"הסכמה"
- אשוב אל הסעיף הראשון לחוק הגנת-הפרטיות. קביעתו הנורמטיבית הנוספת של סעיף זה היא כי האיסור שלפיו חל רק אם הפגיעה בפרטיות נעשתה שלא בהסכמתו של הנפגע. "ההסכמה שוללת את עצם הפגיעה בפרטיות" (ערעור אזרחי 439/88 ונטורה הנ"ל, בעמ' 824). הכוונה, אך מובן, היא לא לשלילתו של היסוד הפיזי-העובדתי של עצם-הפגיעה אלא לשלילתו, בנסיבות של הסכמה, של האיסור הנורמטיבי על פגיעה זו.
"הסכמה" מוגדרת בסעיף השלישי לחוק הגנת-הפרטיות: "מדעת, במפורש או מכללא". די לחוק בכך, שבנסיבותיו של ענין נמצא כי הנפגע השלים עם הפגיעה בפרטיותו או עם הסיכון להתרחשותה, אפילו אם לא הוא עשה כן במלים מפורשות אלא אך במשתמע, למשל בהתנהגות או במחדל. במקרה כזה, אפילו שהפרטיות נפגעה, נמצא מקום שלא לקבוע כי בפוגע התקיים היסוד הנורמטיבי שבעוולה של פגיעה בפרטיות.
- פרשׂתי לעיל את מסקנתי, והיא שייכת גם לכאן, כי אין לראות בתובעים מי שנתנו פומבי למספרי-הטלפון שלהם כדי שיוכלו להתקשר אליהם ולהטרידם בענינים כמו אלה, שבאו בפרסומיה של הנתבעת. אין צורך לחזור על הדברים. עיקר לעניננו הוא כי אותה פומביות, שניתנה למספרי-הטלפון, אינה יכולה להיחשב, בשום פנים, הסכמה או הסכמה-מכללא לפגיעה בפרטיות. בשום אופן אינני רואה מי מהתובעים שלפנַי מי שהסכים, ולו במשתמע, לכך שבמספר-הטלפון האישי שלו ייעשה שימוש לאותן מטרות נזכרות, כלומר לפגיעה בפרטיות.
הסכמה מכללא של "אישיות ציבורית"
- אלא, שההגנה הוסיפה וטענה כי בעצם-חתירתו של כל אחד מהתובעים להשפעה ציבורית או, למצער, בהשלמתו עם מעמד של מי אשר יש לו יד בעניני-הציבור; של מי, שמוּכּר כמוביל של דעת-קהל ושל מי, שהותיר מאחור את חייו הפרטיים על מנת להתמקד במטרות ציבוריות, יש לראות משום "הסכמה", השומטת את הקרקע מתחת לאיסור על פגיעה בפרטיותו. טענה מעין זו עולה, לא אחת, הן בהקשרו של חוק ההגנה על הפרטיות והן בענינו של חוק איסור לשון-הרע. היא נשענת על הרציונאל כי משבחר אדם להיעשות "דמות ציבורית" ולמצער השלים עם מעמדו זה, עליו לשאת גם במחירים הכרוכים בכך ולוותר על מידה של פרטיות, כמו גם על מידה מקובלת של רגישות לשם הטוב.
- איני מקבל, ראשית, את נקודת-המוצא העובדתית לטענה הזו. לדעתי, התובעים אינם "דמויות ציבוריות" יותר מן הנתבעת. הם אינם דמויות ציבוריות במובן, המצמצם את זכויותיהם החוקתיות או מיישם קנה-מידה שונה מזה של אדם מן היישוב בהגנה עליהן. התובעים אמנם פועלים, איש בעשייתו, להשפעה על דעת-הקהל בזירה הציבורית. ברם בדבר זה, לבדו, אין די לעשותם "אנשי-ציבור". התובעים לא נטלו על עצמם "שליחות" ציבורית. איש לא הסמיכם לדבֵּר בשמו של הציבור. איש מהם אינו אוחז בסמכויות, שהקנה לו הציבור. איש מהם אינו יכול לחיֵיב מי מבני-הציבור לשעות לדבריו. כל אחד מן התובעים פועל כאדם פרטי, שהיבטים שונים באופן-התנהלותה של המדינה מטרידים אותו ואין הוא משלים עמם. לשם ביטויה של עמדתו ולשכנוע בצדקתה לוקח כל אחד מהתובעים חלק בשיח הציבורי, התוסס, רב המשתתפים ורב הפנים, המסב את עצמו על אירועי-המציאות. בזאת, כאמור, אין התובעים שונים מאחרים אשר נוטלים חלק בשיח הזה ובהם הנתבעת.
- ברם אפילו הנחתי את היפוכו של דבר, היינו כי יש למקם את התובעים על הרצף של "אישי-ציבור" (גם אם בדרגה נמוכה בהשוואה לנבחרי-ציבור או לנושאים בכהונה ציבורית), עודי סבור כי אין לראותם מי, שהסכימו לוותר על פרטיותם ועל טענה לפגיעה בה.
"אדם הנעשה 'דמות ציבורית'", קבע כבוד השופט בך בענין ונטורה הנזכר, "למשל בכך שנושא הוא משרה ציבורית נעלה, נותן בזה הסכמה מכללא לפירסום ענייניו הפרטיים בשטחים נרחבים" (ערעור אזרחי 439/88 הנ"ל, בעמ' 822). לפי גישה זו, מי שהוא איש-ציבור אינו יכול, ככלל, לטעון לפגיעה בפרטיותו במגוון של נושאים, הואיל ומראש הוא וִיתר על צפייתו לפרטיות. בשׁוּרה של תחומים, אמצעים ודרכי-פעולה אין פגיעה בפרטיות, משום שמי שבחר להיות איש-ציבור השלים, מראש, עם צמצום היקפה של זכותו לפרטיות.