7.2021 (לאחר הטלת העיקול): "העיקול היה בטעות ולא שייך אליך לכן הוא בוטל". גם אם אין מדובר בהודאת בעל דין פורמאלית, הרי שמדובר בראיה הפועלת לחובתה של הנתבעת ויש בה כדי לחזק את טענות התובע כי העיקול הוטל שלא כדין (לעניין הודאת בעל דין, ר' ערעור אזרחי 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בערעור מיסים נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156 (1993)).
- כאמור, הנתבעת לא טענה לטענת הגנה כלשהי מכוח סעיפים 15-14 לחוק איסור לשון הרע, ולכן יש לבחון את סוגיית הנזק וגובה הפיצוי.
- ג.3. הנזק והפיצוי
- הנתבעת הרחיבה בחקירתה ובסיכומיה בסוגיית הוכחת הנזק וגובהו. טענתה היא כי בנסיבות העניין, לרבות גובה העיקול, קיומה של יתרת זכות בחשבונות הבנק, אי עצירת תשלומים, משך הזמן שבו היה מוטל העיקול ועוד כהנה וכהנה נסיבות, לא נגרם לתובע כל נזק. מסקנת הנתבעת מקבלת חיזוק, לשיטתה, משני הליכים שאותם נקטה היא עצמה: הליך הוצאה לפועל לגביית הוצאות בסך 750 ש"ח שלא שילם התובע; תביעה על סך 1,000 ש"ח להשבת הוצאות ששולמו ובוטלו. מעצם קיומם של הליכים אלה, אשר התובע לא "נרעש" מהם, מבקשת הנתבעת ללמוד כי התובע "לא התרגש" מקיומם של הליכי גבייה, וכי הוא מורגל בהם.
- כפי שנפסק בעניין גסלר, בעצם הטלת עיקול על חשבונות התובע, יש משום פרסום לשון הרע, גם אם מדובר בעיקול בסכום נמוך. זאת, משום, שיש בעצם הטלת העיקול כדי להציג את התובע כמי שמתחמק, לכאורה, מתשלום חובותיו, ויש בכך כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב. זאת, בפרט כאשר מדובר באדם המנהל עסקים. משך הזמן שבו היה מוטל העיקול, גובה העיקול, העובדה שבפועל לא נעצרו תשלומים כלשהם בחשבונות התובע ויתר הנסיבות שעליהן הצביעה הנתבעת, יש בהן כדי להשליך על גובה הנזק וגובה הפיצוי אשר ראוי כי ייפסק. ודוק, מדובר בפיצוי שבסמכות בית המשפט לפסוק, בלא הוכחת גובה הנזק. יש לציין, כי בפסיקת פיצוי בנסיבות מעין אלה יש לעודד רשויות לנהוג במידתיות ובזהירות כאשר הן נוקטות הליכי גבייה, ובפרט אמצעים דרסטיים כגון הטלת עיקול על חשבון הבנק, מבלי שנערכה בדיקה מקדימה בעניין תקפות ההמצאות שקדמו לו.
- עיון בפסיקה שעסקה בתביעות לשון הרע בגין הטלת עיקול שלא כדין מלמד על מנעד רחב ביותר של גובה הפיצויים שנפסקו, כתלות בנסיבות העניין, החל ב-3,500 ש"ח ועד 70,000 ש"ח.
- בנסיבות העניין, איני סבורה כי יש לפסוק פיצוי על הרף הגבוה, מכל השיקולים שלהלן: הנתבע לא הוכיח כי בפועל נעצרו תשלומים או בוטלו שיקים; הנתבע לא הציג את דירוג האשראי שלו לפני או אחרי הטלת העיקולים (אם כי לטעמי ישנה משום ידיעה שיפוטית על כך שהטלת עיקול משפיעה לרעה על דירוג האשראי); העיקולים היו על סכום נמוך יחסית ובוטלו לאחר זמן קצר, מיד לאחר שהתובע פנה אל הנתבעת. בשים לב לכל אלה, הפיצוי בגין פרסום לשון הרע יעמוד על 7,000 ש"ח.
- סיכום
- הנה כי כן, הגעתי לכל מסקנה כי אכן הוטלו עיקולים שלא כדין על חשבונות התובע. עיקולים אלה מהווים עוולה מכוח חוק איסור לשון הרע, המצדיקים פסיקת פיצוי. אשר לגובה הפיצוי, מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, הפיצוי יעמוד על סך של 7,000 ש"ח.
- כעת לסוגיית ההוצאות ושכר הטרחה בהליך. ככלל, כאשר מוגשת תביעה על סך 150,000 ש"ח והיא מתקבלת על הצד הנמוך (פחות מ-5% מסכום התביעה) הרי שאין מקום לפסוק הוצאות ושכר טרחה לטובת התובע (וייתכן שאף להפך). עם זאת, התנהלות הנתבעת בהליך התאפיינה בריבוי בקשות, חלקן הגדול נדחה, ובעמידה על קוצו של יוד בכל דבר ועניין הנוגע לתובע, ומנגד, ב"הגמשת" סדרי הדין ככל שהם נוגעים לנתבעת עצמה, לרבות מספר בקשות להגשת ראיות באיחור, כולל ימים ספורים לפני מועד ההוכחות. כמו כן, הרבתה הנתבעת לנקוט לשון משתלחת ובוטה, לחלוטין שלא לצורך. גם בסיכומים ייחסה הנתבעת לתובע "חוסר עכבות" "פברוק גרסאות כוזבות" "דברי בלע ושפת ביבים" (סעיפים 30-29 לסיכומים). גם כאשר מדובר ביריבים משני צדי המתרס של הליך משפטי, יש מקום לנקוט שפה מכובדת ולא פוגענית, בוודאי כאשר מדובר ברשות ציבורית. בשל התנהלות זו, ראיתי לפסוק הוצאות לחובת הנתבעת, בסך של 5,000 ש"ח.
הסכומים שנפסקו ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת יישאו הפרשי ריבית שקלית ממועד פסק הדין.