"הטרדה"
- פרסומיה של הנתבעת קלעו לכל אחד מיסודותיו של סעיף 2(9) לחוק הגנת-הפרטיות. אלא שבהתנהלותה התקיימו, בד בבד, גם אדנֵיה של חלופה אחרת לפגיעה בפרטיות, זו שבסעיף 2(1) לחוק. סעיף זה רואה פגיעה בפרטיות ב"הטרדה" של אדם. הוא מונה כמה חלופות: "[פגיעה בפרטיות היא] בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת".
שוב ענין לנו במושג עמום, המצריך פירוש. "מהי הטרדה אחרת?" - שאל את עצמו בית-המשפט העליון בהרכב מורחב של שופטים. את התשובה ניסח כבוד הנשיא מאיר שמגר:
"המונח 'הטרדה' בא להשלים את המעגל של מיגוון שיטות החשיפה המכוונות של ענייניו הפרטיים של האדם, שאינן יכולות להיכלל במושגים של בילוש או התחקות דווקא. מהי הטרדה אחרת? זו יכולה לכלול מעשה [חשיפה של ענינים פרטיים] [ה]עלול להדיר אדם משלוותו, מהרגשת הביטחון האישי שלו ומתחושתו, כי הוא יכול לנהל את חייו לעצמו, בלי שענייניו הפרטיים הופכים לתצוגה לאחרים, ובכך הטרדה שבמעשה והפגיעה בפרטיות העולה ממנה" (דיון נוסף 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 852 (1988)).
בפרשה נוספת קבע הנשיא, באורח פרטני כי "פניות טלפוניות המעמיסות על זמנו" של אדם - להטרדתו תיחשבנה, הואיל והן נמנות עם סוגי-הפעולות, שבהן יש משום "פנייה אל אדם בדיבור או במעשה שיש בו כדי לטרדו ממנוחתו או מעיסוק באותם עניינים שהוא בוחר לו מרצונו" (ערעור פלילי 526/90 עו"ד בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 175 (1991)). בפרשה שלישית שעסקה, פרטנית, בהטרדה באמצעות-טלפון ופקסימיליה, פסק כבוד השופט אליקים רובינשטיין: "הערך המוגן באורח כללי הוא כבודו של אדם, ופעמים ילבש בגד של פרטיות וצנעת הפרט. אם נרצה, שלוות נפשו של אדם היא פרטיותו, היא גם כבודו. אפשר להטריד אדם בטלפונים ובפקסים חוזרים. פעמים יהיה התוכן בולט, ואזי תהא חשיבות מועטה יותר למספר הפעמים שבהן נעשית ההטרדה, ופעמים תהא הצורה בולטת, וכמותה תגבר על תוכן שאיננו מטריד ביותר כשלעצמו... כשם שזכותו של אדם להיות מוגן פיזית, זכותו להיות גם מוגן נפשית; ביתו הוא מבצרו - והטלפון הוא שלוחת ביתו. יתר על כן, הטלפון במקום עבודתו עשוי להיות של מעבידו, אך ברגעים שבהם השימוש בו פרטי, הוא זכאי לפרטיות שלא תופרע" (רשות ערעור פלילי 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 70, 80; 92 (2005)). "גם חדירה למרחב הפרטי ה'וירטואלי' של האדם", הוסיף כבוד השופט (בדימוס) ג'ורג' קרא, "פוגעת ביכולתו של האדם להיעזב במנוחה במרחב זה ולשלוט בו, ובכך פוגעת באוטונומיה שלו ובכבודו" (רשות ערעור פלילי 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל, בפסקה 21 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת 21.7.2022)).
- בעניננו, כמו מיותרות הן מרכאות במונח "הטרדה". מה שביקשה הנתבעת לעשות, ומה שעשתה היא בפועל לכל אחד מן התובעים, הוא גרימתה של הטרדה במובנה השגור והיסודי ביותר. הנתבעת אמנם לא עשתה זאת לבדה. הצטרפו אליה כל אותם אנשים נבונים, שמיהרו להשתמש במידע שהיא מסרה להם וקלטו, היטב-היטב, את המסר שברשומותיה: הם התקשרו או שלחו הודעות לתובעים, בהיקפים שאיש מאלה לא ביקש לעצמו, בנושאים שאין לאיש מאלה דבר עמם והכול כדי להפריע, לשבש, ללעוג ולהדיר שלווה מרשות-היחיד שלהם. אין לך הטרדה מובהקת מזו והרי היא פגיעה בפרטיות כהגדרתה בסעיף 2(1) לחוק.
- אציין, אף שהדבר לא עלה בטענות-ההגנה, כי אין דיני-הנזיקין מקנים הגנה לנתבעת אך משום, שאחרים הם אשר הטרידו בפועל. סעיף 12 לפקודת-הנזיקין וכותרתו: "אחריות של משתף ומשדל" מאפשר להטיל אחריות גם על "מסייע, מייעץ או מפתה למעשה שנעשה על ידי זולתו" והלא זו היא הנתבעת. זו ענתה על כל התנאים, שנקבעו לכך בפסיקה: היא תרמה לְמעשה של עוולה, היא ידעה "לאן הדברים ילכו", היא התכוונה לכך שקוראיה יטרידו את התובעים ואותה הטרדה הייתה "מעשה טבעי" של פרסומיה (ערעור אזרחי 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד 72, 84 (השופט ריבלין) (2002). ראו גם ערעור אזרחי 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ, בפסקאות 20 ו-21 (פורסם באתר הרשות השופטת 20.6.2011); ערעור אזרחי (מחוזי תל אביב) 52301-10-20 דרוקר נ' אליאסי, מפסקה 18 לפסק-דינו של כבוד השופט יונה אטדגי (פורסם במאגרים 23.1.2022)).
ה. היסוד הנורמטיבי בעוולה של פגיעה בפרטיות
- הסעיף הראשון לחוק הגנת-הפרטיות מורה:
| "1. איסור הפגיעה בפרטיות |
לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו". |