סעיף זה אינו אך הצהרתי. הוא מעמיד מסננת ראשונה בדרכם של ביטויים, העומדים לבחינת-החוק. "החוק מוֹנה", כתבתי בפרשה קודמת, "ככל דבר-חקיקה המבקש לאזן בין זכויות-יסוד ובין אינטרסים מתחרים, שורה של מסננות ולכל אחת משקל סגולי לפי תכונותיה התרומיות ולפי מיקומה ה'גיאוגרפי'. כבר בסעיף [הראשון לחוק] מותקנת מסננת חשובה. בשל תפקידו [ה]מסנן של הסעיף הראשון לחוק אינני סבור כי יש לקרוא את מילותיו כפשוטן. אחרת חזקה על מרבית-הביטויים, הנדונים לפניהן של הערכאות כי יצלחו את הסעיף הזה ללא קושי. לדעתי, המרכיב אשר דורש כי הפרסום 'עלול להשפיל, לבזות ולפגוע' - לשונן המקובצת של ארבע החלופות שבסעיף, נועד לחסום את כניסתם אל בין כתליו של החוק של פרסומים אשר לאור מכלול-הנסיבות אינם נחשבים בעיניו של נמען סביר - אפילו שהם שליליים מטבעם - כאלה שיש בם לפגוע בשמו הטוב של נושאם" (תיק אזרחי (שלום תל אביב-יפו) 39556-08-18 עו"ד ברנד נ' אירוס, בפסקה 14 לפסק-דיני (פורסם במאגרים 5.10.2020)).
ג. לשון-הרע על "אנשי-ציבור"
- הפסיקה בענינים של לשון-הרע לא התעלמה מהבדלים אפשריים בין תובע, שהוא אדם מן השורה לבין מי, שהוא "איש-ציבור" (ראו, בפרט, את סקירתו המקיפה של שנהר, דיני לשון הרע לעיל, בעמ' 124). מחד גיסא הוכרה העובדה כי, לאיש-ציבור, פעמים רבות השם הטוב הוא נכס שאין שני לו (ערעור אזרחי 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621 (2002); ערעור אזרחי 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי, בפסקה 19 לפסק-דינה של כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה (פורסם באתר הרשות השופטת 4.8.2008)). "בהיכנסו לפעילות ציבורית אין איש הציבור משיל מעליו את כבודו ואין הוא חושף עצמו לכל דבר-דיבה. אדרבא, שמו הטוב חשוב לו, לעיתים, באופן מיוחד, שהרי בלעדיו יתקשה לפלס את דרכו ללב הציבור" (רשות ערעור אזרחי 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, בפסקה 19 לפסק-דינו של השופט ריבלין (פורסם באתר הרשות השופטת 12.11.2006)).
- מאידך גיסא, ההכרה במעמדו הרם של חופש-הביטוי הפוליטי (להבדיל מהיבטים אחרים של חופש-הביטוי וראו בית דין גבוה לצדק 606/93 קידום יזמות ומו"לות בערעור מיסים נ' רשות השידור, פ"ד מח(2)1, 12 (כבוד השופטת דליה דורנר) (1994); בית דין גבוה לצדק 10203/03 "המפקד הלאומי" בערעור מיסים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715, 761 (כבוד השופטת מרים נאור) (2008)) הִשמיעה, מאליה, הבנה כי אנשי-ציבור עלולים להיות חשופים, יותר מאחרים, לביטויים פוגעניים וכי נקודת-האיזון בין זכותם לשם טוב לבין חופש-הביטוי עשויה למצוא עצמה, פעמים רבות, קרובה יותר לזה האחרון (ערעור אזרחי 214/89 אבנרי הנ"ל בעמ' 866; רשות ערעור אזרחי 817/23 עמותת חוזה חדש נ' ח"כ זוהר, בפסקה 15 לפסק-דינו של כבוד השופט נעם סולברג (פורסם באתר הרשות השופטת 30.5.2023)).
הפסיקה הוסיפה והטעימה את חשיבותם של שיח ציבורי, של ביקורת ציבורית ושל יכולת פיקוח ובקרה על עשייתם של אנשי-ציבור, שאחד האמצעים החשובים בנקיטתם הוא הביטוי החופשי. "יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות", כתבה כבוד השופטת ביניש מתוך הבנה כי לא אחת כרוכים הדבר זה בזה (ערעור אזרחי 1104/00 אפל הנ"ל, בעמ' 621). פרק-ההגנות שבחוק איסור לשון-הרע אף ייחד לביטויים על אודותם של אישי-ציבור את ההגנה הפרטנית שבסעיף 15(4) לו ומתייחסת ל"פרסום[,] [ש]היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".
- גם בהקשרה של הזכות לשם טוב הועלתה הטענה ל"הסכמה מכללא" של איש-הציבור להיות חשוף יותר לפגיעה בשמו הטוב (ערעור אזרחי 439/88 ונטורה הנ"ל, בעמ' 822). "סף הסיבולת המצופה מ[אנשי-]ציבור בשום פנים אינו סף הסיבולת המצופה מן הציבור הכללי" (דיון נוסף פלילי 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל, פ"ד סה(1) 23, 64 (המשנה לנשיאה ריבלין) (2011)). איש-הציבור, הוערך לבסוף, עשוי להיות נגיש יותר מאחרים למידע ולכלים, שיאפשרו לו להגן על שמו הטוב ולתקן, שלא בדרך של הגשת-תביעה בלשון-הרע, פגיעה בשם הזה (ערעור אזרחי 1104/00 אפל הנ"ל, בעמ' 621. אך ראו שנהר, דיני לשון הרע לעיל, בעמ' 119).
יש שנפסק, אפילו, כי כבר בסעיף הראשון לחוק איסור לשון-הרע עשויים ביטויים פוגעניים על אנשי-ציבור להיות מסוננים החוצה, משום ששומע סביר יראה אותם חלק מן ה"סיכון המקצועי" אשר איש-הציבור נוטל על עצמו ולא יחשיבם פוגעניים או מבזים (ערעור אזרחי 4534/02 רשת שוקן בערעור מיסים נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 570 (הנשיא ברק) (2004); ערעור אזרחי 7380/06 חטר-ישי נ' גילת, בפסקה 39 לפסק-דינה של השופטת נאור (פורסם באתר הרשות השופטת 2.3.2011). ראו, מנגד, את עמדתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה בקשות עירייה אחרות 89/04 ד"ר נודלמן הנ"ל, בפסקה 30 ואת פסק-דינו של השופט עמית בקשות עירייה אחרות 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בערעור מיסים נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל, בפסקה 22 (פורסם באתר הרשות השופטת 30.4.2017)).