הוצאה של לשון-הרע
א. הזכות החוקתית, הנגזרת, לשם טוב
- הזכות החוקתית לשם טוב אינה מנויה, מפורשות, באיזה מחוקי-היסוד. קשה להתחקות על הנסיבות ה"היסטוריות", שהובילו לכך, אך אין שום ראָיה לכוונת-מכוון של הכּנסת להותיר היבט חשוב זה של זכויות-הפרט מחוץ למִטריית-ההכרה החוקתית. את מה, שהכה שורשים עמוקים בהלכה הפסוקה שנים קודם ליצירתה של מגילת-הזכויות החוקתית, לא ביקשו יוצריהם של דברי-תחיקה אלה לעקור. תובנה זו ומהותה של הזכות לשם טוב הוליכו למסקנה מתבקשת אחת: יש לראות את הזכות נגזרת מן הרעיון החוקתי, הרחב, של הכרה בזכותו של אדם לכבוד.
חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו מוסיף וקובע:
| "2. שמירה על החיים, הגוף והכבוד | אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". |
הפסיקה, שקבעה את היקפה של הזכות לכבוד-האדם לפי "מודל ביניים", שאינו צר אך גם אינו רחב יתר על המידה (בית דין גבוה לצדק 6427/02 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד סא(1) 649, 682 (2006)), מנתה את הזכות לשם טוב עם נגזרותיה. ברק כינה את הזכות לשם טוב אחת מ"בנותיה" של הזכות לכבוד-האדם (אהרן ברק כבוד האדם - הזכות החוקתית ובנותיה 615 (2014)). "הכול יסכימו", נקט כבוד השופט מישאל חשין עמדה זו בשינוי מגדרִי קל, "כי כבוד האדם פורש עצמו על שמו הטוב של האדם. שמו של אדם הינו בנו-בכורו [של כבודו]" (בית דין גבוה לצדק 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג(3) 817, 866 (1999)).
ב. ההגנה על הזכות לשם טוב
- כמו ענינה של פגיעה בפרטיות, מייחד המישור התת-חוקתי במשפטנו דבר-חקיקה פרטני, שהוא אחד מהאמצעים שבדין להגנה על הזכות לשם טוב. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע את יסודות-העוולה של הוצאת-דיבה ואת התנאים להטלתה של אחריות בנזיקין בעוולה זו. הסעיף הראשון לחוק פותח וקובע, בארבע חלופות, מהו דבר, שיש בו הוצאה של לשון-הרע:
| "1. לשון הרע מהי | לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - | |
| (1) | להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; | |
| (2) | לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; | |
| (3) | לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; | |
| (4) | לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". | |